רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שיר סיום

29 באוגוסט 1981 לא היה יום רגיל. זו היתה ההופעה האחרונה של אריק איינשטיין מול קהל. אלה שהיו לצדו על אותה הבמה מתארים את הרגעים הבלתי נשכחים

תגובות

מקום האיסוף, כמו תמיד אצל אריק איינשטיין, היה "כתר המזרח" - המסעדה שברחוב אבן גבירול בתל אביב. שם נהג איינשטיין לפתוח את הבוקר (יותר נכון, את הצהריים), שם ישב שעות ארוכות (ודיבר בעיקר על הפועל תל אביב), ושם אכל אין-ספור מנות שווארמה (ושילם בהקפה לאברם בעל המקום). לשם גם באו המוניות, שלקחו אותו ואת חבריו בדרך לעוד הופעה.

אבל אותו יום, מוצאי השבת האחרונה של החופש הגדול, 29 באוגוסט 1981, לא היה יום רגיל, וההופעה לא היתה סתם עוד הופעה. זו היתה הפעם האחרונה שאריק איינשטיין, אולי הזמר האהוב ביותר בישראל, הופיע מול קהל. מאות הצופים שבאו לשמוע את המופע "חמוש במשקפיים" במועדון "קיסרית" בקיסריה לא ידעו איזה מזל גדול נפל בחלקם. איך נכנסו בלי שידעו אל ספר דברי הימים של המוסיקה בישראל. אריק איינשטיין חוגג 70: פרויקט מיוחד של כתבי גלריה

אלה היו דמדומי ימי התום. לפני מלחמת לבנון ואינתיפאדות, אפילו הטלוויזיה עוד בקושי היתה בצבע. מי שלא הלך באותו ערב להופעה של אריק איינשטיין יכול היה לצפות בעוד פרק של "דאלאס". הזמרת יהודית רביץ, רק בת 25, העלתה באותו ערב את המופע "מלה טובה" בתיאטרון העירוני חיפה, ובקולנוע "שלום" בפתח תקוה הציגו את "טוראית בנימין" עם גולדי הון.

כמה שעות קודם לכן, ממש לפני השקיעה, המתינו מורדי פרבר ודפנה ארמוני ליד בניין השקם, מול "כתר המזרח". להפקה היו שתי מוניות. באחת נסעו אלה שכונו "הילדים הטובים" - ארמוני, מיקי גבריאלוב ויוני רכטר. במונית השנייה, של "הילדים הרעים", נסעו איינשטיין, הגיטריסט פרבר, המפיק בפועל יהודה שופל ונגן הבס אוהד אינגר. וכמו במלות השיר, איינשטיין באמת ביקש תמיד מהנהג שייסע לאט.

                        כרזת ההופעה "חמוש במשקפיים" באדיבות יואב קוטנר

ניסיון להתחקות אחר אותה הופעה אחרונה העלה לא מעט גמגומים נבוכים אצל המשתתפים ("27 שנה, לך תזכור"), והרבה מאוד געגועים לאווירה החברית והחמה שיצר סביבו איינשטיין. כמעט כולם הסכימו שללא קשר למעשיהם ולעיסוקיהם כיום, אם יש משהו שהיו מסכימים לעשות, ולו פעם אחת, הוא להעלות שוב את המופע האחרון של אריק איינשטיין.

הבורגנים הלכו להופעות אחרות

הרוח החיה מאחורי המופע "חמוש במשקפיים" היה המפיק מיכאל תפוח, שהלך עם איינשטיין כברת דרך ארוכה, עד הסכסוך המשפטי שהתגלע ביניהם בשנים האחרונות. תפוח לא הסכים להתראיין לכתבה, אבל אמנון צבן, שותפו אז לחברת ההפקה "קצב אירועים", סיפר כי סיבוב ההופעות, שהחל בינואר 1981, היה אמנם רווחי, אבל רחוק מאוד מלהיות שובר קופות.

צבן, שעוסק כיום בשימור מבנים, אומר ש"להופעות המצליחות ביותר באותה תקופה, כמו זו של 'הגשש החיוור' למשל, היה קהל גדול של ועדי עובדים. זה לא היה הקהל של אריק. לאריק באו הרבה מאוד צעירים, סטודנטים וקהל 'חופשי', כמו שקראנו לו. גם העלויות של אריק לא היו נמוכות. הדרישות המקצועיות שלו גרמו לכך שהמופע לא היה זול. אריק היה ותרן בכל הנוגע לשכר שלו, אבל דרש שההופעה תהיה ברמה מקצועית גבוהה. הוא היה אולי הראשון שהכניס לישראל סטנדרטים כל כך גבוהים מבחינה מקצועית. בסך הכל זה נשמע היום מפתיע, אבל באותה תקופה אריק לא היה בשיא המיינסטרים. הקהל העשיר יותר, הבורגני, הלך אז להופעות אחרות".

ב-25 בדצמבר 1980, שלושה שבועות לפני מופע הבכורה, התפרסמה ב"הארץ" ביקורת מקדימה. "לכל תוכנית של אריק איינשטיין ממתינים רבים בקוצר רוח", נכתב שם. "גם אם הוא אינו נחשב כבר אליל הנוער, ובנות הטיפש-עשרה כבר אינן מנשקות את תמונתו, יש ציבור לא קטן השומר לו אמונים בקנאות ובהתלהבות, ומתייחס לכל הופעה חדשה שלו כאל חגיגה".

זו אכן היתה חגיגה, שכן חלפו שש שנים מאז הוביל איינשטיין הופעה משלו. קדמו לה הופעה משותפת עם חברי כוורת ("האהבה פנים רבות לה") ועם שלום חנוך (שעמו נסע גם להופעות בארצות הברית). הפעם החליט איינשטיין ללכת על פורמט צנוע יותר, עם אולמות של עד 1,000 איש ושמונה אנשים על הבמה: מיקי גבריאלוב (גיטרה וקולות), יוני רכטר (פסנתר וקולות), דפנה ארמוני (כלי הקשה וקולות), מורדי פרבר (גיטרות), מאיר שפייזר (סקסופון וקלרינט), אוהד אינגר (בס) ואלון הלל (תופים).

המופע התבסס על שירי התקליט "חמוש במשקפיים", שאת רובו הלחין גבריאלוב. השיר הראשון היה "סיום" ("אל תרכיבו משקפיים, לא קודרות ולא שמחות"), ואחריו באו עוד ארבעה שירים מהתקליט. בהפסקה הקרין אמיר אטקין (איש במה, כיום ב"בטי בם") כמה קטעים ממערכונים של "לול", בהם את "חידון התנ"ך העולמי", "יאללה בית"ר" והסאטירה על העליות לארץ ישראל. רכטר ביצע כמה שירים מהתקליט "התכוונות", גבריאלוב שר את "סיפור של חורף" ו"אבא סיפור", וארמוני ביצעה בפעם הראשונה על במה את "ספק ילדה ספק אשה". המופע הסתיים במחרוזת של שירים ישנים של איינשטיין, כמו "סע לאט" ו"אני רואה אותה בדרך לגימנסיה".

איש הסוד שלו

"קיסרית", המקום שבו היתה ההופעה האחרונה, היה בבעלות האחים רפי וטדי שאולי. "זה היה מקום פתוח, מעין קאנטרי מסביב לבריכה, בשכונה 3 בקיסריה", אומר טדי שאולי. "היה שם קאנטרי מוזנח שהחלטנו לשפץ. בהתחלה הפעלנו שם קייטנה לילדים של כל המי ומי, ולאחר מכן החלטנו להביא כל מיני אמנים להופיע. זה פעל עונה אחת בלבד, באותו קיץ של שנת 1981".

המפיקים המוסיקליים היו גבריאלוב ורכטר. גבריאלוב סיפר השבוע כי לא ידע שזו תהיה ההופעה האחרונה, ורכטר אמר כי "התחושה היתה שזה לא פשוט לאריק להופיע. היה חשוב לו מאוד שאנשים ייצאו מרוצים. אני זוכר שבאמצע ההופעה היה יורד מסך, והיו מקרינים קטעים מ'לול'. אריק היה מתיישב על כיסא הפסנתרן כדי לצפות עם הקהל בקטעים. למיטב זיכרוני, ההופעה התקבלה טוב, ובסך הכל האולמות היו מלאים".

זיכרון ברור יותר נשמר אצל הצעירים בחבורה. יהודה שופל, כיום בן 52, היה המפיק בפועל של המופע. הוא הכיר את מיכאל תפוח כשעבד כמאבטח בהופעה באכזיב. לאחר מכן פגש את אריק איינשטיין ו"פשוט התחברנו", לדבריו. "זו היתה אהבה. אצל אריק היה חשוב הקטע הפסיכולוגי. הוא צריך להרגיש בסביבה שלו חום, אכפתיות ודאגה. הייתי אז בן 24 ונוצרה בינינו חברות עזה. הייתי איש הסוד שלו, בתחומים של ההפקה ובדברים שמחוץ לה. אני זוכר איך הוא היה בא לבית של הסבתא הפולנייה שלי בשדרות רוטשילד כדי לאכול מהשניצלים שלה. אני חושב שאין אדם שמכיר את אריק שלא אוהב אותו. הוא מדור שאיננו, מהדינוזאורים שכבר לא קיימים".

שופל, שעזב את תחום ההפקה ועוסק כיום בהימורים בחו"ל, מספר כי לפני כל הופעה שתה איינשטיין כוסית "שטוק 84", ומכיוון שהיה כבד ראייה עד מאוד, ביקש שהדרך לבמה וממנה תהיה פתוחה. "הפחד הגדול שלו היה שבגלל קוצר הראייה שלו הוא ייתקל בכל מיני דברים", הוא אומר, "אבל זה לא כל כך עזר. הוא היה נתקע בדברים. כשהיתה הפסקה הוא היה קורא לי לעזור לו לרדת מהבמה".

לדבריו, "לא היו סימנים שנמאס לאריק להופיע. הוא פשוט לא אהב להופיע. הוא אף פעם לא עשה הופעות מאהבה. הוא תמיד העדיף להקליט באולפן או לצלם לטלוויזיה. מי שהצליח אז למשוך אותו היה מיכאל תפוח. והפיתוי מבחינת אריק היה שהוא מופיע עם מיקי, יוני ודפנה, אנשים שהוא אהב מאוד והעריך. ההופעה היתה מוצלחת, אבל אף אחד לא ידע שזו תהיה ההופעה האחרונה שלו על במה".

גם פרבר, כיום בן 50, לא חשב שאיינשטיין לא ישוב להופיע. כיום הוא חי בארצות הברית, מלחין לסרטים הוליוודיים וכתב גם מוסיקה ל"סופרנוס". "התקליט 'חמוש במשקפיים' הוקלט אצלי בדירה, ברחוב שלמה המלך 91", הוא מספר. "הכרתי את מיקי גבריאלוב כשהייתי בלהקה צבאית, ומיקי עשה מילואים. ככה הכרתי גם את אריק. כמה ימים לפני שעזבתי את הצבא, בא אלי מיקי ואמר שעושים תקליט עם אריק".

במשך שנה-שנתיים, לפני שעזב לארצות הברית, התחבר פרבר לאיינשטיין. "אריק צריך לבטוח בך", הוא אומר. "אני זוכר שבהתחלה הוא בכלל לא דיבר אתי, ואז כשישבנו אצלי בדירה, הוא ראה שאני גיטריסט טוב וגם אדם מצחיק, ואז התחיל לבטוח בי. הוא קרא לי 'ילד פלא'. אחרי זה היינו מסתובבים ביחד, אוכלים ביחד ב'כתר המזרח'. התקופה הזאת בחיים שלי היתה נהדרת.

"ידעתי שזו ההופעה האחרונה של הסיבוב הנוכחי. היינו אמורים לטוס לאחר מכן לסיבוב בארצות הברית, כמו שאריק עשה קודם עם שלום חנוך, אבל אריק כבר לא רצה לטוס. הוא גם תמיד התייחס לעצמו כאל איש זקן. לפני 20 שנה, כשהוא היה בן 50, ראיתי אותו ב'כתר המזרח' כשביקרתי בישראל. אמרתי לו שאמנון צבן מציע לו הרבה כסף בשביל להופיע. הוא אמר לי: 'מורד, אני בן 50, אני לא רואה ממטר, מה פתאום, איזה הופעות?'"

"אני כנראה הכי סנילית", אומרת דפנה ארמוני, "כי זה באמת המון שנים אחורה. אבל אני כן זוכרת שזו היתה חוויה ממש כיפית. אווירה מאוד טובה, חבר'ה מאוד מוכשרים. ביקשו ממני לעשות שיר אחד שאני כתבתי. תפוח ראה טקסט אחד שכתבתי, את 'ספק ילדה ספק אשה', והציע שמיקי גבריאלוב יכתוב לו מנגינה. זו היתה הפעם הראשונה שהופעתי עם השיר על במה".

ארמוני דווקא זוכרת את הבגדים שלבשו כולם. "לא היה אז סטייליסט", היא אומרת, "לא היה מושג כזה. כל אחד בא אז עם מה שהיה לו בבית. להלביש מישהו זה היה רק בתיאטרון. בעיני, דווקא לאריק היה משהו טרנדי מגניב. תמיד עם ג'ינס, תמיד עם חולצה עם כפתורים, ולפעמים עם אפודה בלי שרוולים. הוא היה יכול היום להוביל קו של אופנה". שופל מציין שאיינשטיין היה מסרק את עצמו לבד. "כל שערה היה תמיד במקום, ולאריק יש חתיכת רעמה. הוא היה אומר, 'צריך שהרעפים לא יזוזו".

בסוף אותו ערב, כשירדה החבורה מהבמה והלילה ירד על מועדון "קיסרית", ירד גם המסך על הקריירה הפומבית של אריק איינשטיין. הוא לא הפסיק אמנם לכתוב, להקליט ולהצטלם, אך מאז ועד היום, במשך 27 שנה, לא שב עוד להופיע. איש מהמשתתפים לא ידע שזו תהיה ההופעה האחרונה. איש גם לא יודע בדיוק להסביר את הסיבה. מה שבטוח - טלפון אחד וכולם חוזרים כמו שעון.

כרטיסים להופעות והצגות

tm_tools.isArticleType(story) : true