מזרחית מדוברת |

האקטיביסטית שהקימה בקתה אתיופית בקיבוץ מאמינה שאפשר לשנות את החברה הגזענית

יוניי סקיבה מצאה דרך ייחודית להיאבק בגזענות הישראלית: בחצר ביתה בקיבוץ עברון היא הקימה בקתת עץ אתיופית

אינס אליאס
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
יוניי סקיבה ובקתת הבוץ בקיבוץ עברון.
יוניי סקיבה ובקתת הבוץ בקיבוץ עברון. בית שמרגישים בו כמו ברחםצילום: רמי שלוש

"בדיוק קראתי שמפקד בצה"ל קרא לחייל שלו 'כושי מסריח'. במקרים כאלה התגובה צריכה להיות מיידית וחריפה. לא רק להציב אותו בתפקיד זוטר יותר, אלא למצות איתו את הדין. אסור שיעברו על כך בשתיקה. אולי ככה כולם ילמדו שכדאי להם לנצור את לשונם". כך התחילה השיחה עם יוניי סקיבה. סקיבה, אקטיביסטית חברת קיבוץ עברון, הקימה בחצר ביתה בקתת בוץ אתיופית, שאליה היא מזמינה קבוצות מכל גוני החברה. דווקא יוצאי אתיופיה מגיעים פחות, היא מספרת.

סקיבה באה לישראל ב–1980 כשהיתה בת שמונה, במסע מפרך שנמשך שנתיים. היא התגוררה עם משפחתה באשקלון ובנעוריה עברו לשדרות. בסוף שירותה הצבאי הגיעה לקיבוץ עברון, שבו גדל בן זוגה. "לא הגעתי כדי להשתקע", היא מבהירה, "נשארתי בשביל הזוגיות שלי. זאת חברה שקשה מאוד לחדור אליה. גם אם את בטוחה שהגעת אליה, לא הגעת אליה. יש פה אליטיזם שמקדש מאוד את החיים בו והמעגלים החברתיים צרים מאוד. הכניסה לחברה כזאת לא פשוטה לי עד היום".

סקיבה מתארת תהליך של התעוררות שעברה במשך שנות התשעים. "ראיתי דברים פה ושם", היא אומרת, "אבל לא ייחסתי לזה חשיבות. ייחסתי חשיבות לדברים אחרים בחיי. איך אני ממצבת את עצמי בחיי, איך אני בונה את עצמי".

הפרשה המרכזית שטילטלה אותה היתה פרשת מנות הדם של יוצאי אתיופיה שנזרקו לאשפה. "זה נגע לי במקום הכי אישי", היא אומרת. "אני אולי אחת היחידות שבאמת הלכו ותרמו דם מתוך רצון לתרום, רצון שמישהו יקבל את מנת הדם שלי. אם היו מספרים לי שיש חשש ממנות דם של אנשים שמגיעים מאתיופיה מטעמים של בריאות הציבור, יכולתי להבין את זה. אבל הזלזול הזה, חוסר היחס. זה שבר אותי".

נדמה כי ברגע אחד היא ראתה מה שלא ראתה קודם לכן, הבינה מנגנונים, תהליכים, יחסים חברתיים. וברגע שזה קורה כבר אי אפשר לחזור אחורה. "התחלתי לראות בתי ספר שלא רצו לקלוט אתיופים", היא מספרת, "ראשי ערים שלא קלטו אתיופים. משהו בי השתנה, הפסקתי לקבל את הדברים כמו שהם".

את הילדות שלה בכפר שיראללה, באזור וולקייט שבצפון אתיופיה, היא מתארת כילדות כפרית אידיאלית, ואליה ביקשה להתחבר בפעילות החברתית שלה. "דווקא מהשבר וההתרסקות אמרתי לעצמי: עכשיו תקומי ותעשי. הבנתי, כמו רבים אחרים כמוני, שאנחנו לא יכולים ללכת אחרי החלום, אלא עלינו לחתור לבנות את החלום, להפריך סטריאוטיפים. וזה מה שאני רוצה לעשות. בין הפגנה לפעילות אחרת אמרתי, רגע, אני רוצה ליצור משהו שמתחבר אלי, למהות שלי כבן אדם. רציתי לעשות את האקטיביזם שלי ממקום טוב, ממקום מפויס, שאינו הורס, אלא בונה. מהמקום הזה צמח 'מברהטיי' – הבית שאחי ובעלי עמלו לבנותו כהעתק מדויק של הבית ההוא באתיופיה".

הבית שהקימו עשוי כולו מאדמה, קש וקורות עץ המשמשות כעמודים. הוא בנוי כמו אוהל גדול עגול וגגו משולש. אין בו חלונות ובחלל המרווח שבתוכו מונחים חפצים מהתרבות האתיופית, בהם כלי בית ועבודות רקמה.

התפישה של סקיבה היא תפישה של אשה. המקום שלה כאשה מקבל צורה בבית שהיא יצרה בחצר מעונה הפרטי. "אני אשה, ורציתי משהו שמרגישים בו את הרחם", היא אומרת. "אני רוצה להרשות לעצמי להיות אשה, אשה עם עוצמות. יש לי דברים להגיד, יש לי דרך ארץ ותרבות ואני רוצה להביא את זה כמתנה. לקחתי נישה קטנטנה ואני מזרימה לפה קהל, ואני בטוחה שאני משנה תפישות של אנשים ועושה משהו שיאפשר לכולנו לנשום יותר טוב ולהרגיש נעים להיות זה ליד זה.

יוניי סקיבה בתוך הבקתה קיבוץ עברון
יוניי סקיבה בתוך הבקתה. תרבות של נשים חזקותצילום: רמי שלוש

"אולי אני לא באה ממדינה שהגדירה את עצמה כבעלת ערכים ליברליים, למרות שגם זה כבר השתנה", היא מוסיפה, "אבל אני באה מתרבות שנשים בה תמיד היו חזקות ותמיד שינו. אני רוצה להגיד את דעותי כמו שאני חושבת ואיך שאני חושבת בלי שימסגרו את המיניות שלי או את האתיופיות שלי. בשביל זה יש הרבה דברים שאני צריכה להפריך. אני קודם כל צריכה להשתיק קולות שבאים להזכיר לי מי אני לפי צבע עורי, מוצאי והמגדר שלי".

מתוך ההבנה והתפישה של סקיבה את תפקידה בחברה בישראל, היא החליטה להזמין אל הבית שבנתה קבוצות ולארגן הרצאות על התרבות האתיופית. "האתיופיות שלי חזקה גם בנראות שלי וגם בערכים שלי, ששונים מהערכים של ישראלי אחר", היא אומרת. "אני מצליחה להחזיק את המיזם שלי בזכות זה שאני – אני, על סך כל החלקים שלי".

בקיבוץ מקבלים את הבית האתיופי של סקיבה כל עוד הוא נותר בגדר תחביב. "האתגר מתחיל כאשר רוצים להתפתח ולגדול עם המיזם, ואני בצומת זה בחיי", היא מציינת. "וכאן נכנסים למשחק 'משיכת חבל' בין הרצון של הקיבוץ לפתח ולדחוף ולסייע לחברת קיבוץ 'משוגעת' שהיא גם אתיופית לבנות את חלומה, ובין רצון הקיבוץ לפתח עסקי תעשייה. לצערי, אני אהיה האחרונה בסדר העדיפויות".

לבית האתיופי שלה מגיעים מאות מבקרים בשנה: תלמידים בכל הגילים, סטודנטים וקבוצות תיירים מכל הדתות. "יש גם משפחות שמגיעות", היא מספרת. "הייתי רוצה שזה יקרה יותר. אני נותנת לגיטימציה לדבר על דברים שמפריעים, אני מעוררת לאקטיביזם, לא לקבל הוראה מלמעלה ולשתוק. מחלת הגזענות היא מחלה כלל עולמית. לעולם לא ניפטר ממנה, אבל אנחנו יכולים להיות מודעים אליה, להיות מדינה שמוכנה להתמודד עם התחלואים החברתיים שלה".

סקיבה מדברת בהתרגשות ובהשתאות על הדור החדש של יוצאי אתיופיה ועל המאבקים שהוא מחולל בחברה בישראל. "לכל דור יש מהפך שהוא מעורר וזה טוב", היא אומרת. "הדור הזה הוא הדור הכי טוב אי פעם בחברה הישראלית. זה דור לא פראייר, שמונגש לו כל הידע. אין השתקות, הכל מונח, הכל מדובר, אין דברים שמתחבאים וזה מעולה. לפעמים צריך לדעת איך לסנן דברים ואני מקווה שעולם המבוגרים, אנחנו, נלמד איך להיות סנן. דור האקטיביסטים שאני מכירה פועל לשינוי ממקום של הכרת טובה להוריו ולכן הוא מחושב ומאוד חזק. המדינה והחברה התברכו בכך שהגענו לתרום את חלקנו בעיצובן החברתי. כשאני אהיה על הקאנו (דימוי למוות, א"א), הם כבר יידעו מה לעשות".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ