נשף העצמאות של מודי בר-און

ב"נשף עצמאות", רצף תוכניות שישודר בערוץ 8 ביום העצמאות, עוסק מודי בר-און בניגודים שמרכיבים את הזהות הישראלית

רותה קופפר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רותה קופפר

"אנחנו אשת לוט. קפאנו מהמבט לאחור", אומר מודי בר-און. מי כמו בר-און, שמתמחה בסדרות היסטוריה כמו "הכל אנשים" ו"במדינת היהודים", יודע. ביום העצמאות הוא יגיש בערוץ 8 את "נשף העצמאות", אולי ניסיון לציין את היום הזה בלי להתרפק על העבר: שש תוכניות שבוחנות את הישראליות דרך הניגודים שטבועים בה.

ובכל זאת, איך נראו פעם ימי העצמאות שלו? "זה מתחיל ביום הזיכרון בצופים", הוא מתחיל בסגנון הדיבור האופייני לו - ציורי ומוחשי, מתייחס לעבר בלשון הווה. "מכינים את הטקס ליד קולנוע מוריה בחיפה: כתובות אש, גונבים תיל מאיזו גדר כדי לבנות לפיד גולש, יום מרגש ושמח. ביום העצמאות - במת שמחה, עם אקורדיון, ריקודי עם ותירס חם. אני זוכר כילד קטן את השמחה שהמבוגרים מקרינים.

"יש לי זיכרונות מטושטשים מהמצעד בחיפה, אף על פי שלא הגיוני שאני זוכר כי הייתי קטן. יכול להיות שאני מערבב את זה עם תערוכת השלל של אחרי ששת הימים ב'שער עלייה'. אני זוכר כמובן את המצעד של 1968, התמונות שכולם מכירים. זוכר את פסטיבל הזמר. בבית היו התקליטים. אני זוכר את הפסטיבל עם 'הבלדה לחובש' ו'פראג'. זוכר את חידון התנ"ך - עקבנו במתח אם הישראלי יזכה או הבחורה המבריקה מאמריקה. תמיד הישראלי זוכה.

"אהבתי לראות את הזיקוקים מהנמל ומחברת החשמל", ממשיך בר-און. "בשנה שאבא חושי מת לא היו. כנראה לא אמרו שביטלו אותם והלכתי עם אבא שלי לפנורמה ונורא התאכזבתי, אכזבה מרה כל כך".

היום, כשהוא בן 45, האכזבה מיום העצמאות של המדינה, או מהמדינה, מתבקשת. זה היה רק עניין של זמן. "היום אני מבלה את החג בעיקר בבית, פעם היינו עושים משהו בדשא. אם יוצא לנסוע באזור אז רואים את הזיקוקים מכל עבר. זה נהיה מהחגים האלה, כמו הסילווסטר, ש'מוכרחים להיות שמח' בהם, אבל זה לא מתלבש", הוא אומר.

"להורים שלי - אבי בא מטרנסילווניה ואמי ליטאית ניצולת שואה - יום העצמאות היה יום גאולה. יש לי צמרמורת כשאני מדבר על זה. לנו זה מובן מאליו וזה אמור להיות ככה". את החגיגה הלאומית הוא מציע לחגוג כמו יום הולדת אישי: "לדבר על אי שביעות הרצון דווקא ביום ההולדת למדינה, כמו שאנשים פרטיים עושים. זה ניסיון לעשות תיקון ליום העצמאות. מה עוד שאני לא אוהב ימי הולדת. גם בפתיח לתוכניות אנחנו מראים שתמיד היה משהו אגרסיווי בחגיגות האלה, עם הפטישים על הראש. גם מנגלים היו מאז ומעולם".

השבוע הקשה בחיי

כל תוכנית ב"נשף" עוסקת בניגודים - גלותיות מול ישראליות, חילוניות מול דתיות, ערבים מול יהודים, סוציאליזם מול קפיטליזם, אלטרואיזם מול פראייריזם ועתיד מול עבר. בהקדמה לפרק החמישי, שעוסק בפראייריות מול אלטרואיזם, מסכם בר-און את התוכניות הקודמות, ובהן בעצם מוגדרים הישראלים על דרך השלילה. הוא מסכים לנסות ליישם את ההגדרות האלה גם על עצמו.

קודם כל, כמו הישראלי הטיפוסי, הוא מגדיר עצמו כלא-גלותי. ועם זאת הוא מדבר על הקשרים שלו לעבר המשפחתי. "כשנסענו לצלם את הפרק על דז'יגן ושומאכר בפולין בשביל 'מדינת היהודים', זה היה השבוע הקשה בחיי", הוא אומר.

בסוף הפרק השני, על הדתיות והחילוניות, מציע בר-און לשים "דברים על השולחן": "תמורת ויתור על השטחים אני מוכן לשמור על שבת, לאכול כשר בגבולות הקו הירוק. אני מוכן אפילו לשקול לשים לי כיפה על הראש שתחייה לי את הקריירה". כלומר לא דתי, אבל "הרבה יותר סובלני לדת ורואה את גוני הגוונים שלה", ובעיקר, "מוכן לוותר ויתורים גדולים במרחב ציבורי בתמורה לפתרון הסכסוך".

אם כבר אתה משתף בעמדותיך - שתי מדינות לשני עמים או מדינת כל אזרחיה?

"שתי מדינות לשני עמים. בחשדנות הנוכחית אי אפשר מדינת כל אזרחיה. בסוגריים צריך לזכור שזה לפחות שלוש מדינות לשלושה עמים, שישנה תחושת מבוכה של מי שרוצה פשרה. לא יודעים למי לתת את המפתחות. במהותי אני ציוני. אמא שלי אמרה לי פעם, 'באתי ב-47' וירדתי בנמל חיפה, הכל התאים לי, המקום, המזג אוויר, האנשים, הכל מתאים'. המשפט הזה נשאר אתי. גם לי מתאים פה".

על הניגוד היהודי-ערבי הוא אומר שהוא משתדל להיות יותר ערבי. אולי יותר נכון לומר, מזרח-תיכוני. הוא חושב שהישרא-בלוף הכי גדול הוא אירופה, המחשבה שאנחנו שייכים לשם, שנהיה חלק מהאיחוד האירופי. "אלפי שנים אמרו לנו שאנחנו לא אירופאים, ואנחנו ממשיכים לקוות. בשביל מדינת עולם שלישי, פרטצ'יה אהובתי, אנחנו בסדר גמור".

בידיעה שדיווחה לפני חודשיים כי בר-און ימשיך לייצג את בנק דיסקונט שלוש שנים נוספות, נכתב שהבנק בחר בו כי הוא "מייצג את הישראלי המצוי, המדבר בשפה פשוטה ובגובה העיניים". בר-און מסכים שהוא בא מ"לב הקונסנזוס". הוא גר בפרדס חנה, ובשנה הבאה יעבור לתל אביב וכך ייהפך מ"תל-אביבי אקסטרני", כהגדרתו, לתושב של ממש. הוא בוודאי קורא יותר מהישראלי הממוצע ("בעיקר ספרי עיון אבל גם סימנון באחרונה"), הוא צרכן כדורגל טלוויזיוני ששוחה בבריכת הקיבוץ הקרובה לביתו ("שוחה וחושב מחשבות טורדניות"). בטלוויזיה הוא צופה בערוץ ביפ, "ובקטע ההדחות של תוכניות ריאליטי. אני מזרז את השירים ב'אמריקן איידול' ומקשיב רק למה שיש לסיימון (קאוול) להגיד. אני גם צופה בערוצי התעודה למיניהם".

בן אהרן בסופר-פארם

בכל הקשור לנושא התוכנית הרביעית, "סוציאליזם וקפיטליזם", בר-און חי על התפר. "אני בקצה הסיפור ההוא. הנח"ל והקיבוץ, ממש אחרי סגרו אותם. כאילו חיכו בחוסר סבלנות עם המפתחות. הנאום של המיליונרים של בגין היה בדיוק כשהייתי בצבא".

האם הפרק על הסוציאליזם והקפיטליזם עורר בך אי-נוחות? מצד אחד אתה מצהיר בתוכנית שאתה מתנגד לתרבות הקפיטליסטית חדשה, מצד שני אתה מפרסם בנק.

"אני קפיטליסט, אני לא יכול להכחיש את זה. ברור שאני גם מאמין ברשת ביטחון, במעורבות של המדינה, בחינוך חינם ובבריאות חינם. כבר אמרתי בעבר, אני טובל ושרץ בידי - אבל בכניסה לבריכה כתוב 'הטבילה ללא שרץ אסורה'. אני מודה שאני משחק את המשחק, אבל זה גם המשחק היחיד בעיר. מה יותר מזה שראיתי את יצחק בן אהרן בסופר-פארם של קיבוץ גן שמואל, מגרד כרטיס הגרלה לטיסה ליד הקופה. הוא קיבל את הגזירה של הכרטיס, שהראה שלא זכה, יותר טוב מדין התנועה כשהיה מזכ"ל ההסתדרות.

"כפרט אתה צריך לפתח אתיקה פנימית - צריך לשים בלמים. עם כל האינדיווידואליזם, יש כאן תחושה בסיסית של סולידריות משפחתית. מצד שני, כשבמקום העבודה אומרים לך 'אנחנו כמו משפחה', זה הרגע לצפות למכתבי הפיטורים שבדרך".

פראייר שמודה בזה

בר-און אמנם בלב הקונסנזוס, כפי שאמר, ואפילו יש כבר דמות פארודית שלו בתוכנית "ארץ נהדרת", המדגישה את חיבתו למשחקי מלים ואת תסרוקתו הייחודית. אבל הוא ממשיך, לדבריו, "להביט בתימהון" בכל תרבות הסלבריקה - ביטוי שהוא טבע - שמסביב. "אני משדר בערוץ הספורט, שהוא ערוץ של כולם, אבל אני לא מאמין במנגנון היח"צני הזה שכדי להיות בתודעה צריך להיות בתודעה".

על הדמות ב"ארץ נהדרת" הוא אומר, "זה כמובן נחמד, אבל אני לא כל כך רואה את זה, כי אני משדר כדורגל באותו זמן. ואני גם מגן על עצמי. אסור להאמין לכל מה שאומרים עליך".

נראה שהדרך שלו להתמודד עם הדיסוננס, כפי שהוא מגדיר אותו, בין "הרצון לסוציאליזם לבין הרצון שיעזבו אותך לנפשך", הוא לעשות מכל פרסומת לבנק מערכון מחוכם, שהוא שותף בכתיבתו, הנשען על החומרים הקרובים ללבו, כמו השפה - ותעיד השבתו של דודיק סמדר מ"עברית בסימן טוב" - והטיולים השנתיים, שהם תמיד בעלייה. כמו בסדרות התיעודיות המלבבות שלו, בר-און מצליח, בעברית הרהוטה אבל היום-יומית, ובהומור המתוחכם אבל הנגיש, לעשות אפילו מפרסומת חומר מהנה לצפייה.

אשר לפרמטר האחרון במדד הישראליות - הוא שונה, לעדותו, מהישראלי הממוצע. הוא פראייר ומודה בזה. "אני איש של פשרות, מתחמק מעימות, גם במישור האישי".

בין עיסוקיו הוא מוצא זמן גם ללמד קולנוע וקצת היסטוריה בבית הספר הדמוקרטי בחדרה, אבל את השתלשלות העצמאות והישראליות הוא בוחן עד לימיו, ולא ממשיך לדורות הבאים. "אני נרתע מלדבר בשם הדור הצעיר יותר, אני לא באמת יודע מה הם חושבים", אומר בר-און, אב לשתי בנות עשרה. הוא גם עוד לא הבין בדיוק את המסר של הסרטון לרגל חגיגות ה-60, עם הילד המבצבץ בסגנון פורסט גאמפ באירועים היסטוריים שונים. "יש בזה משהו מטריד. אנחנו בעצם מפילים את התיק על הדור הבא. אנחנו אומרים - כשלנו, שהם ירוצו לאופק. זה מזכיר לי איך בצבא היו אומרים לנו שננוח כשנגיע לאורות. לקח לי זמן להבין שהאורות הם הפנסים של הנ"נ שמתקדם כל הזמן".

להקת הנשף

למי שכמו בר-און מעדיף לנפנף בבית, בקרבת המקלט, "נשף העצמאות" יתחלק לתוכניות שישודרו במשך כל יום החג בערוץ 8, בהשתתפות אנשי אקדמיה ורוח, הבוחנים עם בר-און את מצב הישראליות מאז הקמת המדינה ועד היום. כל תוכנית תקדים סרט ישראלי תיעודי שישודר לראשונה בטלוויזיה. בסך הכל יהיו שישה פרקים, אחד לכל עשור (והם ישודרו שוב בהמשך).

את השיחות עם המרואיינים - מאניטה שפירא דרך דב חנין ועד דורון רוזנבלום - שהתנהלו וצולמו בתיאטרון תמונע בתל אביב, ילוו שירים בביצוע להקה, סופר-גרופ אם תרצו, שקובצה במיוחד לכבוד האירוע החגיגי. היא כוללת את שלומי שבן, רונה קינן, ירמי קפלן, חמי רודנר וערן וייץ (אחיה של ענת זלצר, שותפתו של בר-און להפקה של "הכל אנשים", "במדינת היהודים" וסדרה המציינת 100 לתל אביב, והבמאית של "שישים" המצוינת, ששידורה הסתיים השבוע בערוץ יס דוקו).

השירים של הלהקה הותאמו לנושאי התוכנית: "אפר ואבק" של יעקב גלעד, שגם מתראיין לפרק על הגלותיות; "אליפלט" לתוכנית על הפראייר, "היא תבוא" לפרק על העתיד. ביום הצילומים בתיאטרון תמונע בתל אביב הקשיב בר-און ללהקה בהתרגשות. "הניסיון היה לקבץ מין 'טראוולינג וילבוריס' מקומיים", הסביר - מקבילה ישראלית להרכב שכלל בזמנו את ג'ורג' האריסון, טום פטי, רוי אורביסון, ג'ף לין ובוב דילן.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ