אדי איזרד: כוח טבע שמתפרץ על הבמה

ההופעה בתל אביב של אדי איזרד, מגדולי הסטנדאפיסטים, הזכירה מופע של וירטואוז ג'ז. יש נקודות אחיזה מוכרות, אבל המעברים ביניהן חדשניים, לא צפויים ומוגשים בחדווה ראשונית

ניב הדס
ניב הדס
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
אדי איזרד בתל אביב
אדי איזרד בתל אביבצילום: עופר וקנין
ניב הדס
ניב הדס

חציו הראשון של המופע של אדי איזרד הוא כמו כוח טבע שמתפרץ על הבמה. בלי משחק מקדים ועם מינימום חנופה — "אמרו לי שתל אביב מקבלת טרנסג'נדרים" — שהתקבלה במחיאות כפיים הוא ניגש למלאכה, מגובה בתנופה, מקוריות ומקצוענות שמיגנטו אליו מיד את היכל שלמה המלא למדי.

בשביל אלה שמכירים את הקומדיה של איזרד, מגדולי הסטנדאפיסטים הבריטים ובכלל, חוויית הצפייה החיה בו מזכירה מופע של וירטואוז ג'ז; כמו בסטנדרטים יש נקודות אחיזה מוכרות, אבל המעברים ביניהן חדשניים, לא צפויים ומוגשים בחדווה ראשונית, כאילו נהגו לפני רגע. תובנות על דת, היסטוריה, מיתולוגיה, זכויות אדם ומין מקבלות פרשנות אישית, אקסצנטרית, ונהפכות מאנקדוטות עוקבות לסיפור רחב, שלם וקוהרנטי.

כן, קלישאת הקומיקאי שהוא בעצם מספר הסיפורים תקפה גם לגבי איזרד. ומה שעולה מאותו סיפור הוא היגיון בריא, נאור ונדיר, שנתקל בקיר הבולם של הסחף הימני של השנה האחרונה. ואיזרד בעצמו יודע, שאין דבר אפקטיבי יותר בשביל קומדיה מאשר תחושת תסכול שמוצגת כשותפות גורל קולקטיבית. הוא מתחיל במהתלות על קורותיו של צ'רלס הראשון, מלך אנגליה שטען שנשלח על ידי אלוהים וחוזר אל המגנה כרטה רק כדי להראות שהאנושות לא מתקדמת ליניארית, אלא צועדת בספירלות שבהן הקידמה אינה הבטחה לעתיד טוב יותר; היא רק עיכוב בשביל כוחות האופל שתיכף יגיעו.

אחד הדברים הכי מפעימים באיזרד הוא הוורסטיליות הקומית שלו. אין לו שטיק אחד, שבגינו הוא מפורסם — על הבמה, איזרד הוא החבילה השלמה: יש לו פאנצ'ים של שורה אחת, כמו גם סיפורים פתלתלים שבהם הפואנטה היא רק תירוץ. הוא מילולי כשם שהוא פיזי ומתוחכם באותה מידה שבה הוא נונסנסי. חיקויים של תרנגולות, מבטאים או דארת ויידר מהותיים למופע שלו לא פחות מהמסר האתאיסטי, או הזהות המגדרית שלו. וזה מפעים לחזות בכך. הביט שבו הוא מבצע הקבלה בין מבטא ולשי להודי, ועובר מאחד לאחר תוך הסבר בלשני על יחסי הגומלין בין השניים, הוא מרגעי ההומור החדים שנתקלתי בהם אי פעם.

אדי איזרד
אדי איזרדצילום: עופר וקנין

חלקו השני של המופע, אחרי הפסקה ארוכה מדי של 20 דקות שבלמה את הקצב המסחרר של איזרד, היתה מצחיקה פחות, אבל היו בה רגעי קסם אינטימיים מופלאים; כאילו איזרד הבין שאפשר לסמוך על הקהל הישראלי, הוריד את הרגל מהגז, ושיתף אותו במה שמתחולל בנפשו. השיא של אותו סגמנט היה סיפור על התעוררתו המינית, ההכרה בצדדיו הנשיים וכיצד הוא נהג לגנוב איפור מרשת Boots, לצד רצונו להיות לוחם קומנדו בצבא הבריטי. זה אולי לא היה מצחיק כמו הבדיחות על אלוהים או סדרת "שר הטבעות", אבל העניק תחושה של חיות מרגשת. שאיזרד לא הגיע כדי להחתים את הדרכון ולאסוף את הצ'ק, כי אם להשאיר אותנו עם משהו נשגב יותר לחשוב עליו. וגם לצחוק עליו.

אדי איזרד. היכל שלמה בתל אביב, 30.3

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ