עמוס עוז השאיר לנו מלים משנות עולם

"הוא המציא מין המצאה כזאת שהתקווה לא תמות, אנחנו נמות אבל לא היא", אמרה בתו של עמוס עוז, פניה עוז־זלצברגר, בהספדה בלוויה אתמול. דבריה מובאים כאן במלואם

פניה עוז־זלצברגר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עוז־זלצברגר (מימין) עם משפחתו וקרוביו של עוז, בהלוויתו בקיבוץ חולדה
עוז־זלצברגר (מימין) עם משפחתו וקרוביו של עוז, בהלוויתו בקיבוץ חולדהצילום: מגד גוזני
פניה עוז־זלצברגר

אבא שלי מת ביום שישי.

צדיקים גמורים נפטרים בשבת. עכשיו הבנתי שסופרים צריכים למות ביום שישי. הידיעה יצאה קצת לפני השבת החורפית הזאת, ובכל סוף השבוע הארוך, בארץ ובעולם, רבבות אנשים קראו על אבא ואת אבא. סופר צריך למות ביום שישי.

בגיל ארבע גיליתי שיש מוות, ובאתי לאבא ואמרתי שאני פוחדת נורא. אבא ענה לי, אל תפחדי פניה. כי עד שתגדלי, אני אמציא מין המצאה כזאת שלא ימותו.

כך בדיוק אמר, במלים אלה. עיניכם הרואות: האב בן ה–25 שדיבר כך אל בת הארבע שלו היה בעצם הילד מסומכי, הילד מפנתר במרתף, הילד מהר העצה הרעה ומסיפור על אהבה וחושך. הילד הזה נעשה פתאום אבא. שלי.

ויש שיגידו לדעתי בצדק שלא צריך להגיד לילד קטן שפוחד מהמוות שאבא ימציא המצאה נגד המוות. כאילו המלים לבדן יכולות לברוא גאולה, להביא מזור שלם וסופי, או לפחות לקנות זמן, לדחות לילד ולמבוגר ולזקן את פחד המוות שלהם ולערסל אותם בכישוף מומצא לחלוטין של חלומות עתיד.

הנשיא ריבלין סופד לעוז, היום בצוותא
הנשיא ריבלין סופד לעוז, אתמול בצוותאצילום: מוטי מילרוד

והביקורת הזאת יכולה להיות גם על הפוליטיקה של אבא. כן, אני אדבר כאן על הפוליטיקה שלו כי אצלו ואצלי הפוליטי היה גם אישי. לא כל האישי הוא פוליטי, בוודאי שלא, אבל כל מה שפוליטי הוא גם אישי. היו שחשבו שהאופטימיות הפוליטית שליוותה את עמוס עוז רוב חייו, לא בשנה שנתיים האחרונות אבל רוב חייו, היתה מין פנטסיה כזאת של שלום עולמי, של האדם שבכל סבך סתירותיו יכול להיות דווקא טוב, של חברה אנושית שדווקא אפשר לתקן, להשלים ולתקן במעדרים ובאיתים ובספרים ובעטים. היו שבזו לאופטימיות הזאת ואפילו נבהלו ממנה, כאילו תקוות שלום עיקשת בין ישראל לערבים, ובפרט בין ישראל לפלסטינים, היא תעתוע עוועים, המצאת סופרים, צל עובר במערה אפלטונית.

ואבא התעקש ואמר, גם בסוף, לקראת הסוף, שאפשר שאנשים ונשים ייעשו טובים יותר עם הזמן, סבוכים יותר וטובים יותר, בזכות איזו נגיעה בכאבו של הזולת הסמוך, ובכאבו של הזולת הרחוק והזר, דרך היכולת לספר סיפורים זה לזה ולשמוע סיפורים ולחיות רגע דק בעורם הזר של גיבורי הסיפורים. ואבא אמר לי: את כל צווי המוסר ועשרת הדיברות והמידות הטובות אני יכול לצמצם לדיבר אחד בלבד: לא תכאיב. זה הכל. לא תכאיב. ואם זה בלתי אפשרי, אז לפחות תכאיב פחות. כמה שפחות.

הוא השתדל שלא להכאיב, כל חייו השתדל, ולפעמים נכשל בזה. היטב אני יודעת שלפעמים הכאיב. אבל מה רבים אנשים שכתבו וסיפרו בימים האחרונים כמה אבא נתן להם אוזן או סיוע וסבלנות ולב. כך שכנראה אפשר באמת לעבוד קשה, לקום כל יום בארבע בבוקר, ולהתחיל להכאיב פחות.

להכאיב פחות, ולכתוב. גם את זה עשה מחמש בבוקר, אחרי ההליכה, בעט השחור ובעט הכחול, בקולו של מספר הסיפורים ובקולו של האזרח–הנואם. ברא דמויות רדופות וחיפש להן מנוחה נכונה, כישף את החושך כדי שתבקע אהבה, ובין האהבות והחשיכות, מסובכת לא פחות מאהבת אישה, חי סבוך כל חייו עם אהבת הארץ הזאת והמדינה הזאת, המדינה שזלגה אלינו מתוך דמעות הוריו. בכל תקוות ציונותו המתגשמת, בכל תום אמותו של בן לדור שהקים מדינה ליהודים בישראל, ביקש לנו גם את הגשמת התקווה הציונית העמוקה הזאת, כמעט האחרונה שלא הוגשמה, שגם שלום עם הערבים יהיה כאן.

אנשים ונשים טובים וחכמים, אמר לי פעמים רבות, גדלים כאן ויקחו יום אחד לידיהם את ההגה של המדינה הזאת. אנשים בלתי צפויים, אנשים זה מקרוב באו, אנשים לא מפורסמים ולא רודפי כבוד, יבואו וינהיגו מהמקומות בהם צומחות להן בסוד ובשקט התקוות הגדולות של מחר.

לא אופיטמיזם. תקווה. אופטימיזם הוא צבעה של תחזית, תקווה היא מימוש של ערך עמוק או של דבר דמיון כביר. התקווה הזאת שיהיה פה שלום ושיהיה פה צדק, הצדק העדין והלא אכזרי של חברה סולידרית, בוגרת, חברה שלא רודפת בצע ואיננה קנאית לאף תיאוריה, רק ביסודה אוהבת אדם. חברה ישראלית שיש בה יהדות ואנושיות, הצירוף שנחרט על שער ביתו של דוד יוסף קלאוזנר שלנו, אותה יהודיות שכוחותיה הסודיים, אפילו אם אין אמונה באלוהים, הם הילדים, הספרים והשיחה. ואצלנו השיחה מותרת עם כל אדם ועם כל העולם, והוויכוח אהוב, גם אם הוא לוהט, בתנאי שאינו פוצע.

ומתוך מוצקותה של התקווה הגדולה הזאת, ומתוך שהתקווה הזאת, ככל שאנשים כאן היום לועגים לה או חוששים שתחליש אותנו ותשימנו ביד אויבינו, רבים יודעים שתקווה כזאת היא דווקא הליבה הסודית של הציונות, וגם הליבה הסודית של ההומניזם. תקווה מועילה, מרחיבת לב, קורעת אופק ומניעה לפעולה. זירה וגם מורשת לנכדים שיושבים כאן.

אבא מת, ומי שסבור שהכישרון הזה לתקווה מהסוג הזה מת בישראל עם מותו של עמוס עוז, לא באמת הכיר את אבא, כי אבא ידע שאנחנו נמשיך. הוא המציא מין המצאה כזאת שלא תמות התקווה, אנחנו נמות אבל לא היא, כל עוד יש לו כאן ילדים ונכדים וחברים ותלמידים, וקוראים, ובני שיח ובני פלוגתא הגונים וראויים לו, היא לא תמות.

אני מדברת על התקווה שיהיה פה שלום אמיתי בין ישראל הדמוקרטית, מדינת היהודים ואזרחיה כולם, מדינת משפט וצדק חברתי, מדינה בה תפרח גם שפת התורה, גם תרבות יהודית ועברית, ועמן תרבות ערבית ותרבות עולם. היא לא בדיה מנחמת בשביל ילד פוחד בחושך, היא לא מעשייה עצלה למבוגרים להרפיית הלב מנקיפות מצפון והידיים ממעש. לא, כי זוהי קריאת פעולה, כי מלים משנות את ההיסטוריה. מלים כמו פה בארץ חמדת אבות, תתגשמנה כל התקוות. שינינו את ההיסטוריה פעם אחת, ההורים של אבא שינו אותה וההורים של אמא האהובה שלי, והחלוצים של קיבוץ חולדה, והיהודים שהלכו או נסעו או שטו לכאן בכוונה גדולה מכל תפוצותיהם, מתוך מלתעות השטן הם שינו את ההיסטוריה, מתוך זוועת עולם הם שינו את ההיסטוריה – ואנחנו, אנחנו לא נוכל כאן ועכשיו לקוות ולפעול?

אבא לא שומע מה שאני אומרת עכשיו. הוא היה יהודי חילוני מאוד, וגם אני לא אדם מאמין, ואני לא חושבת שהוא שומע. אבל אני משוכנעת, ממש משוכנעת, שהוא מנהנן.

כך שאפשר להמציא מין המצאה כזאת שלא תמות התקווה האנושית והישראלית שלנו. התקווה המפוכחת, המושכלת, היהודית מאוד במובן מסוים, אוהבת–האדם ואוהבת–העולם, שיהיה פה טוב למרבית בני האדם. ושכולם, או כמעט כולם, יספרו סיפורים ובוודאי יקשיבו לסיפורים, באמת יקשיבו. ושמתוך כך יתחילו בזה אחר זה לא להכאיב, או למצער להכאיב פחות.

אהבתי אותו אהבת נפש והיינו קרובים קרבת נפש. רובכם יודעים זאת. חשבתי שאעמוד כאן היום ולא יהיו עוד מלים והנה, עוד יש לי. יש לנו מלים ויש בהן הרבה כוח, וכוחן לא הולך למות. אבא השאיר לנו, ויש עוד אחרות, ויהיו עוד ריבואות. מלים משנות מבט, מלים משנות עולם. הן לא ימותו, ואנחנו עוד נגשים פה כמה תקוות. אבא, תודה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ