עשיר ורע לו

מה מוביל בן למשפחה מבוססת, שהיה מתמחה של דורית ביניש, לטפל בפניות של מהגרי עבודה מנוצלים מתחתית הסולם המעמדי?

תהל פרוש
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
תהל פרוש

ד"ר יובל לבנת, היועץ המשפטי היוצא של קו לעובד, לא יודע עד היום עם מה היה להוריו קשה יותר: לקבל אותו כהומו או כפעיל חברתי. "הם חשבו שאני הורס את החיים שלי", הוא מתאר את תגובתם על החלטתו לעבוד בקו לעובד, "הם רצו שאהיה שופט עליון, לקח להם זמן להיות גאים בי, אף שהיום הם תומכים בי".

אולי להוריו של לבנת, בן 38, היו סיבות להיות מופתעים; הילד העשיר משכונת תל ברוך בתל אביב, המתמחה לשעבר של דורית ביניש, שעשה דוקטורט באוניברסיטת קולומביה בניו יורק על מוסר ואחר כך לימד שנתיים באוניברסיטה העברית במסלול לקביעות - ישב בארבע השנים האחרונות במשרד אפור ליד התחנה המרכזית בתל אביב וטיפל במאות פניות של עובדים מנוצלים מתחתית הסולם המעמדי בישראל.

לבנת התמקד בעזרה משפטית למהגרי עבודה, חוקיים בעיקר, כי התעניין באופן הממוסד שבו מתנהל הדיכוי שלהם. "לא היה מישהו שעשה את זה לפני", הוא אומר, "כשהגעתי אמרו 'דוקטור למשפטים, הוא בטח יודע מה לעשות'". לאחר ארבע שנים בקו לעובד חש שהוא קורס תחת התשישות הרגשית והחליט לעזוב את תפקידו (אף שיישאר חבר בוועד המנהל).

"הקצב היה מטורף - הייתי נשאר ער ערבים ולילות - גם מאובססיה", הוא אומר, "בשלב כלשהו התחיל עומס רגשי כי לא היתה הפרדה בין הבית לעבודה. הלנתי אנשים אצלי בבית, שמעתי מהגרות בוכות כי אנסו אותן, נסעתי לבתי סוהר לשחרר כלואים. יש מתח תמידי מפני שאתה יודע שפנית למשרד הפנים ואין עוד החלטה - ולכן העובד יכול להיעצר בכל רגע".

רק בניו יורק

ביתו המואר במרכז תל אביב, שקנו לו הוריו כפי שהוא מדגיש, ובו הוא מתגורר עם בן זוגו הצלם, נראה רחוק מהסיפורים שהוא מתאר. אחיו, למשל, בחרו במסלולים שגרתיים יותר לסביבת הגידול שלהם; הבכור הוא סוחר יהלומים והאחות היא ד"ר לביוכימיה בחברת ביוטכנולוגיה.

חוץ מההומואיות, דבר בביוגרפיה שלך לא מסמן את ההזדהות שלך עם קבוצות מוחלשות.

"ההומואיות היא בהחלט סיבה. בתקופה שגדלתי הדיכוי היה כל כך קשה שלא העלית על דעתך את האפשרות להיות הומו. הייתי עם בחור פעם ראשונה בגיל 26, ולפני זה עם בחורות. מה ששונה בין הומואים לשאר הקבוצות זה הפחד שהמשפחה לא תקבל אותך - דבר שלא קרה עם משפחתי שדווקא תמכה בי - זהו פחד של להיות לבד בעולם".

ובכל זאת, פנית לקדם שוויון מעמדי ולא זכויות פוליטיות.

"אני חושב שרק בניו יורק קרה החיבור המעמדי. הגעתי לשם בגיל 27, שהיתי שם חמש שנים, יצאתי מהארון והתחלתי ללכת לברים של הומואים; ומאחר שזו קבוצה הטרוגנית יותר מבחינה מעמדית - שיש בה לטינים ושחורים - גם נחשפתי לקבוצות מיעוטים וקראתי ספרים על חלוקת עושר.

"נכנס לזה גם פן אישי; כל בני הזוג שלי שם היו עניים. יוסף, למשל, היה טכנאי מחשבים שחור בחברת אסתי לאודר; גרתי אתו בהארלם. או חבר אחר שהיה לי, פליט אתיופי שאביו נרצח בחילופי שלטון בשנות ה-70, ואמא שלו ואחותו ברחו וקיבלו מקלט.

"תקופה מסוימת גרתי גם עם בן זוג קוריאני שהגיע באופן לא חוקי ועבד שישה ימים בשבוע במסעדה 14 שעות ביום. אני לעומתם למדתי באוניברסיטה כי הורי יכלו לממן אותי (אחר כך קיבלתי גם מלגות). החיים שלי לעומת שלהם הביאו אותי לחשוב על שאלת השרירותיות בחלוקת הכסף. בסופו של דבר הרי היה לי מזל, לא בחרתי בזה".

מה זה אומר לגדול במשפחה בעלת אמצעים?

"אני בא ממשפחה עשירה, היה ברור שאם רוצים לטוס לחו"ל אז אפשר ואם רוצים לימודים או חוגים אז אפשר. אבל לא דובר בבית על כסף וגדלנו תחת הצו שלא לנקר עיניים. גם מבחינה תודעתית - משום שהיה כסף לא דיברו על פערים חברתיים. היתה לי תודעה מסוימת, נגד הכיבוש, אבל לא היתה הבנה בנושא הכלכלי.

"בן זוגי למשל, שהגיע מהקטמונים בירושלים, היה צריך לעבוד בזמן האוניברסיטה, הוא ניקה בתים ובשלב מסוים היה צריך לגזור את כרטיס האשראי כי ניתקו לו את המים. אני לא חשבתי על כאלה דברים, היתה לי הפריווילגיה שלא להיות עסוק בכסף.

"בניו יורק הבנתי שיש משהו צבוע בלא לדבר על זה שאתה עשיר. אתה צריך לשאול את השאלות המוסריות שקשורות בזה. האם זה צודק שנולדתי למשפחה עם כסף ומישהו אחר נולד למשפחה ללא כסף. כסף זו הגמוניה - אני שואל את עצמי למה עניים לא צועקים את זה מספיק".

העמדת את עצמך במפגש יום-יומי עם עניים, מהגרים, עובדים מנוצלים שיכולת הבחירה שלהם מצומצמת לעומת שלך. האם המפגש הזה לא הציב אותך בקונפליקט מוסרי?

"יכולתי לומר שאני מוכר את הבית שההורים קנו לי ומחלק חלק מהכסף, אבל זה לא יעזור גם כי לא בא לי למכור ונוח לי, אבל גם כי דרוש תהליך חברתי. ההחלטה שלי היתה לעבוד בארגון שעוזר לאנשים ולקדם שינוי חברתי. מי שיש לו כסף לא צריך לתרום, אלא צריך לעשות. התנדבות של יום בחודש, לא באיסוף אוכל, אלא בעשייה לשינוי המצב כך שהמדינה תעזור לאנשים הללו".

כלומר, שהמדינה תכריח את העשירים לחלק את הכסף שלהם?

"כן, כי אנחנו אגואיסטים שרוצים לשמר את המצב הקיים והנוח, ואנחנו צריכים מישהו שיעזור לנו לא להיות אגואיסטים".

לבנת אינו סבור שהוא יוצא דופן בין עורכי הדין בעמותות. לדבריו, העובדים מגיעים ממעמד סוציו-אקונומי גבוה או שהם הומואים ללא ילדים או נשים שלא צריכות לפרנס; כל אלה, הוא אומר, יכולים להרשות לעצמם לעבוד בשכר נמוך יחסית.

"אלה אנשים שמעוניינים לעזור לאחר ועם זאת מפתיע עד כמה אתה יכול לעבוד בארגון של זכויות אדם ולהיות חסר מודעות מעמדית", הוא מעיר. "כמעט בכל העמותות אין ועדי עובדים. האגודה לזכויות האזרח עוברת עכשיו שינוי מהבחינה הזאת - מתחילים להבין שגם תביעה של עובד קבלן לזכויות פנסיה זה תיק לזכויות אדם, כלומר שגם זכויות כלכליות נחשבות".

אתה מאמין שהמשפט יכול לשנות את החברה?

"יש טנגו בין המשפט לחברה, אבל זה קשה מאוד. אי אפשר לעשות מהפכות באמצעות משפט כי בתי המשפט הם גוף שמרני בהגדרה. גם כעורך דין תמיד תהיה הגוף שמסרס כל הצעה רדיקלית.

"למשל, חנה (זוהר, מנהלת קו לעובד) אומרת שהיא רוצה לתבוע את המדינה על זה שמעסיקים מייבאים אנשים על פליינג ויזה (כלומר, מזמינים עובדים זרים ומקבלים מהם דמי תיווך, אבל אחר כך נעלמים והעובדים מגורשים). אני צריך לומר לה שאין לזה סיכוי כי בית המשפט לא מתעסק בנושא של אכיפה. היא אומרת לי, 'זה לא יכול להיות!', ואני אומר לה שזה יהיה בזבוז זמן".

נראה שרוב המאבקים החברתיים נעשים בבתי משפט.

"זוהי אחת הביקורות שלי על ארגונים חברתיים. כמעט כל המאבקים החברתיים שלנו מתועלים למשפט וזה לא נכון - צריך לעשות משהו אחר; אולי שאמנים ייצאו לרחובות וילחינו שירים. עצוב מאוד שיש אובר-לגליזציה של המאבק לזכויות".

למרות ההישגים

במשך ארבע שנים חולל ד"ר יובל לבנת שינוי ביחס המוסדות לעובדים בכלל ולעובדים זרים בפרט. בין ההצלחות היתה הוראת בית הדין הארצי לעבודה שההסכם הקיבוצי בענף הבניין חל גם על עובדים שעתיים; הצהרת משרד התמ"ת שיאכוף את חוקי המגן גם על עובדים פלשתינאים המועסקים בהתנחלויות, והעובדה שהתמ"ת החל לשלול היתרי העסקה ממעסיקים שהפרו זכויות של עובדים זרים.

עוד בין הישגיו: הכנסת העבירה את חוק איסור סחר בבני אדם, הכולל עבירות של עבדות ועבודת כפייה; ממשלת ישראל החליטה שייחתמו אמנות בינלאומיות עם מדינות המוצא של עובדים זרים, ושהעובדים יגויסו בחו"ל על ידי ארגון ההגירה הבינלאומי; ועיריית תל אביב הורתה על ביטול כתבי אישום שהוגשו נגד עובדים בגין עבודה בשבת, והתחייבה להגיש כתבי אישום נגד בעלי העסק בלבד.

למרות זאת, לבנת מותח ביקורת על משרדי הממשלה. לדבריו, שנתיים אחרי שבג"ץ פסק כי כבילה של עובד זר למעסיק יחיד באישור העבודה אינה חוקית, משרד הפנים עדיין מיישם אותה מדיניות; על משרד התמ"ת הוא אומר כי אינו אוכף את חוקי המגן וחוק שכר מינימום בראשם; על המשטרה הוא אומר כי אינה נלחמת בתופעה של מרמה של עובדים זרים, שמשלמים אלפי דולרים למתווכי עבודה ומגלים שאין להם מעסיק.

משרד הבריאות, לדבריו, אינו מחיל את חוק ביטוח בריאות ממלכתי על מהגרי עבודה ועל פליטים; משטרת ההגירה עוצרת ומגרשת עובדים זרים שנקלעו למעמד "לא חוקי" בגלל מרמה של חברות כוח אדם או התעמרות של מעסיקיהם.

הוא גם מותח ביקורת על הכנסת, שאינה פועלת לביטול תופעת "עובדי הקבלן" וה"עובדים השעתיים", המועסקים לצד עובדים רגילים אבל מקבלים תמורה נמוכה יותר; ועל בתי הדין לעבודה שמקשים על הגשת תביעות ייצוגיות של עובדים נגד מעסיקים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ