"פרודוקס": מורידים את השיט כמו שצריך

מועדון הברזילי כמעט עלה בלהבות מרוב אנרגיה וכוח-מיקרופון בהשקת אלבום הבכורה של ההרכב המעולה "פרודוקס". אחרי שבקושי קיבלו צ'אנס בערבי חובבים, הארבעה, ש"מחוברים יותר מהגבות של מושיק עפיה", בדרך להיות גיבורי ההיפ-הופ החדשים של ישראל

בן שלו
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בן שלו

"אם אתה רוצה לדעת מה אנשים חושבים על היפ-הופ ישראלי, אתה צריך להקשיב לשיחות שלנו עם הבוסים שלנו", אומר אייל דוידי, המכונה שקל, אחד מארבעת החברים בהרכב ההיפ-הופ הפתח-תקוואי "פרודוקס". "נגיד הבוס שואל אותך מה אתה עושה אחרי שעות העבודה, ואתה אומר ‘אני עושה קצת מוסיקה'. אז הוא שואל איזה מוסיקה, ואתה אומר ככה בשקט, כאילו לא נעים לך, ‘אה, היפ-הופ'. ואתה יודע שתראה פרצוף מזלזל, אתה יודע שתראה בוז בעיניים, כי זה היחס להיפ-הופ ישראלי. אין מה לעשות, השלמנו עם זה. אנחנו עושים את השיט שלנו ולא אכפת לנו מה יגידו".

אם הבוס של דוידי היה מזדמן במוצאי שבת האחרונה למועדון ברזילי בתל אביב, שם התקיימה הופעת ההשקה של אלבום הבכורה של "פרודוקס", הזלזול שלו היה מתחלף בהתפעלות, אולי אפילו בתדהמה, לנוכח המחזה שהיה נגלה לעיניו. המועדון כמעט עלה בלהבות מרוב אנרגיה וכוח-מיקרופון. על הבמה עמדו (או ליתר דיוק, קפצו) ארבעה ראפרים מצוינים, שנשמעו - במלים שלהם - "יותר מחוברים מהגבות של מושיק עפיה". כמעט כל המי ומי של סצינת ההיפ-הופ המקומית עלו להתארח - קוואמי, סגול 59, "אקסום", "כהן את מושון", "כלא 6", פישי הגדול, צ'ולו, ועוד הרבה ראפרים צעירים ופחות מוכרים.

והכי חשוב: הקהל. כ-300 אנשים, רובם צעירים מאוד, נערי ונערות היפ-הופ, גדשו את המועדון, עשו המון רעש, הרעיפו אהבה וכבוד על חברי "פרודוקס" ושרו יחד אתם את כל המלים, לא דבר של מה בכך כשמדובר בטקסטים צפופים שנורים מהפה ב-120 קמ"ש. בשתיים וחצי בלילה, אחרי ש"פרודוקס" וקוואמי שרו את "איצ'י באן" (הארדקור היפ-הופ מעורבב עם ראגאמפין על סימפול של קלרינט מ"כנר על הגג"), רביד פלוטניק מ"פרודוקס" אמר לקהל: "מישהו חכם אמר לי פעם: אתה לא צריך שכולם יאהבו אותך, אתה צריך שמיעוט קטן יאהב אותך מאוד. התחלנו עם קהל של עשרות, עכשיו יש מאות, אני מקווה שנגיע לאלפים. תודה רבה שבאתם".

יומיים אחרי ההשקה, חברי "פרודוקס" התקשו להתאושש מעוצמת האירוע. "אנחנו עדיין בשלב של ללכת על עננים", אמר חבר ההרכב שמואל יוסף (המכונה אריסטו). התוכנית המקורית היתה לקיים את הופעת ההשקה של האלבום, שנקרא "תחיית המתים" ויצא לפני ארבעה חודשים (ללא שום אזכור בתקשורת), במועדון קטן של 50-100 איש, אבל הופעה קצרה ומצוינת בפורים, בערב שהתקיים בברזילי וכלל הרבה הרכבי היפ-הופ צעירים, גרמה לחברי ההרכב לחשוב שהם יכולים לקיים את ההשקה במועדון גדול.

היה עוד דבר שעודד אותם לעשות את זה: התגובות החמות שהאלבום קיבל בשבועות האחרונים, בצדק גמור - מאנשים בקהילת ההיפ-הופ. למשל, הבעלים של מועדון היפ-הופ, שאמר שאחרי ששמע את האלבום של "פרודוקס" הוא עומד להחזיר את ההופעות החיות למועדון שלו. או המחמאה הגדולה מכולן: "פגשתי את נימי נים (לשעבר אחד הראפרים של "שבק ס'", ב"ש) והוא אמר לי שהוא מקשיב לאלבום שלנו בזמן שהוא מצייר קומיקס, שזה נותן לו השראה ומכניס אותו לקצב", אומר פלוטניק, המכונה נצ'י נץ'. "אתה יודע איזו מחמאה זאת בשביל מישהו שגדל על שבק?"

פלוטניק עלה לבמה של הברזילי עם תיק גב גדול, ולא הוריד את הילקוט עד סוף ההופעה. מדוע? "לזכר הילדים שהיינו כשהתחלנו", הוא אומר. "ילדים בני 16 עם מכנסיים ענקיים ותיק גב, שהיו נוסעים באוטובוס מפתח תקוה לתל אביב, למועדון הג'י-ספוט הישן". בג'י-ספוט, שהיה ממוקם בכיכר אתרים (ולאחר מכן עבר לדרום תל אביב), היו ערבי "מיקרופון פתוח", שבהם כל נער שחלם להיות ראפר יכול היה לעלות לבמה ולהראות מה הוא למד מהאלבומים של טופאק, "וו טאנג קלאן" ונוטוריוס ב-י-ג - ביגי.

"פרודוקס". מאזכרים הרבה את פתח תקוה בטקסטים: "אולי זאת עיר שינה, אבל אנחנו ערים"

אפילו בערבי החובבים האלה, שלושת הנערים מפתח תקוה (פלוטניק, יוסף ושמשון אדמה, המכונה צ'יצ'ו; דוידי הצטרף בשלב מאוחר יותר) בקושי קיבלו צ'אנס. הם היו צריכים לחכות עד סוף הלילה, עד שהראפרים המתחילים מתל אביב, חולון ובת ים יפנו את הבמה, כדי לתפוס את המיקרופון. ממילא הם לא מיהרו לשום מקום. האוטובוס הראשון לפתח תקוה יצא רק בחמש וחצי בבוקר.

כאפה בג'י-ספוט

פלוטניק, יוסף ואדמה נפגשו לפני שבע שנים, כשהיו בכיתה ט'. חבר סיפר לפלוטניק שיש שני נערים ממוצא אתיופי בשכונת תקומה בעיר, שאוהבים כמוהו היפ-הופ אולד-סקול. יוסף ואדמה שמחו לפגוש נער שבניגוד לרוב החברים שלהם מהשכונה הבין שביגי הרבה יותר טוב מטופאק. השלושה התחילו להיפגש, לרפרפ ביחד ולנסוע לג'י-ספוט. "היינו ילדים, חשבנו שהמצאנו את הגלגל, וכשהגענו לג'י-ספוט קיבלנו כאפה", אומר פלוטניק. "ראינו שם ילדים יותר נמוכים מאתנו שהם ראפרים פצצה. זה הכריח אותנו להיות רציניים, לעבוד על הפאנצ'ים שלנו, על החריזה, על הפלואו. ללמוד איך להוריד את השיט שלנו כמו שצריך".

מי שלימד את "פרודוקס" יותר מכולם איך "להוריד את השיט" היו חבורה של צעירים ממכבים-רעות, שלא היו חלק מהסצינה של הג'י-ספוט. קראו להם "פי-אר טרופרס", "והם פשוט העיפו לנו את החיים", אומר פלוטניק. אבל לפני ש"פרודוקס" הספיקו לתפוס מיקרופון וליישם את מה שלמדו מה"פי-אר טרופרס", הג'י-ספוט הישן נסגר, סצינת ההיפ-הופ הלא ממוסחר איבדה את המרכז שלה, ופלוטניק ויוסף מצאו קהילה אותנטית וחמה יותר במסיבות רגאיי, דאנסהול וראגאמפין. "אבודים ברגאיי", כך יוסף מכנה את התקופה הזאת.

שני דברים החזירו אותם אל ההיפ-הופ בזמן השירות הצבאי שלהם: הראשון היה הצעה של הראפר לוקאץ', איש ה"פי-אר טרופרס" לשעבר, שהזמין את פלוטניק להיות הסייד-קיק שלו בהופעות; הדבר השני, והחשוב ביותר, היה הפגישה של שלושת הראפרים הצעירים עם דוידי, שנהפך לחבר הרביעי ב"פרודוקס" והמפיק המוסיקלי של ההרכב.

עד לפגישה עם דוידי, לפני כשנה וחצי, פלוטניק, יוסף ואדמה השתמשו במוסיקה מן המוכן. הם הורידו מהאינטרנט את הביטים שלהם (ביט הוא המקצב והרקע המוסיקלי שעליהם הראפר מרפרפ). במלים אחרות, הם היו חובבנים. דוידי צייד אותם בפעם הראשונה במוסיקה מקורית, שמשלבת היפ-הופ אולד-סקול, אווירת הארדקור (צלילים משרי אימה למיניהם, במיטב המסורת של "וו טאנג קלאן") והתבלין המיוחד של דוידי: מוסיקה פרסית. הוא גדל בבית ששמעו בו מוסיקה פרסית ישנה, וכמעט כל הקטעים של "פרודוקס נשענים בין היתר על סימפולים של שברי מלודיות מזרחיות.

פעם בשבועיים, כשדוידי היה חוזר מהצבא, פלוטניק היה בא אליו לחולון, מקבל ממנו את הביטים האחרונים שיצר, לוקח אותם בחזרה לפתח תקוה, ושלושת הראפרים (הם מעדיפים את המלה אם-סי; "טופאק היה ראפר, ביגי היה אם-סי", מסביר יוסף) היו מסתגרים בחדר של פלוטניק, "סופגים את הביטים" כדבריהם וכותבים ביחד את הטקסטים שלהם.

הארדקור עם חיוך

יש הרבה אזכורים לפתח תקוה בטקסטים של "פרודוקס". "אולי זאת עיר שינה, אבל אנחנו ערים"; "באים ממקום בלי אפיון וסגנון, שההיילייט שלו הוא בית חולים בילינסון"; "בין שתיים לארבע אסור לנגן, קלוט את העיר שגדלתי בה, מאן"; ועוד ועוד דוגמאות משעשעות. אבל מי שיצפה למצוא תיעוד מציאותי ונוקב של החיים בשכונת תקומה, עשוי להתאכזב. לא שאין מה לספר, ויש ב"תחיית המתים" כמה רמזים לכאב, כעס ותחושה של חוסר מוצא (גם בטקסטים וגם במוסיקה), אבל "פרודוקס" מעדיפים בשלב הזה לעשות מה שהם מכנים "הארדקור עם חיוך". "מישהי אמרה לי לא מזמן: ‘אתם בעצם לא אומרים כלום'", אומר יוסף, "אבל אני חושב שאם היינו רציניים, ואם היינו מנסים להעביר בכוח איזה מסר, היינו הדבר המטומטם הגדול הבא".

עוד אכזבה נכונה למי שיצפה שהרכב ששניים מחבריו הם יוצאי אתיופיה ידבר על קיפוח, גזענות ואפליה. "אני רוצה להגיד משהו בעניין הזה", אומר יוסף בנימה רצינית במיוחד, ופלוטניק ודוידי, שכבר יודעים מן הסתם מה הוא עומד לומר, מפנים אליו את ראשם ואומרים באירוניה "אריסטו, שתף אותנו במחשבותיך"."ראפרים אתיופים עשו בושות, אני אומר את זה חד וחלק", אומר יוסף. "כל הדיבור הזה על אפליה וקיפוח, זה נהיה מין טרנד. ‘אני אתיופי אז אני אשיר על השכונה ועל העלייה ועל הגזענות, ואני גם לא סופר את הלבנים כי אני שחור אז אני ראפר יותר טוב'. איזה בולשיט. בהיפ-הופ לא חשוב הצבע. היפ-הופ זה לא עניין של גנים. היפ-הופ זה נטו מה שאתה מרגיש.

"אני לא אומר שאין גזענות. אני ושמשון אכלנו כאפות של גזענות. אבל הגזענות והקיפוח, הם לא ברמה של מה שהיה אצל השחורים בארצות הברית. אין כאן הפרדה באוטובוסים. וכשאתה מנפח את הגזענות והופך אותה לדגל היחיד שלך, אתה בעצם נותן כוח לגזען. ואתה גם מחליש את עצמך. רוב הראפרים האתיופים חיים בסרט. הם לא עושים כלום עם עצמם ומחכים שמישהו יגלה אותם. זה בסדר בגיל 16, אבל בגיל 28?

"אם אתה מרגיש את הקיפוח באמת, ואם אתה פועל כדי לתקן את המצב, סבבה, הרווחת את הזכות לשיר על זה. אבל רוב הראפרים האתיופים לא היו בהפגנה אחת בחיים שלהם. זה מזכיר לי את כל הראפרים ששרים על גלעד שליט. זה נהיה טרנד בזמן האחרון. ראפרים שלא השתתפו בהפגנה אחת, שלא עשו כלום, נכנסים לאולפן ומקליטים שיר על גלעד. ממש פתטי. הלוואי שהוא ישוחרר ויחזור הביתה, ואני מקווה שכשהוא יחזור הוא ישמע את השירים האלה ויגיד: ‘איזה קקה של ראפר'".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ