צ'רלטון הסטון, 1924-2008

* הוא גילם את משה ב"עשרת הדיברות", וגם את בן חור, מרקוס אנתוניוס, מיכלאנג'לו והניצול האנושי ב"כוכב הקופים". אך בעשורים האחרונים דעך כוכבו והוא בלט בעיקר בגלל דעותיו השמרניות ופועלו כיו"ר איגוד הרובאים הלאומי

אורי קליין
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי קליין

משה, בן חור, אל סיד, מיכלאנג'לו, הניצול האנושי ב"כוכב הקופים" - כך ייזכר שחקן הקולנוע האמריקאי צ'רלטון הסטון, שמת שלשום, בן 84. הסטון, שלקה במחלת אלצהיימר, פרש מעשייה קולנועית אחרי ההכרזה על מחלתו ב-2002.

לצד זאת, הוא ייזכר גם כמי שנבחר ב-1998 לעמוד בראש איגוד הרובאים הלאומי האמריקאי (NRA) והתנגד לכל הגבלה של זכות האזרח האמריקאי לשאת בנשק. זכורה הופעתו הנלעגת ב-2002 בסרטו של מייקל מור "באולינג לקולומביין", שבו הוא סירב לענות לשאלות הבמאי על הטבח בבית הספר התיכון (מגיניו טוענים שכבר אז היה חולה באלצהיימר אך סירב להודות בכך). הדעות השמרניות של הסטון השתלבו היטב בסדרת הדמויות ההירואיות שהוא ייצג על הבד; אך בדומה לכוכבי קולנוע גדולים אחרים, דמותו הקולנועית והציבורית היתה מורכבת מפרדוקסים.

התמורה הפוליטית חלה אצלו בשנות ה-80. קודם לכן הוא היה פעיל במפלגה הדמוקרטית ובשנות ה-60 היה אחד הפעילים ההוליוודיים המרכזיים בתנועה לשוויון האזרח, לצדם של מרלון ברנדו, הארי בלפונטה ואחרים. בכמה קטעי ארכיון אפשר לראותו צועד לצדו של מרטין לותר קינג.

מתנגדיו של הסטון טענו גם שהופעותיו הקולנועיות היו מונוטוניות ולעתים אף משעממות. היתה בהאשמה הזאת אמת מסוימת. ברבים מסרטיו נוצרה הרגשה שהסטון מפגין בהם בראש וראשונה את חזותו הגברית המרשימה; אך הסטון היה גם שחקן משכיל מאוד, שהציב לעצמו לעתים קרובות אתגרים מעניינים. העובדה הזאת בלטה לאחר שבשנות ה-80 יצאו לאור יומניו, והם חשפו אישיות מעניינת בהרבה מזו שהתגלתה ברוב הסרטים שבהם שיחק.

הסטון, ששמו המקורי היה צ'רלס קארטר, נולד באוונסטון שבמדינת אילינוי ב-1924. לפני שהיה לשחקן מקצועי הוא כיכב בשני סרטי חובבים, שביים דייוויד בראדלי. באחד מהם הוא גילם את פר גינט של איבסן ובשני את מרקוס אנתוניוס בגרסה למחזהו של שייקספיר "אנתוניוס וקליאופטרה". אחרי הופעות בתיאטרון ובטלוויזיה הצעירה הוא כיכב ב-1950 בסרטו הראשון: פילם נואר ושמו "עיר אפלה", שביים ויליאם דיטרלה.

הבמאי ססיל ב' דה מיל, שנענה לחזותו ההירואית של הסטון, הוא זה שהפך אותו לכוכב. ב-1952 הוא בחר בו לתפקיד מנהל הקרקס בסרטו "ההצגה הגדולה ביותר בתבל", שהיה ללהיט ענק וזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר. באותה שנה כיכב הסטון גם במלודרמה הלוהטת של קינג וידור "רובי ג'נטרי", לצדה של ג'ניפר ג'ונס; זה היה אחד הסרטים היחידים שלו שבהם הוא חשף צד מיני מסוכן של אישיותו הקולנועית.

היתה זו, כמובן, הופעתו ב-1956 בתפקיד משה ב"עשרת הדיברות" של דה מיל שחתמה את מעמדו ככוכב. ואולם, סרטו המעניין ביותר הופק שנתיים לאחר מכן והעיד על היומרה והתעוזה שהניעו את הסטון לעתים: היה זה "מגע של רשע" של אורסון ולס, שבו גילם הסטון מפקח משטרה ממוצא מקסיקאי שמעורב בפרשה של רצח והברחת סמים על הגבול בין ארצות הברית למקסיקו. הסטון הוא ששיכנע את האולפן לתת הזדמנות נוספת לוולס, וכאשר בעלי האולפן התערבו בעשיית הסרט, הוא הכריז על נכונותו לוותר על משכורתו כדי לסייע לוולס במאבקו נגד מפיקיו (המאבק לא הצליח; הסרט הגדול קוצץ באכזריות ורק כעבור שנים שוחזר לצורתו המקורית והיה לאחד הסרטים המשפיעים ביותר בתולדות הקולנוע). באותה שנה, 1958, כיכב הסטון גם במערבונו רחב היריעה של ויליאם ויילר "האדמה הגדולה", לצדו של גרגורי פק.

שנה לאחר מכן העניק לו ויילר את תפקיד בן חור בהפקת הענק שלו בשם זה, והסרט זכה ב-11 פרסי אוסקר, כולל פרס השחקן הטוב ביותר להסטון. הסטון המשיך לככב בסרטי ראווה כגון "אל סיד" של אנתוני מאן ב-1961 ו"55 יום בפקין" של ניקולס ריי ב-1963. כעבור שנתיים נקלע הסטון פעם נוספת לסרט בצרות: מערבונו של סם פקינפה "רב סרן דאנדי", שמפיקיו התערבו אף הם בעשייתו וקיצצו בו קשות. גם הפעם התנדב הסטון לוותר על משכורתו, אך המחווה לא סייעה לפקינפה או לסרט, שנחל כישלון.

באותה שנה, 1965, הסטון גם גילם את מיכלאנג'לו המצייר את הקפלה הסיסטינית בסרטו של קרול ריד, "The Agony and the Ecstasy". בחלוף שנה הוא כיכב יחד עם לורנס אוליווייה בסרט המלחמה התקופתי "חרטום" של בייזיל דירדן, וב-1967 כיכב במערבון הלירי והיפהפה "ויל פני", שביים טום גריס. מרבית הסרטים האלה נכשלו, אך ב-1967 הוא שיחק תפקיד ראשי בלהיט ענק נוסף: "כוכב הקופים" של פרנקלין שאפנר, שבו הפגין את מלוא גבריותו מלאת ההוד עדיין. ב-1972 הוא חזר לדמותו של מרקוס אנתוניוס, עת ביים וכיכב בגרסה קולנועית נוספת למחזהו של שייקספיר, שלא זכתה להערכה או להצלחה.

פניו של הסטון וגופו נראו כאילו נחצבו מהנוף האמריקאי, אך במשך השנים נוספה להם כבדות מסוימת, שהגבילה את יכולתו לשמר את מעמדו ככוכב. קומיקאים באמריקה נהגו ללגלג על מעמדו של הסטון כאיקונה דתית, כמו על הפאות הנוכריות שחבש בכל סרטיו המאוחרים. ואמנם, אף שהוא המשיך לעבוד בקצב מזורז ולא נמנע גם מהשתתפות בתפקידי משנה או תפקידי אורח, רוב הסרטים שבהם שיחק בעשורים האחרונים היו זניחים למדי. נמנו אתם "רפש ירוק" (1973), סרט מדע בדיוני שביים ריצ'רד פליישר; "רעידת אדמה" (1974) של מרק רובסון; "נמל תעופה 75" (1974) של ג'ק סמייט; "עולמו של ויין 2" (1993); "שקרים אמיתיים" (1994) של ג'יימס קמרון; ו"כוכב הקופים", גרסתו של טים ברטון מ-2001 ללהיטו הקודם של הסטון, שבו הוא הופיע בתפקיד אורח.

חייו הפרטיים של הסטון היו יציבים כמו דמותו הקולנועית: מ-1944 ועד מותו היה נשוי לאשה אחת, לידיה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ