ביטול הנובל לספרות הוא סאגה ארוכה עם נבל, מין, דרמה - ומוסר השכל

באיחור של שנים, האקדמיה השוודית הבינה שבמאה ה-21 לא ניתן לנהל מוסד שמטייח את מחדליו בטכניקות של התעלמות, אין תגובה וחשאיות. בזכות רוח הזמן, גם שם יבינו בסוף שאור השמש מחטא

אריאנה מלמד
אריאנה מלמד
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
האקדמיה השוודית בשטוקהולם
האקדמיה השוודית בשטוקהולםצילום: TT NEWS AGENCY/רויטרס
אריאנה מלמד
אריאנה מלמד

העובדות מגלות אך מעט מן הסיפור. כדי להבין מה קרה באקדמיה השוודית לקראת ההחלטה לא לחלק את פרס נובל לספרות, נחוץ רומן אפי עב-כרס, סאגה שתתפרש על פני כמה וכמה דורות של  גיבורים, חוקרי ספרות, אנשי עט, פוליטיקאים ומאכערים בתחומי התרבות. מתישהו, אחרי סקירת תולדות הנובל, בדגש על העניין הציבורי בפרס לספרות - אחרי הכל, חדשנות בתחום הפיזיקה והכלכלה אינה תמיד נחלת הציבור הרחב, אבל כמעט כולם יודעים לקרוא - אפשר יהיה להציג את הנבל בעלילה.

הצלם ז'אן קלוד ארנו ואשתו קטרינה פרוסטנסון, ב-2011
הצלם ז'אן קלוד ארנו ואשתו קטרינה פרוסטנסון, ב-2011צילום: HENRIK MONTGOMERY/אי־אף־פ

הנבל הוא צלם צרפתי, ז'או קלוד ארנו, שנשוי למשוררת קטרינה פרוסטנסון, אחת מ-18 החברים בוועדה המחליטה כל שנה בחשאיות גמורה על זהותו של חתן פרס נובל לספרות. על פי הדיווחים, איש רב-קסם וכוח, שהצליח להקים בשטוקהולם מרכז תרבותי סוער ותוסס שבו נפגשו סופרים ותיקים עם יוצרים צעירים – וצעירות. מקום שבו, על פי עדויותיהן של 18 נשים שנחשפו בנובמבר בשנה שעברה, הוא ביצע מעשים מגונים בצעירות, לרבות טענות על אונס. הוא גם איים שאם יתלוננו, הוא ינצל את קשריו עם האקדמיה ויוודא שהן ב"רשימה השחורה".

אבל כאן העלילה מסתבכת, וזה לא רק עוד סיפור Metoo# והוכחה לכך שגם בשוודיה, מדינה עם תודעה מגדרית-שוויונית מפותחת, יחסי הכוח בין גברים מבוגרים ובעלי עוצמה לנשים צעירות בתחתית ההיררכיה הם כר פורה לאלימות מינית.

מין, כסף וכבוד הם אבני הבניין של דרמות טובות ורעות כאחת. מרגע שנפתחה תיבת הפנדורה ששמו של ארנו חרוט עליה, צצו עוד טענות: שימוש לרעה בכספי ציבור, הדלפה של שמות הזוכים בנובל לספרות, ניסיון למגע לא הולם עם נסיכת הכתר, ופגיעה באחד המוסדות המקודשים והשמרנים ביותר בממלכה. 

זוהי הפעם הראשונה שהפרס לא יחולק בשל שערורייה. בעבר, רק מלחמות עולם וחוסר הסכמה על זוכה ראוי מנעו את ההכרזה הטקסית. כשקטרינה פרוסטנסון התפטרה אחרי גל הכתבות בעיתונות השוודית, ולפי כמה דיווחים - רק אחרי שמלך שוודיה הפציר בה לעשות כן - התברר שהיא כלל לא יכולה להתפטר. המינוי לאקדמיה השוודית הוא לכל החיים - מי שפורש לא יוחלף עד מותו. כך קבעו בראשית המאה העשרים, עידן בו ניתן היה לטייח כל סקנדל בברית של פריוויליגים שהכתר, האקדמיה והעיתונות היו שותפים לה. העידן חלף עבר, ורק האקדמיה איכשהו לא הבינה זאת.

הסיפור לא תם כאן. מעטה החשאיות של דיוני האקדמיה נפרץ לגמרי, והתברר כי התלונות על הטרדות מיניות הגיעו אליה כבר ב-1996. האנשים הממונים על בחירת זוכה שספריו מייצגים אידאל, ולא רק כתיבה משובחת, לא ידעו מה לעשות עם סיפור וביקשו לקבור אותו. ההסתרה הסתייעה כל עוד רוח הזמן איפשרה לוועדת הפרס להתבצר בטוהר האתיקה המדומה שלה, בהעדר משוא פנים, בהחלטות מושכלות ונאורות. 

קריסטינה לוגן, אחת מ-18 חברי האקדמיה, בבואה לפגישה המכרעת, אתמול
קריסטינה לוגן, אחת מ-18 חברי האקדמיה, בבואה לפגישה המכרעת, אתמולצילום: TT NEWS AGENCY/רויטרס

ההחלטות לא תמיד מוסיפות לוועדה כוח או כבוד. פרשת הנובל לבוב דילן, גם אם מסכימים שהוא ראוי לפרס, היתה צריכה ללמד את האקדמיה שיעור בניהול אירועים ומזעור נזקים בעידן המודרני. דילן צפצף על הוועדה, לא התייצב לטקס, שלח נאום מבולבל שחלקו מועתק ממקורות שונים וצחק לכולם בפרצוף. האקדמיה בחרה לשתוק ולא לריב איתו בפומבי.

מתישהו, הסאגה הארוכה הופכת למחזה מוסר: מתברר שב-2018 אי אפשר לנהל מוסד שקיומו תלוי ביוקרתו המצטברת ובנקיון כפיו בטכניקות של התעלמות, אין תגובה, טיוח וחשאיות. מה שהגן על ועדת הפרס עד כה הוא גם מה שתרם לנפילתה המהירה והמסחררת. שבעה חברי ועדה נוספים התפטרו, ויושבת הראש בעקבותיהם. אם יש כאן אירוניה דרמטית, היא מצויה בעובדה שאף לא אחד מהם היה שותף להטרדות המיניות, וחלקם אף לא ידעו על קיומן, אבל כולם נידונו ברותחין במישור הציבורי. רוח הזמן היא שהפכה אותם לשבבים ניתזים, לסטטיסטים במהפכה שבה ראשים נערפים במהירות, עד כדי כך שצריך היה להודות כי אמון הציבור בוועדה ובהחלטותיה נפגם ואין דרך להעניק את הפרס השנה.

מה יציל את האקדמיה? התערבות של מלך שוודיה, כמו באגדה עתיקה: יהיה עליו ליצור כללי חברות חדשים, שיאפשרו פרישה מבלי לזעזע את המוסד כולו. אבל לא יהיה כאן סוף טוב, ודאי לא מיד. תערובת של עובדות ורכילות, חקירות וצקצוקים מוסרניים, זעם קדוש ומוצדק של נשים וגברים שקצו באלימות מינית, וזעם כלפי מטייחיה ילוו את האקדמיה עוד זמן רב. באיחור גדול, גם בה יבינו שאור השמש מחטא.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ