אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אוסף האמנות הישראלית במוזיאון ישראל: דנציגר פינת זריצקי

חוויה משמחת או אכזבה מהדהדת? לרגל חניכת תצוגת הקבע של אוסף האמנות הישראלית במוזיאון ישראל המחודש, שאלנו אוצרים וחוקרים בולטים מה דעתם עליה

תגובות

כמה שבועות עברו מאז פתיחתו של מוזיאון ישראל המחודש, שלוותה בתרועות מכל עבר. יותר מ-50 אלף מבקרים פקדו את המוזיאון בשבועיים הראשונים ורבים ממשיכים להגיע. לצד רענון תצוגות האוסף של המחלקות השונות, צוות המוזיאון - ובראשו המנכ"ל ג'יימס סניידר, האוצר הראשי הבין-תחומי יגאל צלמונה וסוזן לנדאו, אוצרת ראשית של אגף האמנויות - מנסה להשיב עטרה ליושנה, עם ביסוס מקום קבע לאוסף האמנות הישראלית. נוכח חשיבותה הרבה של תצוגה זו שאצרו צלמונה ואמיתי מנדלסון, אוצר האמנות הישראלית, שאלנו חמישה אוצרים וחוקרי אמנות על רשמיהם ממנה.

איפה הכיבוש?ד"ר גדעון עפרת, אוצר והיסטוריון

"אי אפשר לדבר על תגובתי לתצוגת האמנות הישראלית מבלי המבוא המתקתק והסכריני הנוטף שהמוזיאון החדש בכללותו מספק: חוויה כל כך משמחת, היוצרת התרוממות נפש, מצאתי את לבי מתרחב ואת עצמי הולך במוזיאון עולמי. מהמעט שראיתי נהניתי מהארכיאולוגיה, מהאתנוגרפיה, מהיהדות - כתבי היד העבריים שממש ריגשו אותי - מהתערוכה הבינלאומית. כמו כן מאוד שמחתי על הגרפיקה, שזו מחלקה שבדרך כלל עוברים דרכה ועושים טובה, זה לא אגף חזק במוזיאון. מצאתי אותה שמחה, יצירתית ועירנית.

"בתוך ההקשר הזה של השמחה הגדולה והכבוד הרב והתודה לכל הצוות, אני מצאתי את עצמי מתאכזב משהו בתצוגת הקבע של האמנות הישראלית. לא מתאכזב כי אם מאוכזב. אני מכיר את כל העבודות ללא יוצא מהכלל. שמחתי לראותן אך מכאן ואילך מצאתי את עצמי, תמה במבואה, במה שאמור היה לפי הכיתוב שעל הקיר לשמש כמין אינדקס של סוגיות זהות, כך אמר יגאל. מצאתי את עצמי במין אי סדר פוסט-מודרני לגיטימי לחלוטין, אפילו אהוב עלי, אבל בהקשר זה היה נראה משהו בין סלט, לכלבויניק של קיבוץ, לבין אי שירות היצירות. מול רוחב הלב של שאר המוזיאון היתה תחושת צפיפות יתר ואי סדר לא בהיר, לא נהיר ולא מוצדק. אני בראש אחד עם נתיב הזהויות היות שהאמנות הישראלית היא כפרקים בזהות. התערוכה כלל לא עונה יפה ובוודאי לא המבואה.

"פרט לכך יש שלושה דברים שאני מעוניין להתעכב עליהם: ישנה הליכה על קצות האצבעות בנוסח פוליטיקלי קורקט, לקראת קונסנזוס כדי לא להרגיז אף אחד, בימים שישראל עולה באש במתיחויות פוליטיות אזוריות ופנימיות עצומות. אמנות ישראלית לא מפסיקה לגעת בכיבוש כבר 30 או 40 שנה. אין דויד ריב, ציבי גבע, ועוד הרבה אמנים אחרים שעסקו בכיבוש. התערוכה הזאת היא סטרילית מבחינה זו. יש ארשת של פחד שנחה על התערוכה.

"דבר נוסף הוא העדר שזיהיתי גם בסרט המוקרן, שאותו ראיתי בפרוטרוט: מה שיגאל מעז לשפוע ברוב ידע קופא על שמריו כאשר אין בכלל את מה שנקרא 'העלייה הייקית' - יעקב שטיינהרדט, שיגאל מכיר היטב. ה'יהודים' חסרים לי - יוסל ברגנר, נפתלי בזם ועוד. איפה העקדות של קסטל שממשיך להיות מוחרם, איפה אריכא של דור תש"ח או אריכא בגלגולו המאוחר, ליטבינובסקי, אברהם אופק, מרדכי לבנון, תמר גטר. לא ראיתי דני קרוון. החרם עודנו בקרבנו ומוזיאון ישראל ממשיך לשרור על המודחים. ציפיתי להתפתחות, להתרת רסן, לסליחה. נדמה כי רוחו של יונה פישר, המכובד עלי מאוד, עוד נחה על המוזיאון אף שעבר זמנה. מדובר ברוח צנזוריאלית, יגאל ידע לכתוב בספר בעומק וברוחב לב אך הוא לא העז בתערוכה.

"דבר נוסף המטריד הוא מה שיש: מצאתי את עצמי תמה ומצטער למצוא את פנחס כהן גן, חתן פרס ישראל, בעבודה מינורית וזניחה על נייר משנות ה-70, את האמא הגדולה אביבה אורי, גם עבודה די מינורית. שלושתם באותה פינה חלשה ושניהם אמני ענק של אמנות ישראלית. גם לבני אפרת ולתומרקין עבודות קטנות ומינוריות, אף שלכל האמנים שמניתי יש עבודות חזקות וחשובות בהרבה באוסף המוזיאון.

"מצאתי בתערוכה שני סוגי יגאלים - סוג של סכיזופרניה, יגאל של הסרט ויגאל של התערוכה. נורא רציתי רוחב לב בתצוגה כמו שראיתי בתצוגות האחרות, שנותנים גם אוויר לעבודות, כמו במומה. לא היתה התנערות בצורת התלייה. באתי למוזיאון ישראל בשביל להתעלות ולא התעליתי".

תזה מעניינת ומשכנעתעדנה מושנזון, אוצרת

"יש לברך על כך שסוף סוף מוצג לפחות באחד מהמוזיאונים הגדולים בארץ אוסף אמנות ישראלית. עד שנסגר לפרויקט ההתחדשות מוזיאון ישראל הציג די בעקביות מבחר מתוך האוסף הישראלי שלו. חשיבות הצגת האוסף הישראלי במוזיאון ישראל מתעצמת לאור העובדה שמוזיאון תל אביב לאמנות אינו מציג אוסף כזה זה שנים רבות מדי, בטענה הלא משכנעת של חוסר מקום.

"העובדה שניתן לראות בתצוגת הקבע במוזיאון ישראל זריצקי, ארדון, קופפרמן, גרשוני ועוד היא חגיגה לאמנות הישראלית. לאחר שבמשך שנים נמנע מקהל רחב מפגש ישיר עם ההיסטוריה של האמנות הישראלית, יש בתצוגת הקבע במוזיאון ישראל משום תיקון מסוים.

"התזה הבסיסית, המבקשת להציג את תולדות האמנות הישראלית כהולכת בשלושה מסלולים - נפרדים-מתחברים - היא מעניינת, משכנעת, מתבקשת אפילו. ראוי להערכה הניסיון למצוא דרך חדשה, מקורית, להצגת האוסף הישראלי. אולם נראה כי התצוגה הנוכחית היא מתווה, תקציר, מעין מבוא תמציתי לתולדות האמנות הישראלית. ראוי היה להקדיש שטח תצוגה גדול יותר, כמו לכמה מהאגפים האחרים, מה שהיה מאפשר תצוגה מקיפה ומעמיקה יותר.

"הבחירה קצת מצומצמת מדי. בהקדמה לספר כותב יגאל צלמונה כמה קשה לבחור מתוך השפע של האמנות הישראלית, כי ככל שמרחיבים צריך להרחיב עוד ועוד. הבחירה של העבודות יפה ומדויקת וזה שהן הוצגו בעבר זה נהדר כי הן נהפכו להיקוניות. במובן הזה אני חושבת שהם כן הלכו על מסלול נרטיבי שעונה לשאלה הזאת. הם הצליחו להגדיר מה זה לדעתם אמנות ישראלית ומה הגבולות ההיסטוריים שלה".

סיפור לישראלים בלבדאורי דסאו, אוצר וכותב

"ראשית, יש להחמיא למוזיאון על היוזמה והיומרה לספר 'סיפור גדול' ועל המיקום המרכזי של האוסף מיד בכניסה. המבחן המכריע של תצוגת קבע כמו זו שמוצגת במוזיאון ישראל הוא עד כמה היא מעניינת ולמי היא פונה, ואם יש לה תפקיד הרי שהוא להיות מעניינת, כלומר לספר משהו חדש, דבר מה לא ידוע על העולם ועל האמנות.

"וכאן נכנס עניין האוצרות: תצוגת קבע היא סיפור שמספר האוצר של התצוגה, תוך כדי שהוא מביא את עולמו הפנימי, את השקפותיו והעדפותיו האמנותיות ואת האופן שבו הוא תופש את הרגע ההיסטורי והתרבותי שבתוכו הוא פועל וממנו הוא משקיף אחורה וקדימה. המוזיאון לקח ברצינות את מעמדו הלאומי ואת תפקידו החינוכי והוא מייעד את הסיפור לצופה בתול, שאינו יודע דבר על ההיסטוריה המקומית ושבשבילו אין אמנות אחרת בעולם.

"דבר נוסף הוא שהם מספרים את הסיפור לישראלים בלבד, והם לא יוצרים זיקה בין ההיסטוריה של האמנות בישראל לבין מגמות אמנותיות בנות הזמן, ובכך מוותרים על האופציה לראות את האמנות הישראלית בתוך רצף היסטורי של התרחשויות אמנותיות בינלאומיות, וזה מפתיע מפני שמאז שנות ה-70, ובטח בעשור האחרון, האמנות הישראלית במיטבה קשורה ומצליחה בזירות לא ישראליות.

"התצוגה הנוכחית נמנעת מעיסוק בשאלות פנים-אמנותיות, הקשורות לאמנות של זמנים מסוימים ולא רק של מקום אחד. חשבתי על קישון בהקשר הזה ועל 'השועל בלול התרנגולות' שמציג עיירה סגורה ומנותקת מהסובב אותה, עין כמונים שמה, וחשבתי שהאמנות שאני רואה בתצוגת הקבע כאילו נעשתה בעיירה הזאת. ההיבט הגטואי בולט גם בצפיפות של ההצבה, בטח בהשוואה לתצוגה הבינלאומית, המוצגת במקביל.

"מה שמפריע לי בתצוגה, ואני לא נכנס לסוגיית נוכחותו או היעדרותו של אמן או אמנית כאלה ואחרים, הוא הגישה שממנה מביטים על האמנות. התצוגה שלהם רותמת את ההיסטוריה של האמנות הישראלית כדי שתשקף תמות, שמרניות ביותר, באינדוקטרינציה, בהיסטוריה, באיקונוגרפיה ובגיאוגרפיה הציונית, כאילו מדובר בשקופיות בהרצאה.

"לאורך השנים למדתי, בין השאר מהעבודה ההיסטוריוגרפית של יגאל צלמונה עצמו, שבישראל אמנים ביררו לעצמם עניינים שונים בזיקה לאמנים אחרים בעולם, ותוך מודעות להשלכות של עיסוק אמנותי בזמן נתון, כאשר הוא מתרחש בתנאי הספר של ישראל. בתצוגה הנוכחית היבט זה לא מקבל ביטוי.

"לא הייתי נכנס לשאלה איזה קאנון התצוגה משרטטת, אלא לעצם העובדה שהיא משרטטת קאנון, והקאנון הזה מגובה ביוקרה של יגאל צלמונה והמוזיאון. עם זאת, זה קאנון שאני לא מקבל, לא מזדהה אתו ולא חושב שהוא מעודכן, בין ברמת הגישה הקונצפטואלית ובין בבחירת העבודות והאמנים. אבל הקביעה הזאת היא חסרת משמעות, מפני שאי אפשר פשוט לומר זה כן זה לא, אלא יש לעשות מעשה, ואני משוכנע, גם ביחס לעצמי, שהתצוגה תדרבן אנשי מקצוע להציע סיפורים קוהרנטיים אחרים, נוספים, שיציעו אלטרנטיבה הכרחית לסיפור שצלמונה מספר".

סיפור ישן מאודדליה מנור, אוצרת והיסטוריונית של אמנות ישראלית

"התצוגה של האמנות הישראלית קטנה באופן משמעותי מזו של התצוגה הבינלאומית. מוזיאון ישראל לא הציג את האוסף כבר הרבה זמן ותמיד מוציא את מה שאני מכנה 'החשודים המיידים'. התצוגה מכילה את הדמויות הקאנוניות הכי הכי מובהקות כפי שמוזיאון ישראל אוהב להציג אותם ותמיד הציג אותם. המבחר המאוד קבוע כולל תמיד את "Welcome To Palestine" של זאב רבן, בוריס ש"ץ, שטיחי בצלאל, את נמרוד של דנציגר, יצירה קאנונית של ארוך ועוד. יש פה ושם עבודות נוספות יותר עכשוויות. אך ככלל הסיפור ההיסטורי מאוד שחוק וחסר כל עניין מיוחד מעבר לכביכול מעט ביקורת פוסט-ציונית.

"באופן כללי הפתיחה בפסלו של דנציגר - 'נמרוד' - מוגזמת באופן מופלג: מוזיאון ישראל החליט שדנציגר ונמרוד הוא היינו הך. יש שם גם את פסל הרועים שלו אבל לא ממש רואים אותו והוא לא מתחבר לכלום. למקם אותו בין הפרימיטיבי למודרני בצומת הדרכים הזה ולהציגו כאייקון אולטימטיבי, יוצר תחושה שכל מה שדנציגר עשה מעבר לנמרוד נעלם. כי אם הוא אמן של פסל אחד בעוד הוא הרבה יותר מגוון מאיך שהוא מוצג זה עושה לו עוול.

"כשנכנסים לחדר מסופר לנו הסיפור הקלאסי של העולם היהודי, ציוני, קצת פוסט-ציוני ואת המודרניזם שמיוצג על ידי זריצקי. אולי החידוש היחידי בתצוגה הוא ששמו את אורי ריזמן ליד זריצקי, כי ריזמן, שתמיד היה מנודה, עומד בשורה אחת עם זריצקי וגרוס, עם עולם ההפשטה מהטבע. העולם היהודי מוצג הכי קלישאתי שאפשר להעלות על הדעת. ארדון שייך לאגף יהודי, ציוני מופשט, הוא מוצב בין עבודות בצלאל כאילו היה שייך לאמנות טרום-ישראלית וגם ההצמדה של משה גרשוני ליידישקייט. נכון שהוא אמן עם אוריינטציה יהודית מאז שנות ה-80 אבל החיבור מאוד פשטני. ליד זה מציגים את 'נהלל' של גל וינשטיין ואת עבודתה של אפרת נתן, כמעין ביקורת הנמסרת בפרשנות פשטנית.

"החדר של המודרניזם המינימיליסטי קטן וצפוף ומלא חיבורים צורניים כמו נוישטיין הקונצפטואליסט עם הערת ציור על יד קופפרמן שאין לו הערת ציור אלא הוא הוא ציור. הכל דחוס ולא מאפשר מחשבה. גם אולמן לא נראה במיטבו שם, לצערי. שוב 'אופקים חדשים', פעמיים רפי, ועוד הרבה אמנים שמופיעים כמה פעמים. אחר כך חוזרים למודל של הגבריות הציונית עם גוטמן, המוצג באיזושהי התחכמות ליד הערבים של שריף ואכד בעבודתו 'שיק פוינט' ולידו כל הפוסטרים של הציונות ועדי נס. הבעיה של כל התצוגה היא שהיא מבוססת על ההיסטוריה הציונית הרשמית ולא מציגה באמת את המורכבות של שדה האמנות. היא אינה מציגה אמנים פחות מוכרים, מעבר לאבות האומה.

"יש בתצוגה מעט מאוד אמנות עכשווית, מספרים סיפור של תולדות האמנות כספרות לינארית פשוטה מהיהודי אל הציוני, ואז אל המבט ה'כאילו' ביקורתי. זה נראה כמו שנראו ספרים על אמנות ישראל בשנות ה-50 וה-60 אמניות זה לא הצד החזק שלהם. שום דבר לא מוצג מפרספקטיבה של נשים, כאילו השיח הג'נדרי לא קיים. ובכלל הדיון בסוגיות ישראליות, מזרחיות ונשיות לא קיים פה. זהו סיפור ישן, אפילו מאוד ישן. זאת ההיסטורגיורפיה הקלאסית שיגאל צלמונה נמנה עם מחבריה. אולי אם היו מקנים קצת יותר מקום היה אפשר לעשות משהו יותר מתוחכם. אבל החליטו שלאמנות הישראלית לא מגיע יותר מדי מקום, בטח לא מהפרה-קולומביאנית והמחלקות האחרות".

מורידה את הכובעד"ר דנה אריאלי-הורוביץ, ראש המחלקה להיסטוריה ותיאוריה, בצלאל

"אי אפשר להגזים בחשיבותה של תצוגת הקבע הזאת, אף כי בעיני היא קטנה מדי, והייתי מגדילה אותה באופן משמעותי. דומני כי במשך שנים, הנטייה, לה היו שותפים מרבית המוזיאונים הגדולים בארץ, לבטל את האמנות הישראלית ולא להקצות לה שטח תצוגה קבוע, היתה תולדה של עמדה פרובינציאלית. על פי קו חשיבה כזה, שאגב לא פסח גם על האקדמיה שכמעט ולא הכשירה חוקרים לתארים מתקדמים שבמרכזם אמנות ישראלית, לא התרחשו באמנות הישראלית מהלכים עצמאיים שהצדיקו תצוגת קבע משמעותית. כאשר הציגו אמנות ישראלית זה נעשה כחלק מבחינת תהליכים אוניברסליים, ולא מקומיים, או באמצעות תערוכות רטרוספקטיביות לאמנים קאנוניים, שכבר לא היתה מחלוקת עליהם, או בתערוכות קבוצתיות. מוזיאון ישראל היה בין הראשונים לייצר מפנה שיטתי במגמה הזאת, אך העדר שטחי תצוגה קבועים ומחסור בשטחי תצוגה זמניים כמובן הקשה על כך מאוד. אני סבורה שזו החלטה אמיצה ונבונה, אך כאמור הייתי שמחה לו הוקצה לכך שטח גדול ומשמעותי עוד יותר. בדרך כזו ניתן היה לאפשר תצוגה כרונולוגית-היסטורית שיטתית יותר ולא רק תמטית-אסתטית כפי שמתקיימת כרגע.

"במסגרת קורס אוצרות שיגאל צלמונה ואני העברנו בשעתו, כחלק ממערך ההוראה של המחלקה להיסטוריה ותיאוריה בבצלאל, קיימנו מספר שיחות בשאלה זו. אני סברתי אז שראוי למוזיאון להציג את האמנות הישראלית תוך שמירת הרצף הכרונולוגי-היסטורי. צלמונה ומנלדסון סברו אחרת. הנימוק שלי לא שלל כמובן את האינטליגנציה של הצופה הישראלי, אך חשבתי שעל שום ייחודיותו וחשיבותו של מוזיאון ישראל במערך המוזיאונים הישראלי מוטלת עליו האחריות לתצוגה שתעשה חסד גם עם הצופים שלא מכירים היטב את סיפורה של האמנות הישראלית. חשבתי אז שלמרות סכנת האנכרוניזם, ישנן דוגמאות רבות למוזיאונים בעולם, בעיקר בלונדון, פאריס או ניו יורק, שיש להם הפריבליגיה להציג את אוסף האמנות המקומית בשני המישורים גם יחד, כלומר גם בזה התמטי-אסתטי וגם בזה ההיסטורי-כרונולוגי. אני משערת שהיה קושי בהקצאת שטחים גדולים יותר והתוצאה היא שנפל הפור על הגישה התמטית. ביקרתי במוזיאון כמה פעמים מאז פתיחתו ואני מוכרחה להודות שמעשה האוצרות באגף הישראלי הוא כל כך מתוחכם ונבון שאני מסירה בפניהם את הכובע.

"אם אני מבינה נכון, לטובת פתיחת המוזיאון נעשו מהלכים שמצמצמים במעט את שטח התצוגה הקבוע של האמנות/הצילום הישראליים בהשוואה למה שמיועד להם במצב רגיל. אני רק יכולה לקוות שבעתיד נראה יותר ויותר אמנות ישראלית. הגרעין של מוזיאון ישראל היה כרוך בטבורו לבצלאל; אני מציעה להחזיר עטרה ליושנה, ולא במובן הש"סניקי. הגיע הזמן לשוב ולהעמיק עוד את הזיקה בין שני המוסדות, בעיקר מתוך התייחסות למדיות השונות העולות כפורחות בתרבות הישראלית, ובעיקר וידיאו-ארט ואנימציה ישראליים, עיצוב תעשייתי וקרמי, אופנה וצורפות ישראליים וכמובן אמנות, צילום ואדריכלות, אם כי תחומים אלה זוכים לחשיפה מסוימת.

"הגיעה גם העת לצאת מן הגישה של תערוכות נושא תמטיות לטיפול באזורים מוזנחים בתרבות הישראלית, כגון קשרי הגומלין בין אמנות ופוליטיקה כאן. חשוב לא פחות לשמור על קשר עם יוצרים צעירים ובועטים שכרגע לא מוצאים את מקומם בזירות התצוגה המוזיאליות הקאנוניות".

כתבות שאולי פספסתם

*#