בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דוד אלכסנדר: "רגב אינה נגד תל אביב והשיח שלה עם הקולנוע הוא מאוזן והגון"

אין כמעט תחום אמנות שאלכסנדר, כיום יו"ר מועצת הקולנוע, לא היה מעורב בו בניהול או בשיפוט. ממושבו כנשיא המרכז האקדמי ויצו חיפה, שהפך בתקופתו למוסד מוביל, הוא בוחן בדרך משלו מונחים כמו "צנזורה תרבותית"

36תגובות
דוד אלכסנדר. "לפוליטיקאים אסור להתערב"
הרצי שפירא

פרופ' דוד אלכסנדר לא מרבה לדבר בתקשורת, למרות שעיון בקורות חייו מגלה כי אין כמעט מוסד תרבות שרגלו לא דרכה בו. בשש השנים האחרונות הוא משמש בהתנדבות כיו"ר המועצה הישראלית לקולנוע — מינוי של שרת התרבות הקודמת, לימור לבנת — תפקיד המזמן התקפות רבות עליו מצד היוצרים ומחלק ממנהלי הקרנות. החל מהשנה אלכסנדר הוא גם חבר במועצת תאגיד השידור הציבורי, ומלבד זאת הוא מכהן ב–15 השנים האחרונות כנשיא המרכז האקדמי ויצו בחיפה.

אבל מעורבותו באמנות ממש לא נגמרת כאן: בסוף שנות ה–70 היה אלכסנדר סמנכ"ל ומנכ"ל קרן רבינוביץ לאמנויות — שהיא כיום בעלת תקציב הגבוה ביותר מבין קרנות הקולנוע; ב–1994 כיהן כמנכ"ל הבימה; הוא שימש שנתיים כראש מינהל התרבות במשרד החינוך (96'–97') וחמש שנים (עד 2002) כמנכ"ל בית התפוצות — תקופה שבה המוסד שקע בגרעונות וחולץ לבסוף מהמשבר לאחר התערבות ממשלתית וחקיקת חוק בית התפוצות; אלכסנדר גם שימש בהתנדבות כחבר מועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, כחבר בדירקטוריון פרס ספיר, כיו"ר הנהלת פסטיבל עכו, שפט בפרס ישראל ועוד.

אלכסנדר אומר שהוא מבצע את כל התפקידים הציבוריים בעקבות פניות אליו. "את התפקיד במועצת הקולנוע אסיים בעוד כמה חודשים. לימור לבנת פנתה אלי בזמנו, הם חיפשו אנשי שטח עם פריזמה רחבה", הוא אומר בגאווה קלה. "כשפנו אליי להצטרף למועצת תאגיד השידור, זה קסם לי משום שזו הזדמנות להיות חלק מהקמה של משהו חדש" (כאן הוא מקבל שכר על פי כללי התגמול לדירקטורים). איך הוא מסנכרן בין כל התפקידים? "בתאגיד יש עכשיו ישיבות ארוכות, שאני חושב שהן יתמעטו בהמשך".

עם השפעה רחבה כל כך על התרבות, איך נשארת מתחת לרדאר?

"אני נהנה מזה. זה כיף. אנחנו בעולם עם הרבה אינפורמציה ונחמד שיש פינה שאתה כאילו אלמוני".

בית התפוצות. נקלע למשבר בתקופת אלכסנדר, שנפתר עם "חוק בית התפוצות"
אביעד בר נס

מניסיונך הממושך, אתה מסכים עם הקביעה שהתרבות הישראלית מותקפת כיום, בין היתר על ידי שרת התרבות רגב?

"אני מכיר מקרוב את הפעילות ואת עמדותיה של השרה מירי רגב בכל הקשור לקולנוע. אני חושב שהשיח שלה עם הקולנוע הוא נכון וראוי, מאוזן והגון. יש לה השקפת עולם שאומרת דברים ברורים בקשר להעברת המיינסטרים גם למחוזות אחרים בישראל וזו נקודה שאני חושב שהיא נכונה, בלי להיכנס לפרטים. היא לא יוצאת נגד תל אביב, אבל כן רוצה לראות דברים אחרים. אני מסכים איתה לחלוטין שצריכים להישמע יותר קולות מגוונים".

דבריו של אלכסנדר נאמרו לפני ששמע את הכרזתה של רגב כי "בשנה הבאה יכאב למוסדות התרבות בתל אביב, ובגדול". כשאני מעמתת אותו עם הדברים, הוא משיב: "רגב גם נסעה לחגוג עם שני התיאטראות התל אביביים בניו יורק אז כנראה שתל אביב חשובה לה". ובכל זאת, האם אפשר להבין את הכרזת השרה אחרת מקיצוץ בתקציב? האם רגב מתכוונת לדעתו לקצץ? לכך סירב אלכסנדר להתייחס.

שרת התרבות רגב.  דברי אלכסנדר נאמרו לפני ששמע את הכרזתה כי "בשנה הבאה יכאב למוסדות התרבות בת"א, ובגדול". ובכן, האם היא תקצץ? הוא מסרב להתייחס
עופר וקנין

אז בעיניך אין צמצום של חופש הביטוי?

"לא, אני לא חושב. רגב אומרת שהיא לא מטילה צנזורה, אבל אינה רוצה לממן יוצרים שיוצאים נגד מדינת ישראל. אפשר להתווכח על זה, אבל בסך הכל אין תקדים למוסד שקוצץ עקב זה. אני מניח שחלק מהרעש הוא פוליטי, כי שר צריך להישמע. כללית, הייתי שמח אם השיח, הפולמוס וההתנגדויות בין השרה לבין עולם היצירה היו מתקיימים בטונים אחרים".

ולא זיהית תהליך של סתימת פיות?

"אני לא מרגיש ככה. אני מרגיש שיש רעש הולך וגובר גם מהפוליטיקאים וגם מהשטח ומדובריו. יש דיאלוג שכל אחד מצדדיו רוצה למשוך תשומת לב. סתימת פיות הוא הליך נורא ברור שכרגע לא קיים. תמיד היו אירועים שהסעירו את הציבור, זה חלק טבעי מהשיח בין ממשל לאמנות".

שרת התרבות לשעבר, לימור לבנת. פתיחות
גל חרמוני

יש כאלו שמתגעגעים ללימור לבנת.

"כמעט על כל בעל תפקיד, כמה שהיה קשה איתו, כשהוא יילך התזה של הגעגועים תעבוד. עם שתי השרות מאוד מעניין לעבוד. לבנת היתה פתוחה לשינויים, ובאשר לרגב, הרבה דברים טובים לא היו מתרחשים בלעדיה. היא התחילה הגדלה של התקציב ופועלת לכך כל הזמן. העובדה שהקולנוע בצמיחה משמעותה שהמערכת מתפקדת".

אתה לא חש שבאקלים הנוכחי חלק מהיוצרים ומהסטודנטים עושים צנזורה עצמית?

"לצנזורה יש בעיני הגדרה אחת בלבד — התערבות של גורם חיצוני שאין לו נגיעה ליצירה. אם מחר שר יגיד לסטודנטים לא להתבטא כך או אחרת — זו צנזורה. אבל אם מדובר בהחלטה של הארגון — למשל אם העורך שלך יגיד לך שלא מקובל עליו שתפרסמי משהו מסוים — זו החלטת עורך ולא צנזורה. צנזורה לא קיימת במדינת ישראל".

תהליך הקמת התאגיד למשל, שאתה חבר במועצה שלו, לא היה פגום בעיניך?

"אנחנו מדינה שמונעת על ידי יצרים כל הזמן, אז למה שרשות השידור החדשה תהיה מנועה מזה? אני לא זוכר שהיה תחום אחד שהייתי מעורב בו שלא נולד מתוך רעש. אפילו בבית התפוצות שהיה מקום שווה לכל נפש".

לא פחות מבצלאל

אלכסנדר נולד בקיבוץ טירת צבי ב–1945, להורים שנמלטו מאירופה בזמן השואה. בילדותו עברה המשפחה לרעננה בה הוא מתגורר עד היום. עבודת הדוקטורט שלו עסקה בסאטירה הפוליטית בתאטרון הישראלי והרזומה שלו כולל גם קריירת משחק קצרצרה. בקרב מבקריו נתפש אלכסנדר, אדם דתי, כאיש ממסדי שמצליח להתחבב על השלטון. בקרב תומכיו הוא נתפש כאיש שקול, תרבותי וידען.

בעשור האחרון הפך המרכז האקדמי ויצו בחיפה, שאלכסנדר מכהן כנשיאו לאחד ממוסדות לימודי העיצוב המובילים בישראל (כותבת המאמר היא בוגרת המחלקה לארכיקטורה שלו מ–2011). המוסד, שפועל כיום בשכונת המושבה הגרמנית בעיר, החל כמקום להכשרת מורות למלאכה, תפירה וכלכלת בית, ובשנות ה–70 החלו ללמוד במכללה עיצוב אופנה, עיצוב גרפי, ארכיטקטורה וצילום. ב–2002 הופרדה המכללה מתיכון ויצו — עד אז פעלו בסמיכות בשכונת הדר בחיפה — וב–2004 קיבל המקום הכרה מהמל"ג כמוסד להשכלה גבוהה. ועדיין, למרות שבשוק העבודה בוגרי ויצו שווים לבוגרי בצלאל, שנקר או המכון הטכנולוגי, בציבור הרחב המוסד מוכר פחות.

המרכז האקדמי ויצו חיפה. מגעים לאיחוד עם אוניברסיטת חיפה

"בצלאל הוא אכן עדיין ספינת הדגל", אומר אלכסנדר. "אני חושב שאת שנקר מכירים בעיקר בגלל תצוגות האופנה, מה עוד לומדים שם? אני לא בטוח שהקהל הרחב יודע לומר. ברור שגם אנחנו מתמודדים על תשומת לב".

בכל זאת השם ויצו הוא קצת בעייתי. אני תמיד נדרשת להבהיר שוויצו זה לא מעון יום.

"אני מודה שלא הצלחתי למתג את המקום מבחינת השם. אבל מבחינת איכויותיו והמוניטין שלו הוא נמצא במקום אחר מהמקום שבו היה כשירדנו למושבה. יש לו סדרה שלמה של פעילויות מעבר לים, והוא מבוקש לשיתופי פעולה בארץ ובתוכניות אירופיות. כולנו — כל המוסדות לעיצוב — היינו רוצים להיות נאמבר ואן וכולנו נאמבר ואן אחד לשני. אם יש מחלקה מסוימת שהיא יותר טובה בבצלאל אז יש אחרת שהיא יותר טובה אצלנו".

ויצו במצוקת מקום מאז המעבר למושבה הגרמנית. יש תוכניות לבניין חדש במגרש החנייה הסמוך אבל אין תקציב.

"הבניין הקיים שופץ והורחב בעלות יחסית נמוכה. לגבי תרומה לבניין החדש, היה לפני 2008 מו"מ עם טייקון שאיני רוצה לנקוב בשמו ואז הם הודיעו לנו שהם לא מעוניינים. זה סיפור של 60 מיליון שקלים".

עבר הרבה זמן. כשבצלאל צריכים לאסוף 400 מיליון שקלים לבניין החדש, 60 מיליון לא נשמע הרבה.

"לא קל בעולם העסקי הנוכחי למצוא תרומה כזו. למנגנון קטן כמו שלנו זה הרבה. היו כמה תרומות קטנות של אגודות ידידים שהביאו מאות אלפים. את הכסף הגדול צריך להביא ממקום מסוים".

אתה מוכן לקבל תרומה מכל אחד? משלדון אדלסון למשל.

"אני מוכן לקבל תרומה מכל אחד שמוכן לתרום ופיו ולבו שווים. עמדותיו של תורם לא שייכות והם לא מתערבים בניהול המוסד ולא קובעים את אופיו".

עבודה של ליטל מור בתערוכת הבוגרים של ויצו חיפה, 2017. לא צנזרנו, לא הורדנו
ליטל מור

הליך משפטי מול נשות ויצו העולמי

כבר יותר מעשור מנסה אלכסנדר לאחד את ויצו עם מוסד אחר להשכלה גבוהה, בעיקר מסיבות כלכליות. ויצו מוגדר כמכללה להכשרת מורים — למרות שחינוך מהווה חלק קטן משעות ההכשרה — וככזה הוא מתוקצב על ידי משרד החינוך ולא על ידי הוועדה לתכנון ותקצוב (ות"ת). היה ניסיון להתאחד עם אוניברסיטת חיפה ב–2005, ובהמשך היה ניסיון להתאחד עם מכללת אורנים שיש בה מחלקה לאמנות ("הרעיון היה שתוכניות האומנויות שלהם יעברו אלינו ותוכניות החינוך שלנו יתקיימו שם"). אחרי שגם זה ירד מהפרק דובר על איחוד של ויצו עם שנקר. "היה לפני ארבע שנים רעיון להקים מוסד חדש עם שני קמפוסים, ברמת גן ובחיפה, אבל אחרי שטרכטנברג סיים את תפקידו בוות"ת זה נגנז".

בשנים האחרונות חזר אלכסנדר לדיון עם אוניברסיטת חיפה, ולדבריו האיחוד צפוי כבר באוקטובר 2018 ובעקבותיו הוא יפרוש מתפקידו. הליך האיחוד עלול להתעכב עקב ההליכים המשפטיים בימים אלה בין ויצו חיפה לארגון נשות ויצו העולמי, ממייסדי ויצו, החלוקים סביב הנחיות המל"ג לגבי שליטה של ארגון חיצוני במוסד אקדמי (כיום יש לוויצו העולמי 51% שליטה במוסד, ומל"ג דורשת שהנתח יצטמצם). עם האיחוד, מציין אלכסנדר, מתוכננות לקום מחלקה לעיצוב תעשייתי ותוכניות לתואר שני בעיצוב ואדריכלות.

בתקופה שבה יוצרים מתרעמים על התנהגותה של רגב, אלכסנדר מתגאה בחופש היצירה בוויצו. "לא ביקשנו להסיר שום עבודה מהקיר. היו לנו עבודות במחלקה לצילום שמוזמניי הסמיקו ושאלו אותי איך אני מסכים שיוצגו עבודות עירום עם רמיזות מיניות. אולי קל שבתור נשיא המוסד החובש כיפה שאני אגיד להצניע, אבל אנחנו לא מצניעים ולא הורדנו עבודות. גם כשהיו לנו עבודות עם צבע פוליטי חריף לא ביקשתי שיוסרו אלא רק שיובהר בהגשות הנימוק הפוליטי".

מה אתה חושב על התקרית בבצלאל, בעבודה עם חבלי התלייה, כשסטודנטית נחקרה במשטרה ופוליטיקאים התערבו בתכני המוסד?

"זה לא מקובל עליי. לא צריכה להיות התערבות של פוליטיקאים באיזו מסגרת של עבודה במוסד להשכלה גבוהה. ברגע שהעבודות הן נחלת הכלל הם יכולים להגיב להן כמו כל אזרח, אבל התערבות בתהליך — בשום פנים באופן לא. אני לא מאמין שיש מישהו בעולם התרבות והאמנות שיגיד ההיפך".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו