תרבות רעה |

איך התאהבה נטפליקס במוסד הישראלי

מגיל ינקות מחנכים אותנו להריע כמעריצים למבצעי המוסד ולסוכניו האמיצים, אבל מתברר שבתקופה האחרונה זה לא רק אנחנו: הוליווד כולה הפכה לצ׳ירלידרית שקופצת לנוכח הפוטנציאל שטמון בפרשות מעברנו האכזר

ניסן שור
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
מתוך "המלאך" של אריאל ורומן, 2018
ניסן שור

כשהייתי בכיתה ו׳, אבא שלי קיבל במתנה מהעבודה את הספר ״זה היה סודי ביותר: 30 פרשיות מודיעין ובטחון בישראל״ מאת ההיסטוריון הצבאי יוסף ארגמן. לא איזו קלאסיקה ספרותית מרשימה, בלשון המעטה, אבל היא הצליחה להותיר עלי רושם עז. לדעתי קראתי את הספר הזה משהו כמו עשרים פעמים. הייתי ילד רזה וכחוש, אטריה רופסת וג׳ובניק לעתיד, וכבר מהשם המסתורי, ״זה היה סודי ביותר״, ידעתי שלעולם לא אוכל להיות חלק מהמועדון הסגור הזה. הוא נשמר עבור החזקים והמתאימים. זו לא ארץ לחלשלושים. נדונתי להשקיף מבחוץ על גיבורי העל הישראלים, אלילי נוער בחברה שמעריצה גנרלים, מרגלים, מסתערבים, אנשי סיירת ומחסלים למיניהם. ואם לא בא לי לחסל אף אחד? יבוא לך.

עטיפתו של הספר היתה צבועה בערפל קרב ירקרק. כרוכה כאילו שמדובר במסמך צבאי סודי ביותר. חיילים אמיצים ביצבצו מתוך הערפל. על הכריכה נרמז כי מדובר בתוכן מסעיר ביותר: חטיפת הגנרלים הסורים! חיסולו של הקולונל חאפז! החילוץ מטהרן של חומייני! איש אס־אס – קצין בצה״ל! ראש המוסד נוסע למינכן! כמעט חמש מאות עמודים של פרשיות ש״חלקן נחשף לראשונה״! איך אפשר לעמוד בפני זה? אנחנו הרי היינו תלמידים מצטיינים של האינדוקטרינציה המיליטריסטית במערכת החינוך הממלכתית. גדלנו על סיפורי גבורה ותעוזה. ציוו עלינו להתגייס ולהמשיך את דרכם של טרומפלדור ומאיר הר ציון. ועד שהיה זה תורנו להיכנס אחר כבוד למטחנת הבשר הצה״לית, שתינו בצמא כל פרט מידע וכל אנקדוטה היסטורית, וכמה שיותר ״סודי״ – כך החזה התנפח והזקפה הקטנה צמחה וגדלה. קראתי בספר הנ״ל, וחשתי סוף סוף כאילו שאני אחד מהם. הרי היו לנו מטרות משותפות. להציל את ישראל מאויביה, לא פחות ולא יותר. אני התחפשתי לאישה בלונדינית עם אהוד ברק ועמירם לוין ויוני נתניהו וחיילי סיירת מטכ״ל ושייטת 13 וביחד הסתערנו על מנהיגי הפת״ח בביירות במבצע ״אביב נעורים״. אהוד הוביל בחוד. עמירם חיפה מאחור. מוקי בצר חיסל את קצין המבצעים של ספטמבר השחור. אני זרקתי שני רימונים. הכוח נתקל בהתנגדות. אמנון ליפקין־שחק הטמין מטעני חומר נפץ. הבניין קרס. חזרנו הביתה בשלום. בזכות קור הרוח קיבלנו את עיטור המופת. והדם על הידיים? יורד עם סבון נוזלי.

אני כבר לא בכיתה ו׳ וצ׳יזבטים צבאיים לא עושים לי את זה. השנים חולפות ואתה מבין, או אמור להבין, שסיפורים שסיפרו לך לא בהכרח מייצגים את המציאות כמות שהיא, וגרוע מכך – מעניקים תמונה מעוותת במעמד צד אחד בלבד. הצד המנצח. ברור מאליו שסיפורי ניצחון הם הרבה פחות מעניינים מסיפורי הפסד. באתי, ראיתי, ניצחתי. נו, ומה עוד? איפה הקונפליקט המוסרי? איפה נקודות החולשה? האם נסתפק בפרופגנדה חלולה? תארו לעצמכם את וודי אלן, לבוש סרבל לבן עם אקדח ברטה מוסתר במכנסיים, על כנף המטוס סבנה. אני מעדיף אותו מאנפף, נוירוטי וחסר ביטחון. אם תשימו לו ברטה ביד, הוא יפיל אותו על הרצפה. וודי אלן לא יכול להיות גיבור ללא חת מתוך רבי המכר מאת מישקה בן דוד, וטוב שכך. אבל כמו שישראל המציאה את יהדות השרירים, כך היא המציאה את האגדה על הזרוע הארוכה של צה״ל והמעשיות המופלאות על בחורינו המצויינים מהמוסד והשב״כ. הניתוח הצליח. היהודון החלשלוש נפטר מרגשות הנחיתות שלו. האודים המוצלים מאש הפכו לגברים-גברים שחבל על הזמן. פעם האמא היהודיה חלמה שהבן שלה יהיה רופא או עורך דין. היום ארגוני הביון והקומנדו מגשימים את הפנטזיה של כלל ישראל. אם לא קשרת פלסטיני בתנוחת בננה, נצבעת בצבעי הסוואה וחצית את קווי האויב או התקנת מכשיר האזנה לסלולרי של בכיר במשמרות המהפכה, אתה לא חלק מחגיגת האון והשלטון. אתה יכול להסתפק בתפקיד שולי, כמביט מהצד ומעריץ חרוף ואובססיבי. רובנו נדונו עוד מילדוּת להיות מעודדות של המיתוס והאתוס הציוני.

עכשיו מסתבר שהצלחנו להפוך את העולם כולו לצ׳ירלידרית שקופצת ומנפנפת בפונפונים לנוכח הפוטנציאל הדרמטי שטמון באי אלו פרשות ופרשיות מעברנו המפואר והאכזר. במשך שנים המילה ״מוסד״ נלחשה בסרטי מתח ואקשן כשם קוד לייצוג הישראלי האולטימטיבי, שהוא ספק מודל להערצה, ספק קריקטורה מבדחת. הסתפקנו בתפקידי משנה של גברתנים עילגים שמדברים אנגלית במבטא כבד, בקומדיות כמו ״אל תתעסק עם הזוהאן״ (סוכן מוסד שהופך למעצב שיער), בסרטים מגוכחים למדי של גולן-גלובוס וב״מינכן״ של שפילברג. לא עוד! ידנו הארוכה הגיעה גם להוליווד ונטפליקס. עמוק לתוך שנת 2018 וזה כאילו שהקולנוע והטלוויזיה האמריקאית הפכו לחלק מהמרכז למורשת המודיעין. ביבי יכול להיות מרוצה לאללה: הדבר הכי לוהט כרגע זה להיות מוסדניק או איש צבא ישראלי. ספיידרמן – אאוט, רפי איתן – אין. בחודשים האחרונים עלו על המסכים סרטים על מבצע אנטבה ("שבעה ימים באנטבה"), חטיפת אייכמן (״Operation Finale״) ו״המלאך״, הסרט על הסוכן הכפול אשרף מרואן, שעלה לאחרונה בנטפליקס. בהמשך מתוכנן עיבוד טלוויזיוני של ״המתופפת הקטנה״ מאת ג׳ון לה קארה, שמתאר מצוד שמנהלים סוכני המוסד אחר מחבלי אש"ף באירופה. כמו כן, HBO מפתחת עם קשת סדרה המבוססת על ספרו של העיתונאי רונן ברגמן "השכם להורגו", העוסק בהיסטוריית יעדי החיסול של ישראל; וכמובן שישנה ההיסטריה-זוטא הגלובלית סביב שתי העונות של ״פאודה״, שהפכה את המסתערבים לגיבורי-על מיוסרים אך נחושים, ואת סיכולי הפיגועים – לתשובה הישראלית למאבקי הכוח בין רוסיה לארה״ב בתקופת המלחמה הקרה. פעם זה היה דולף לונדגרן בתפקיד המתאגרף הסובייטי איוון דראגו ב״רוקי 4״. היום זה מפקד הצוות דורון קביליו מול המחבל הפלסטיני אל מקדסי.

ואם נחזור לנטפליקס, אז שם עובדים על סדרה שתעסוק בלכידתו של המרגל אלי כהן, שיגולם על ידי סשה ברון כהן. ואפרופו כהן, הוא הציג השנה את דמותו של ערן מורד, אלוף משנה, סוכן מוסד לשעבר ומומחה ללוחמה בטרור. מורד הוא דמות קומית מטופשת ועילגת, ואולי מרוב שהיא מטופשת ועילגת – היא אמינה לגמרי. בוודאי יותר אמינה מחלק מהדמויות של אנשי המוסד המשופמים, לבושים בבגדים משנות השבעים, שמופיעות בסרטים שהוזכרו מעלה. מורד חושף ומגחיך את המיליטריזם והמצ׳ואיזם הישראלי ואת השמרנות והצביעות הרפובליקנית ואת התשוקה האמריקאית לכוח. באחת התוכניות של ״מי זו אמריקה?״, הוא נפגש עם סנטורים ופעילים של איגוד הרובים האמריקאי ויוצר איתם סרטון שמטרתו לעודד ילדים בני שלוש להשתמש בנשק חם. אתה נקרע מצחוק ואז אתה נזכר ברפורמת הנשק של גלעד ארדן ואתה מבין שהמרחק בינינו לבין האמריקאים הוא לא גדול כל כך. ערן מורד עשוי להתמנות, בקלות רבה, לתפקיד שר הביטחון בממשל טראמפ ובממשלתו של ביבי. האחרון, כזכור, הכריז לפני כמה חודשים שאנשי המוסד השיבו את שעונו האבוד של אלי כהן מ"מדינת אויב". מה יעשו עם השעון הזה? אולי הוא ישמש כפרופס בצילומי הסדרה של נטפליקס.

ממש כפי שהחיים שלנו משמשים כפרופס בסרטים וסדרות שמהללות ומתרפקות על היסטוריית המודיעין והביון הישראלי. לצופה מהצד, קל לשכוח שמדובר בסיפורים אמיתיים. הוא נסחף אחרי האקשן והדרמה. כמו שבסדרות ״פשע אמיתי״ לקחו את המציאות המחרידה והרצחנית, והפכו אותה לעלילת מתח סוחפת, שהפשיטה במידה רבה את הגיבורים מאנושיותם והשכיחה את כאב הקורבנות, כך גם סרטי המוסד למיניהם מעדיפים להתעלם מהקונטקסט החברתי שבתוכה הם פועלים. תעשיית הקולנוע והטלוויזיה מחפשת גיבורים חדשים. היא לא מצליחה להמציא את הג׳יימס בונד החדש, אז היא משתמשת בנרטיבים קיימים, מעבדת ומצמצמת אותם כדי שיתאימו לתפיסת עולם פשטנית, שיש לה סקס אפיל וקצב קולנועי. אבל מבצעי חילוץ וחיסולים ממוקדים הם לא רק עדות לתושיה ואומץ, אלא גם לאוזלת יד פוליטית. היום קשה לזכור אבל כמו לקורבנות שלהם, גם למחבלי אש״ף היו משפחות ואהבות ותוכניות לעתיד. על כל מוסדניק חסר פחד, יש מנהיגים פחדנים, עיוורים וסרבנים שהעדיפו את דרך הכוח והאלימות. מה עם סדרות על משא ומתן ופיוס היסטורי? זה לא מספיק מלהיב בשביל נטפליקס. 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ