כשזה מגיע לצריכת תרבות, פנסיונרים הם קהל יעד מוביל. וזו בעיה - תרבות - הארץ
תרבות רעה

כשזה מגיע לצריכת תרבות, פנסיונרים הם קהל יעד מוביל. וזו בעיה

בשיחות אמן, בערבים ספרותיים או בשבתרבות – זקנים, קשישים ופנסיונרים הם התשתית האיתנה של התרבות הישראלית. זה טוב לכלכלה, אבל האם זה טוב לאמנות?

ניסן שור
ניסן שור
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
ערב מחווה לשלום עליכם בסינמטק, תל אביב (למצולמים אין קשר לטור). העיקר שהכל יהיה נחמד ומהוגן צילום: תומר אפלבאום
ניסן שור
ניסן שור

זו סיטואציה מוכרת: אתם מגיעים לאירוע תרבות. אולי מאחרים בעשר דקות. האולם הקטן כבר מלא. אין איפה לשבת. איך זה יכול להיות? בכל זאת, מדובר באירוע שולי ולא מיוחצן. אין איוונט בפייסבוק. על הבמה, קולנוען או קולנוענית, סופר או סופרת, צייר או ציירת, צעיר או צעירה, בני עשרים או שלושים, מדברים את עצמם לדעת. מקרינים קטע מאיזה סרט קצר או וידיאו ארט או מקריאים מתוך ספר פתוח. אתם סוקרים את האולם. אתם לא מזהים אף אחד בקהל. מרבד של שיער שיבה נגלה לעיניכם, כמו שדה כותנה באמצע הקיץ.

רגע, אולי התבלבלתם? האם זהו כנספעילות גופנית בגיל השלישי? לא, לא. הגעתם למקום הנכון. אתם מבחינים בכיסא פנוי. אתם מתיישבים. לידכם – מישהי שיכולה להיות סבתא שלכם. זה שלידה – סבא רבא. וזו שלידו – כפילה של בבה אידלסון. היוצר המהולל עודנו על הבמה. מדבר ומדבר. מישהי בקהל שולפת סוכריה נגד כאב גרון מהתיק, פותחת את העטיפה המרשרשת, מוצצת את הסוכריה, מוּץ מוּץ מוּץ; מישהו נרדם ונוחר, חֶר חֶר חֶר; מישהו נאבק עם הטלפון הסלולרי הישן שלו, שמשמיע צפצופים מונוטוניים מעצבנים, ציף ציף ציף; אשתו תוקעת לו מרפק בצלעות; מישהי צועקת לעבר הבמה – ״סליחה, אתה יכול לדבר בקול רם יותר בבקשה? אני לא שומעת״. מישהו שואל – ״מתי זה נגמר?״. מישהי לוחשת לחברתה – ״למה הוא התכוון? לא הבנתי״. מישהו מסנן לעצמו – ״איזה שטויות״. אחרי חצי שעה־שעה האירוע מסתיים. מקלות הליכה נשלפים מתחת לכיסאות. הקהל קם על רגליו. הם עושים את דרכם אל היציאה. לאט לאט. הם לא ממהרים לשום מקום. יש להם את כל הזמן שבעולם. אולי יאכלו שטרודל תפוחים מיט שלאגזנה או מנה פלאפל במזנון הסמוך. למה לא?

זקנים, קשישים ופנסיונרים הם התשתית האיתנה שעליה בנויה התרבות הישראלית. הם הקהל הכי נאמן, הכי חרוץ, הכי עקבי. הם מגלגלים את הכלכלה. בלעדיהם, כל העסק היה קורס. אני לא מגזים. הם מובילים בהרגלי קריאה, כך על פי מחקר שנערך לפני כמה שנים באוניברסיטת חיפה, עם ממוצע של שלושה ספרים בחודש; הם גם הקהל הדומיננטי שמגיע לכל הערבים הספרותיים. כמעט שלא תמצאו שם ״היפסטרים״ מעודכנים ואופנתיים. אין להם סבלנות לשטויות האנכרוניסטיות האלה; פנסיונרים הם האוכלוסייה הדומיננטית בגלריות לאמנות; תוכלו לראות אותם תופסים את השורה הראשונה, על כיסאות של כתר פלסטיק, בשיחות האמן למיניהן; הם מגיעים לכל ימי העיון במוזיאונים ובהיכלי התרבות. לא משנה מה הנושא. תרבות האוכל הישראלית? ספרות ילדים בראי מלחמת ששת הימים? יום עיון לזכרו של ספי ריבלין? אל דאגה, הם יהיו שם. יש להם גם מנוי להבימה, הקמארי והאופרה הישראלית. בבתי הקולנוע ייסדו עבורם את ״שלישי בשלייקעס״, והפנסיונרים נוהרים בהמוניהם לקופות. גם בשאר הימים, דרך אגב. לכו להקרנת בוקר בקולנוע לב בדיזנגוף סנטר. יש שם יותר זקנים מאשר בתור לבית המרקחת בקופת חולים.

ומה עם שבתות תרבות? נו, זה מובן מאליו. אין כמו שיחה עם ח"כ מייקל אורן ותוכנית אמנותית בהשתתפות שרון חזיז ולהקת "חלב ודבש" (בלי גלי עטרי), כדי להזרים את מחזור הדם על הבוקר. וכמובן שהאינפלציה בתחום ההרצאות מתבססת לא מעט על קהל בעשור השביעי והשמיני של חייו. הם צמאים למידע חדש, אבל לא חדש מדי. משהו שלא יעמיס על הזיכרון. המסתורין של אלנה פרנטה? המיטב של הביטלס? בעקבות אלביס והצ׳ה צ׳ה צ׳ה? הנה לכם מהדורת טריוויה באורך חמישים דקות עד שעה. קלה לעיכול כמו ביצת עין ודייסת קוואקר.

זקנינו וקשישינו הגיעו לגיל פנסיה. חלקם לפנסיה מוקדמת. הם חצו את תלאות החיים. התרבות עבורם היא פרס תנחומים. הם הרוויחו זאת ביושר. היא עוזרת להם להעביר את הימים והלילות. רובם המכריע לא מחפש ריגושים ולא אוונגארד ולא פרובוקציות אמנותיות. לא תראו אותם במועדוני רוק רועשים או בהצגות פרינג׳ נועזות.

זו לא טענה גילנית, חלילה. מובן מאליו שיש פנסיונרים רעבתנים ורעננים כמו גויאבה שזה עתה נקטפה, כמו שיש צעירים בני עשרים שהם זקנים בלב ובנפש. אבל אתה מגיע לגיל שבו המוח כבר קצת התעייף. הוא רוצה את מה שהוא מכיר, יודע ואוהב. כשאתה יוצא לפנסיה, יש לך פנאי. אבל זה פנאי מאוד מוגדר ומוגבל. רוב הפנסיונרים לא יוצאים להרפתקה. הם מבקשים לשוט על גבי גונדולה אל עבר השקיעה.

כל מי שאי פעם עמד, דיבר או הופיע מול קהל של אנשים מבוגרים יודע שמדובר במשימה, איך לומר זאת, מאתגרת. אירועי התרבות מתנהלים על מי מנוחות. זה החוזה הבלתי כתוב שנחתם בינך לבינם. אתה לא מגיע לערב ספרותי כדי לעורר מהומות, להתווכח בתשוקה. בסך הכל מקריאים כמה פסקאות, שותים רבע כוס יין אדום, אוכלים חצי קרקר והולכים הביתה. יצא לי להשתתף באירועים מסוג זה, בפאנלים והרצאות. הדינמיקה דומה. עומדים או יושבים על הבמה, על אותם כיסאות כתר פלסטיק, מדברים, מראים קטעים מיצירות אמנות (לא מטרידים! לא מגעילים! לא קשים לצפייה!), מנתחים תופעות תרבותיות (בדיפלומטיות המתבקשת!). בדרך כלל אתה צעיר מהקהל בשלושים שנה בממוצע. הם בוחנים אותך מכף רגל ועד ראש. א/נשים בזיקנה – כן, זה הכינוי הפוליטיקלי קורקט – הרוויחו את קמטיהם וחוסר הסבלנות שלהם. אתה צריך לרכוש את האמון שלהם, אחרת אתה בצרות, בחור צעיר. ולכן, עדיף שלא תקרא תיגר על ערכי הקהל התרבותניקי. אל תעז לדבר על דברים שלא נמצאים בקונסנזוס הציוני. גם לא על סמים. אל תנבל את הפה. בטח שלא תתקע דגל בתחת. איפה אתה חושב שאתה נמצא?

ובעיקר – אל תעז להגיד משהו רע על אייקונים תרבותיים מבוססים. ולא על אריק איינשטיין! הצקצוקים שתזכה להם עלולים להעיף אותך מהבמה בהינף של צונמי צדקני. מי שלא ראה אשה מבוגרת יוצאת מאולם הקולנוע באמצע סצינת מין נועזת במהלך הקרנה של סרט אינדי צרפתי בפסטיבל הסרטים של חיפה או ירושלים – לא ראה זעם קדוש מימיו. ואחר כך יוצאת עוד אשה וגבר, עד שהטפטוף הופך למבול, והאולם מתרוקן מיושביו. נשים מהז׳אנר הזה נהוג לכנות בשם ״דודות״. זה כינוי משפיל, אלא אם כן גם הגברים יזכו לשם ״דודים״. אבל העיקרון ברור: אצל הדודה והדוד, הסבא והסבתא, לא צריך להגזים ולהפריז. הכל במידה. הולכים להצגה נחמדה, לסרט נחמד, תערוכה נחמדה. קוראים איזה ספר נחמד. הכל מאוד נחמד ומהוגן, לא מציק למצפון. זה לא רק שהפנסיונרים צורכים את התרבות, זה שהתרבות עצמה יצאה לפנסיה.

תל אביב היכל התרבות קונצרט 09
קונצרט בהיכל התרבות (למצולמים אין קשר לטור). יש פנסיונרים רעננים ובני 20 זקנים בנפשםצילום: מוטי קמחי

לכו לערב ספרותי בברלין או ניו יורק. סביר להניח שתפגשו שם אנשים בני 20 פלוס, והאווירה, בהתאם, תהיה לא־פנסיונרית בעליל, לפעמים אפילו סוערת. ברבי השיח בגלריות בחו״ל יש תחושה של אנרגיה והתרחשות. אין סטגנציה. דברים קורים. אין סוגה אמנותית שהפכה לשטח מת. בישראל,הצעירים השאירו את רוב תחומי התרבות לזקנים. אולי בגלל שאין להם זמן. הם צריכים ללמוד באוניברסיטה או לפרנס את עצמם בעבודות נטולות עתיד. אולי זה בגלל שהם יושבים כל היום על האינטרנט. העובדה היא שהתרבות הישראלית מרגישה לפעמים כמו בית אבות. יש לכך מחיר. הקהל קובע גם את אופיה של התרבות. היוצרים תלויים למחייתם בפנסיונרים. מה קדם למה: הקהל המבוגר או האמנות שהתאימה את עצמה? המסקנה, בכל מקרה, ברורה. לא כדאי להרגיז את הלקוחות הפוטנציאליים. הנה המבחן האולטימטיבי: כתבתם ספר? תנו לסבתא לקרוא. אהבה? יופי. לא אהבה? תגנזו. אין לספר סיכוי.

כמובן שהדבר המצחיק הוא שבלא מעט יצירות עכשוויות סבתות מופיעות כגיבורות ודמויות ראשיות. ניתן לומר שחלק מהאמנות הישראלית תקועה בשלב הסבתאי, מכל הבחינות. הסבתות מככבות, צורכות, נהנות. האם שכחנו כבר שפער בין־דורי הוא דבר טוב? האמן לא זקוק לצביטה ידידותית בלחי. הוא לא חייב להיות מובן או נגיש. זה בסדר שסבתאל׳ה תישאר פעורת פה, תתקומם, תתגרד באי נעימות, תזנק מהכיסא. אל דאגה, לא יקרה לה שום דבר. מקסימום, הנכדים לא יקבלו דמי כיס. הבעיה היא שזקנים בישראל לא מרגישים מאוימים על ידי האמנות. הם חשים בנוח. יותר מדי בנוח. נעים להם בחיקה החמים, המסורתי והפמיליארי. רצח אב? רצח סב? בשביל מה? בשביל מי? 

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ