פן ערביסטית فنعربيستيت

הגרפיטי המדמם של האמן התימני הכה בהלם את פריז

באמצע פריז יצר אמן־הרחוב התימני מוראד סביע גרפיטי של גופות מעונות, כדי למחות על עסקאות הנשק של צרפת עם סעודיה. זה רק אחד הפרויקטים של האמן, שפועל יחד עם הקהל שלו להגברת המודעות לאסון שפוקד את ארצו

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
 מוראד סביע ליד הגרפיטי "ריקוד המוות" בפריז. לא נועד לענג את החיך האירופי
מוראד סביע ליד הגרפיטי "ריקוד המוות" בפריז. לא נועד לענג את החיך האירופיצילום: Christian Hartmann / REUTERS
ראג'אא נאטור
ראג'אא נאטור

לפני כמה שבועות, ב–19 בנובמבר, הקיצו תושבי פריז והנה בעירם היפה, ברובע המארה, גרפיטי אדום וענקי, שלושה מטרים גובהו ותשעה מטרים רוחבו. בתוך זמן קצר עטו עוברי אורח, צלמים, תיירים ועיתונאים על אמן־הרחוב השחום והרזה שאחראי לעניין והתחילו לתשאל אותו בדבר הגרפיטי האדום המזעזע שכפה את עצמו על עירם המוארת.

הגרפיטי שפצע את הבוקר הפריזאי היה של אמן הרחוב התימני מוראד סביע, בן 32, יליד העיר סנעאא (המוכרת יותר בישראל בתעתיק צנעא). זהו "ריקוד המוות", הוא הסביר לעיתונאים. עבודתו העצומה בממדיה, צבעיה ומסריה מציגה דמויות של גופות בשחור־לבן, שעוּנוּ. סביע עומד לידה ברחוב ומסביר לעוברים ושבים שהציור הוא מציאות חייהם של אלפי תימנים, וש"ריקוד המוות" שמצויר על הקיר אינו עבודת אמנות ושלא נועד לענג את החיך הפריזאי־אירופי. להיפך, הוא אומר, הוא רוצה ליצור טעם מר, שואף לכך שהצרפתים יידעו כי ממשלתם עשתה מאות עסקאות מכירת נשק לסעודיה המשתתפת במלחמה בתימן נגד אל־חותיין, החותים. הוא אומר בפה מלא: אני כאן כדי לחשוף את צביעותה של ממשלת צרפת ביחס למלחמה בתימן. אחרי שהוא מסיים את נאומו האמנותי־פוליטי הוא מפנה את המתעניינים לחתום על עצומה נגד סחר בנשק עם סעודיה.

סביע, בוגר החוג לאנגלית באוניברסיטת סנעאא, חי ופועל כיום בצרפת אחרי שנאלץ לנוס על נפשו עקב המלחמה העקובה מדם במולדתו. מי שכיום מציג ברחבי העולם, מחוזר על ידי התקשורת ונחשב לכוכב עולה, היה בין הראשונים שיצאו לרחובות כדי להפגין נגד המשטר ונגד עוולות המלחמה בתימן.

נדיר שאני מתוודעת ליצירות ואמנים שמצליחים לא רק לעניין ולמשוך את תשומת לבי, אלא לרגש אמנותית, אנושית ואישית. סביע הוא בהחלט אמן כזה. מאז 2012 ועד עזיבתו אשתקד הוא פעל בתימן ללא מורא. איך יכול היה לעשות זאת? איך זה לפעול אמנותית בצל איוּם המוות? איך זה לפעול בתנאי מלחמה כשבכל פינה מחכה לך כדור? וכמובן, השאלה הגדולה והכי רלוונטית: איזה סוג של אמנות נוצרת תחת מלחמה ודם? ואיזה תפקיד היא מקבלת? את מי היא משרתת? את האזרחים או את המשטרים העריצים?

בתוך המסע אחרי עבודותיו של סביע מצאתי תשובה לחלק משאלותי. באחד הראיונות הוא אומר: "אם לא עכשיו אז מתי אמנות יכולה לפעול ולהשפיע?!" אכן, אם לא בעת מלחמה, שפיכות דמים, עוולות גדולות – מתי אמנות יכולה לזקוף את ראשה בעקשנות? תגידו: זו אמנות מגויסת שמטרתה הפסקת עוולות? אז כן, שתהיה מגויסת עד שהעוולות יימחקו ואז תגדיר את עצמה אחרת מתוך החורבות.

בשבע השנים האחרונות הוביל סביע שלושה פרויקטים מעניינים מאוד, הן אמנותית והן אנושית־קהילתית. תחילה, ב–2012, יזם את הפרויקט "צובעים את הרחובות" שמטרתו היתה לשקם רחובות בערי תימן, שרבים מהם הוחרבו בגלל ההפצצות. "הקירות יזכרו את שמותיהם", פרויקט נוסף מאותה השנה, נועד להעלות לתודעה את נושא ההיעלמות בכפייה וההתנקשויות בחיי פעילים פוליטיים־חברתיים והשפעת האלימות הברוטאלית על משפחותיהם. ב–2013 הוביל את הפרויקט "12 שעות" שכלל מרתון של דיונים סביב 12 סוגיות הקשורות לחברה האזרחית בתימן: עוני, בריאות, סחר בנשק וחינוך ועוד.

פרויקט רב עוצמה לא פחות מקודמיו, "חורבות", יזם סביע ב–2015. במשך שלושה ימים, יחד עם אמנים תימנים אחרים, הזמין עוברי אורח לצייר את האסון האנושי המתחולל בתימן אבל גם לצייר את משאלותיהם. סביע פעל בערים רבות בתימן לפני שנאלץ לברוח לצרפת, בהן עדן, תעז, מארב ואל־חדידה. בנוסף לכך הציג גם בקוריאה, סיאול, מדגסקר וכמובן בפריז.

גרפיטי הוא חלק בלתי נפרד מהאביב הערבי שלא נגמר. מאז תחילתו ב–2011, רחובות ערי הבירה בעולם הערבי מלאים עד אפס מקום בציורי קיר, לאו דווקא של אמנים מוכרים. בארץ התופעה התחילה עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה ב–87', בתוניסיה, מצרים ולבנון זה קרה עם פרוץ ההתקוממויות העממיות, או ההפיכות, לפני כשמונה שנים. אמנות־הרחוב שימשה את המפגינים בעולם הערבי לא רק למחות ולנסח את דרישותיהם אלא גם לתעד היסטורית את ההפיכות עצמן.

עבודותיו הראשונות של סביע התמקדו בציור דיוקנאות של קורבנות המלחמה. בהמשך נעשה ייצוג המציאות בידיו מתוחכם, מרומז וחד יותר. במקום פנים של קורבנות אמיתיים סביע משתמש במוטיבים שמייצגים חורבן, כיליון, אובדן ומוות, כגון עורבים, עצמות, עור גוף מתוח וסדוק וכדומה. אבל המוטיב הכי חזק, נוכח, שחודר לנשמה, הוא העיניים החלולות של קורבנות המלחמה. חורים עגולים, שחורים, עמוקים, חלולים, שלא משאירים מקום למנוסה מהמחשבה על גורלם של הנעדרים, הכלואים, המעונים והחיים במלחמה בתימן. באחד הראיונות עמו אמר: "אנחנו נפסיק את המלחמה הזו, כדי להחזיר לעצמנו את החלומות ולא רק את המולדת שמדממת".

בעיני מה שהכי מרתק בעבודתו של סביע הוא לא רק אמנות־הרחוב, שהוא מביא למרחב הציבורי בצורה הכי ישירה, מחוספסת ולפעמים אלימה, אלא התפישה שהחברה, הקהילה, בני האדם, הם חלק בלתי נפרד ממנה, יוצרים אותה יחד איתו כאמן. במובן הזה האנשים אינם צרכנים פאסיביים של אמנות מחאה אלא יוצרים, משפיעים ויוצקים משמעות משלהם לתוכה. מרתק לצפות בשבירת הגבולות בין האמן ויצירתו לבין המציאות, בני האדם שאת קולם הוא מנסה להשמיע וזעוק – יחד איתם. הוא אינו מתעד את ההיסטוריה האנושית, את הכאב והפצע לבדו, הוא מזמין את בעלי הסיפור ליצור את סיפורם בעצמם. במובן הזה האמנות של סביע אינה כלי שלו, אלא של כולם. 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ