בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כשפושקין אומר שמוצרט הורעל, להיסטוריה קשה להתווכח

דורות של ביוגרפים והיסטוריונים הפריכו את האגדה האורבנית על כך שסליירי הרעיל את מוצרט, היום לפני 226 שנה, אבל המיתוס עקשן מכל עובדה. דווקא הלהיט הקולנועי "אמדאוס", החזיר לתודעה את המלחין האיטלקי הנשכח

5תגובות
סליירי ומוצרט

ביום זה, בשנת 1791, הלך לעולמו וולפגנג אמדאוס מוצרט, בן 35 בלבד במותו, משאיר אחריו שלל של יצירות מבריקות ומרגשות, ואגדה על גאון שהקדים את זמנו ולא זכה להכרה הראויה לכישרונו. לראייה מביאים בדרך כלל את אנטוניו סליירי, שחידש, הבריק וריגש הרבה פחות, אבל נהנה מחסותם של הקיסרים האוסטריים וקיבל את כל אותן המשרות הרמות שנמנעו ממוצרט.

מוצרט עצמו נטה להאשים בצרותיו את "האיטלקים הארורים" ש"השתלטו על הענף", ואחרי מותו, בייחוד עם עליית הלאומנות הגרמנית, הגרסה שטענה כי האיטלקים הרבו להכניס מקלות בגלגלים של המלחין הגרמני הגאוני זכתה לעדנה רבה. סליירי, שהיה נציגם המרומם והמכובד ביותר של אותם האיטלקים, ואכן קיבל את המשרות, החוזים האופראיים וההערכה שמוצרט כמה אליהם כל כך, נראה בעיני הלאומנים הגרמניים כהתגלמות הרשע הנכלולי, ומשם קצרה הייתה הדרך להאשימו בהרעלת הגאון הצעיר, מתוך קנאה יוקדת בכישרונו, וכדי לא לאפשר למוזיקה הגרמנית לפרוח.

לא עזרה העובדה שחרף התחרות ביניהם, השניים שמרו על יחסים תקינים ואף חבריים מאוד לפרקים. לא שינתה העובדה שביטויי הקנאה באו דווקא מצדו של מוצרט הפחות מצליח, ונפסקו ברגע שמצבו התחיל להשתפר (בשנים האחרונות לחייו). איכשהו, נשכחה העובדה ששני האנשים באמת ובתמים העריצו איש את רעהו - מוצרט בחר דווקא בסליירי כמורה המוזיקה של בנו פרנץ, בעוד שסליירי נהג לייעץ למוצרט בתחומים המוזיקליים, לקדם את יצירותיו בחצר המלוכה הווינאית, ואף ניצח על לא מעט מהן - השניים אפילו חיברו יצירה משותפת, הקנטטה Per la ricuperata salute di Ofelia. הלאומנים אפילו הצליחו להתעלם מכך שסליירי, שחי בווינה כמעט 60 שנים, היה נציג בולט דווקא של האסכולה הגרמנית, והקיסרית מריה תרזה מנתה אותו בין המלחינים הגרמניים שפחות חביבים עליה מאלה האיטלקיים. הם נפנפו גם את העובדה שהאיש הצמיח שורה של תלמידים גרמנים מפורסמים, כולל בטהובן, ליסט, שוברט ואחרים.

השמועה על כך שמוצרט הורעל בידי סליירי התחילה להתפשט מיד אחרי מותו של ולפגנג אמדאוס, כבר ב-1791, אבל במשך עשרות שנים נתפשה בתור לא יותר מפטפטנות חסרת שחר. יש לציין שסליירי ממש לא היה הראשון בתחום שהואשם בהרעלות – פייר בומרשה, שיצירותיו שימשו את מוצרט וסליירי גם יחד כליבריות לאופרות שלהם, נחשד גם הוא בהרעלת נשותיו העשירות, אף שאיש האשכולות הזה, שעסק בכל, החל בשירה וכלה בריגול ובארגון מהפכות, אכן היה דמות חשודה בהרבה מסליירי ה"מרובע". דווקא ה"מרובעות" הזאת של סליירי הביאה אותו לחדול מיצירה מוזיקלית עצמאית, ברגע שחש שהאופנה המוזיקלית השתנתה ושמה שנדרש כעת זה יצירות ברוח רומנטית סוערת, דבר שהמלחין הקלאסי הזה לא חש עצמו מסוגל לזייפו. במשך השנים האחרונות לחייו, הוא משך את ידו מן היצירה והתרכז בתפקידיו המנהליים ובשיעורים פרטיים, וכך המוזיקה שלו שקעה בשכחה, בעוד שזו של מוצרט רק הלכה וזכתה בפרסום ובהערכה הולכים וגדלים.

מתוך "אמדאוס" - דלג
מתוך "אמדאוס"

הד של סיפור אמיתי

בשנה וחצי האחרונות של חייו, סליירי סבל מדמנציה וגסס לאיטו בבית חולים לחולי רוח. חצי שנה לפני מותו (ב-7 במאי 1825), הידיעה על כך שהודה בהרעלת מוצרט אגב התקף דמנציה פורסמה בשבועון הברלינאי Allgemeine Musik-Zeitung, וזכתה למחאה נחרצת מפי מכריו הווינאיים של סליירי. השמועה הזאת עשויה הייתה להישאר נחלתו של קהל הלאומנים המוזיקליים הגרמניים, אלמלא הידיעה תורגמה לצרפתית ופורסמה ב-Journal des Débats Politiques et Littéraire, שאחד מקוראיו האדוקים היה גאון השירה הרוסית, אלכסנדר סרגייביץ' פושקין, שלקח את הידיעה הזאת לבסיס אחת מן "הטרגדיות הקטנות" שלו – "מוצרט וסליירי". אמנם, כמה גיליונות מאוחר יותר, פורסמה בז'ורנל הפרכה של הידיעה, אבל פושקין לא קרא אותה או שמא התעלם ממנה, וכך קיבלנו עוד יצירה גאונית, אבל מופרכת לחלוטין.

עוצמת כישרונו של פושקין הייתה כה רבה, עד שהמחזה הקטן שלו הפך בעיני רבים לכל הפחות להד של סיפור אמיתי, וזאת חרף ההפרכות החוזרות והנשנות שהועלו בידי שלל היסטוריונים וביוגרפים. הגרסה של פושקין קיבלה תנופה אדירה במערב, כאשר הפכה ב-1897 לאופרה מאת ניקולאי רימסקי־קורסקוב.

אלכסנדר פושקין
Tretyakov Gallery, Moscow

במאה העשרים, יצירתו של פושקין והאופרה של רימסקי־קורבקוב שימשו השראה ישירה למחזה "אמדאוס" מאת פיטר שייפר הבריטי. זה עובד בתורו ללהיט הקולנועי של מילוש פורמן, שקטף 8 אוסקרים ב-1985, לצד עשרות רבות של פרסים נוספים.

ברם, דווקא הצלחתו של הסרט גרמה לתחייה מוזיקלית של סליירי אחרי כמעט 200 שנות שכחה – מחאות הטהרנים ההיסטוריים על הגרסה המוצגת אצל פורמן עוררה עניין מחודש ביצירתו: המוזיקה שלו נמכרת שוב, על הבמות מועלות אופרות שלו, החוקרים כותבים עליו עבודות, נוסד פסטיבל אופרה שנתי על שמו, בעיירת הולדתו לגנאגו שליד ורונה. אפילו הוליווד העניקה לו הכשר משלה – אנו שומעים נעימות מאת סליירי אפילו בשוברי קופות כמו Iron Man. מה שדורות של סנגורים כשלו לעשות, הצליח סרט יפה, מסולף ומצליח אחד.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו