חנה סהר ויפעת בצלאל בסדנאות האמנים: מזרח הוא מזרח

חנה סהר כולאת לא מעט מבין הנשים שהיא מצלמת בתוך הסטריאוטיפ האוריינטליסטי; יפעת בצלאל מציעה בתערוכתה הרפתקה הנוגעת בתלישות של דימויי יופי ותמימות

סמדר שפי
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
סמדר שפי

"אשלון ביוטי", תערוכתה של חנה סהר בסדנאות האמנים בתל אביב, מאכזבת באופן עמוק. דבר מה השתבש וסהר מציגה תערוכה שנראית "על יד" - כמעט מרגשת, כמעט היגד. סדרת התצלומים של נשים, שכולן ישראליות-יהודיות ממוצא עיראקי, נראית כמיזוג בין איור נושאי לבין תצפית אנתרופולוגית שחוזרת על תובנות והגדרות שכבר נהפכו למוסכמות.

הדמויות המצולמות הן נשים מזרחיות, שמאמצות את סממני המראה המערבי של לבוש; נשים מדוכאות-חלשות, שעיניהן נוקבות אך דמויותיהן מטושטשות, מעין מקום שבו גיבורות סרט ערבי פוגשות בוויקטוריה מספרו של סמי מיכאל. השאלות הנשאלות בזמן הצפייה בתערוכה היא מה אומרת עליהן סהר, מה הצידוק להצגתן וכיצד להתמודד עם ההצגה של אוסף הנשים האינדיווידואליות שוב כקבוצה על בסיס מוצא.

כל התצלומים אינם גדולים (32x21 ס"מ). פניהן של הנשים מרחפות על רקע שחור, רובן ללא גוף. האסוציאציה ל"ויקטוריה" של מיכאל נוצרת גם בגלל ההצגה הזאת של נשים שנראות מנותקות-מתנתקות מהחיים, כמו מכילות את אותה משאלת מוות של הגיבורה המבקשת להתאבד בתחילת ספרו של מיכאל.

סהר אינה מדלגת על הנכחה של תכשיטים נוצצים או רמזים לעירום וכך כולאת לא מעט מהנשים שלה בתוך הסטריאוטיפ האוריינטליסטי במקורו של האשה המדוכאת והמפתה. הטענה של פמיניסטיות ממוצא מזרחי, שהושמעה פעמים רבות מאז תחילת שנות ה-90, בנוגע לחוסר הדיון בחוויה ההיסטורית של נשים מזרחיות היא ההקשר המתבקש לסדרת עבודות שמאפיינת את מושאיה לפי המוצא. הבעייתיות היא שההקשר נשאר כמין מסגרת לתערוכה, נוגע-לא נוגע בגרעין האמנות ולא מוסיף לה דבר.

טקסט התערוכה, שנכתב על ידי שרית שפירא, אינו מחזק אותה. שפירא מדברת על העבודות בתוך מסגרת הנושא גילי האדם (שהיא מגדירה כנפוץ במאה ה-19 אבל למעשה, מדובר בנושא שחוזר במיתולוגיות העולם העתיק ומאז יוצג גם חזותית כשיצוגיו בולטים במיוחד ברנסנס) וקובעת שסהר יצרה "לעלילה של ‘זמני אשה' גנאלוגיה מטריארכלית המאוישת כולה בדמויות נשים". התפישה של נשים אלו כשולטות, כשושלת מטריארכלית בניגוד לפטריארכלית, נשברת לנוכח המראה הכאוב והמנותק שלהן, שמזכיר ברגעים מסוימים את ציוריו הטורדים של אבל פן של דמויות נשים תנ"כיות. פן השתמש בנשים ממוצא מזרחי כמודל לדמויות התנ"כיות ואלה נראות תמיד יפות, פגועות ולעתים מפוחדות.

גם הדיבור על הדגמים הקולוניאליים, דהיינו - האימוץ המעגלי של מודלים מערביים על ידי המזרח והפיכתם לאפיון מזרחי, אמנם מתקשר לדיונים רבים שנגעו למזרחיות ולנשים מזרחיות (בין היתר, בכתביהן של ז'קלין כהנוב, אלה שוחט, ויקי שירן והנרייט דהאן-כלב) אך הבעיה כאן אינה הנושא, אלא חולשת האמנות. זו סדרה שכוחה נובע בעיקרו מהקונוטציות שהיא יוצרת והדבר בולט דווקא בגלל השימוש בכל מה שנחשב "אמנותי" בתצלומים, החל בהכפלה ועד טשטוש.

אליס בארץ הסוסים

בגלריה העליונה של סדנאות האמנים מציגה יפעת בצלאל את "You are in Elysium and You're Already Dead", תערוכת מיצב המורכבת מרישומים על נייר, גזרות נייר, קרטונים ומאוורר, שיוצרים יחד מקום של קלות וכמעט שקיפות והרהור על עבודת האמנות. על הקיר תלוי גיליון נייר ארוך מאוד, חלקו משתלשל, ועליו רישום ריאליסטי בעיפרון של סוסים מדלגים.

יפעת בצלאל, מתוך You are in Elysium and You're Already Dead", 2010"(תצלום: תום גני)

נראה שאפשר כבר לדבר על סוג של אופנה בשעה שבצלאל, רועי חפץ ודנה הראל, שלושה אמנים צעירים, הציגו בשנה האחרונה רישומי עיפרון מסורתיים באופיים הציורי על גיליונות נייר גדולים במיוחד. בכל המקרים, מדובר בעבודות יפות.

רישומי הסוסים של בצלאל עשויים בטכניקה של ציור אקדמי ומבחינה זו נראים כתרגילים מוצלחים אבל ההעמדה הופכת את היצירה ליותר מאשר ערכה כרישום. רישומים קטנים של דמויות שנראות כצללית אליס בארץ הפלאות, נושא שבצלאל עסקה בו בעבר, צמות ופרחים על ניירות לבנים וורדרדים פזורים על הרצפה כאילו פיזרה אותם רוח פתאומית, וזאת ליד גזירות פרחים ושרשרות נייר הנשפכות מקרטונים פתוחים.

יש משהו לא ברור במתכוון בסיטואציה: האם מדובר בפריקה או אריזה, בניסיון להעתיק חלל של סטודיו לחלל תערוכה? יש גם אמביוולנטיות בין סוג של חדווה - הפרחים הגזורים הנראים כעבודת ילדים (בעיקר ילדות) - ובין המלנכוליה שמחלחלת מהצמות ללא ראשים ומהצללית של אליס, דמות שהמורכבות שלה רבה.

אליס, שדמותה מאכלסת רישומים של בצלאל זה כמה שנים, מסמנת כאן את האמביוולנטיות ואת השינוי כמצב קבוע. אם אליס מייצגת את היכולת להשתנות, לפעול בעולם טרוף-מושגים, אזי הרישום המסורתי שלה נראה כניסיון להיאחז ברישום, במה שהיה פעם מדד האיכות של יכולת אמנותית.

שם העבודה, "את/ה בשדות האליזיים ואת/ה כבר מתה", מתייחס גם הוא למצב של קיום-לא קיום, או לפחות מצב שבו מדדי המציאות משתנים. השדות האליזיים, שבמיתולוגיה הם המקום הסופי של מנוחת גיבורים ואנשים טובים, נתפשו לא פעם כסוג של גן עדן.

בצלאל נוגעת בעבודתה בפריכות ובמופרכות של דימויי יופי ותמימות - הסוסים הרשומים בשקידה ודיוק אינם אשליה של מציאות, והפרחים הגזורים לבנים הם כעין כרוחות רפאים, זיכרון פרחים שנהפכו לסימנים בלבד. בצלאל יוצרת בצופים תחושה של מי שפלשו למקום שאינו לגמרי שלהם, כמי שצופים במשהו לא לגמרי גמור ולא לגמרי מהוקצע. זו תערוכה מקסימה בקלות שלה, שאינה ריקה אלא היא כמתווה להתבוננות פנימית ומציעה סוג של הרפתקה.

הצמצום הצבעוני הבהיר של המיצב והמאוורר שמוצב במקום כאילו הוא חולל את פיזור הניירות יוצרים ברגע הראשון תחושה של תמימות, שהערעור שלה מפציע אט אט ככל ששוהים בחלל ותמהים על מהותו.

חנה סהר - "אשלון ביוטי"; יפעת בצלאל - "You are in Elysium and You're Already Dead". סדנאות האמנים בתל אביב (אליפלט 18). שעות פתיחה: יום שלישי וחמישי, 15:00-20:00; יום רביעי, 17:00-19:00; יום שישי, 11:00-13:00; שבת, 11:00-14:00

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ