בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מחויבות אין קץ: פרידה מאיריס מור

מי שפגש באיריס מור לראשונה היה רואה אולי קשיחות וחומרה, אך מי שהיטיב להכירה נחשף לצד הנדיב, השובבני, אפילו המבויש, שאפיין אותה. את החריצות והמקצועיות כבר הכירו כולם. וגם אם קיטשיות וסנטימנטליות היו מנוגדות לחלוטין לאופיה, לא בטוח שאוכל להיפרד ממנה אחרת

12תגובות
איריס מור
דודו בכר

את איריס הכרתי זמן רב לפני שמונתה ב–1994 לעורכת "גלריה", תפקיד בו החזיקה עד 2008. יש לך חבר, לחבר יש חברה, לחברה יש חברה, וזו היתה איריס. זה לא קורה מיד. זה לוקח זמן. זה משתנה ומתפתח, אבל כך מתהווים המעגלים שסובבים אותך, תומכים בך ונותנים משמעות לחייך. כך נוצר הנוף של חייך, ממנו איריס נגדעה כעת, וריק גדול נפער בו.

אני קורא את המשפטים שזה עתה כתבתי ושואל את עצמי איך איריס היתה מגיבה אילו קראה אותם. האם המלים שבחרתי היו מביכות אותה? קרוב לוודאי, כי אם היה משהו מנוגד לאופייה, למהותה, היו אלה הקיטש והסנטימנטליות; ולא כי היא עצמה לא שפעה רגש, רגישות וחום, אלא כי היא דגלה בישירות, באותנטיות, ברגש אמיתי, שאותו האצילה על הסובבים אותה. וגם, וצריך היה להכיר את איריס היטב כדי לזהות זאת, היה בה משהו מבויש, שאם פגשת אותה בפעם הראשונה עלול היה להידמות לריחוק, או לחומרה. אך לא היה בהתרשמות זו כל קשר לאיריס כפי שהיתה, ומי שהכירו אותה ועבדו עמה למדו להכיר זאת עם הזמן.

לפעמים לא קל לקשור בין חברות לעבודה משותפת, במיוחד אם בסדר העניינים — כפי שהיו בין איריס לביני — החברה היא העורכת ואתה אחד מכתביה הרבים. אך איריס ידעה לשמור על האיזון הנכון בין שני אלה. אותה חומרה, או קשיחות, שנדמה היה שאיריס מפגינה בעבודתה, לא היו אלא המקצוענות המוחלטת שאפיינה אותה, ובצדה חריצות, יושרה ומחויבות אין קץ לעבודתה. לא היתה לה סבלנות למה שהסיט אותה מסדר יומה, ולפיכך, אם היה משהו בעבודתה שאיריס לא סבלה אך נאלצה לעשות לפעמים, ודחתה זאת עד כמה שאפשר, היה אותן ישיבות עם כלל כתביה, בהן היא נאלצה לשאת דברי פתיחה ולהשיב לשאלות ולטרוניות. היא הודתה בכך בפה מלא, וניתן היה להבחין עד כמה היא מייחלת שישיבות אלה כבר יסתיימו והיא תוכל לחזור לשולחנה כדי לעסוק בעניינים השוטפים.

חומרה, אמרתי. קשיחות לכאורה, הזכרתי. אך ככל שהתקרבת לאיריס כך הכרת גם במידת השובבנות שלה, שהיתה אחת ממקורות החן שהיה לה. היא אהבה לצחוק, ואף הביעה לעתים מידה של אירוניה, אך ללא רשעות. בכלל, טוב הלב והנדיבות שאפיינו את איריס ביחסיה עם מקורביה ועובדיה היו בין תכונותיה הבולטות ביותר, מבלי שערך זה יפגע במקצוענותה. לפעמים לקח זמן עד שהיבט כה מרכזי זה במהותה של איריס נגלה למי שעדיין לא למדו להכיר אותה, אך לבסוף זה נגלה, ועוד איך.

על פי מיטב המסורת של עיתון "הארץ", איריס דגלה בחופש, אותו היא העניקה לי ללא סייג ולו אני זקוק יותר מכל, בנוסף להערכתה, לה, כמו כל עובד בכל עבודה, הייתי זקוק כמעט באותה מידה. איריס אהבה קולנוע, הכירה קולנוע, הבינה את משמעותה וחשיבותה של ביקורת, וטעמה הטוב בתחום זה הקרין על יחסי העבודה בינינו.

האם אוכל שלא לכתוב כאן שלא אשכח את חיוכה? האם אוכל שלא להצהיר מעל דפי העיתון שבו היא עבדה שנים רבות כל כך, וכעת גם באתר, שאהבתי אותה? ובכלל, מדוע, אחרי מות, משתמשים מיד בלשון עבר כדי לתאר את אהבתנו? האם האהבה תמה יחד עם החיים? לא, לא אהבתי את איריס מור. אני אוהב אותה, וגם אם נסחפתי כאן, סליחה איריס, אינני יודע כיצד להיפרד ממך אחרת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו