גילי איזיקוביץ
גילי איזיקוביץ

עד סוף שנות ה–70 סימנה את סיום שידורי הטלוויזיה האמריקאית בכל סוף יום שקופית קבועה. במקום הקוביות הצבעוניות המסודרות בעיגול בשקופית סיום יום השידורים בטלוויזיה הישראלית שהועלתה אחרי "פסוקו של יום", הופיעו בשקופית האמריקאית ראש גבר אינדיאני שלו שיער ארוך וכתר נוצות, לוח קליעה למטרה ועיגולים שנראו כמו כוונות רובה טלסקופיות. עיניים מסוימות היו עיוורות לאלימות המונחת בבסיס הדימוי הזה. עיניים אחרות לא יכלו אלא לראות בו סמל להיסטוריה שכמעט אינה מסופרת. ההיסטוריה הזו, שראשיתה במאה ה–17 כשהמתיישבים הלבנים הגיעו אל אמריקה, כוללת סיפורי זוועה על מה שעוללו המתיישבים החדשים לילידים, אכזריות מדממת, הרעלה, ביתור גופות והצגתן לראווה כאמצעי להשלטת טרור ופחד.

פירס ברוסנן כצ'יף אינדיאני בסרט Grey Owl מ-1999. ייצוג סטריאוטיפיצילום: Beaver Productions / Ajawaan Pro

ספק אם מי שגדלו וצפו בטלוויזיה במאה ה–20, באותה שקופית בדיקה טלוויזיונית, היו ערים לכמות הראשים האינדיאניים שנכרתו, הוקעו על עמודים, נישאו בידיים לועגות כמופע נודד או סתם נבעטו בין רגלי חוגגים בהילולות ניצחון, כאילו היו כדורי משחק. כמה מהמקרים האלה, כתובים ברצף ומכונסים יחד, הם הפרולוג לספר "שם, שם", שכתב הסופר האמריקאי הילידי, טומי אורנג' ורואה אור עכשיו בעברית (הוצאת ידיעות ספרים). אבל אף שהספר אינו סיפור היסטורי, לא במובנו המקובל לפחות, והגם שאופיו אחר, הפרולוג הזה מצליח להבהיר אמת עמוקה ואמורפית. הבחירה של אורנג' להתחיל בתיאורים נטולי רגש על מעשי זוועה מסייעת להעמיד את כל מה שעוד ייקרא בהמשך בהקשר מסוים.

"הלכתי אחורה בהיסטוריה ובכל מקום מצאתי ראשים אינדיאניים", מספר אורנג' בשיחת טלפון מביתו בסן פרנסיסקו. "כשגדלתי, כילד וכנער, הנרטיב שסיפר לי אבי היה סיפורי טבח. הסיפורים האלה חזרו על עצמם, שוב ושוב. אני מניח שזה דומה להתמודדות של ניצולי שואה שהעבר לא מניח להם ולעולם לא שוכחים. אבי לא דיבר הרבה על העבר שלו ומאיפה הוא עצמו הגיע, אבל סיפר הרבה מאוד על טבח סנד קריק למשל (אירוע מ–1864, שבו נשחטו מאות בני כפר שוחר שלום על ידי לבנים שביקשו להגדיל את שטחיהם — ג"א). ידעתי שאכתוב על הילידים העירוניים, שהם טריטוריה שלא נחקרה בספרות, ואני אוהב איך שפרולוג יכול לסדר סיפור מסגרת, לקבוע הקשר שבו הדמויות חיות. על הפרולוג עבדתי במקביל לכל אורך התקופה שבה כתבתי את הספר. ניסיתי לכתוב אותו כך שהוא יהדהד לאורך הספר כולו. העניין הוא שההיסטוריה לא סופרה, או סופרה עקום, במשך זמן רב כל כך, שאנשים המומים מהחיסול האתני השיטתי במדינה שלנו. אבל בשבילנו, הילידים, זה משהו שגדלנו עליו, ידיעה שגדלנו עליה. זו הסיבה שהחלטתי להתחיל מרקע היסטורי".

אמריקאים ילידים במונטנה ב-1887צילום: U.S. National Archives and Recor

חוויה אחרת

הוא בן 38, נולד וגדל באוקלנד קליפורניה והוא בן תערובת — אביו אמריקאי ילידי משבט השאיין ואמו לבנה. "שם, שם" הוא ספר הביכורים שלו, שפורסם מוקדם יותר השנה בארצות הברית ונהפך במהירות לרב מכר. הוא נכלל ברשימות הספרים הטובים של השנה בכמה עיתונים חשובים, היה מועמד לפרס הפוליצר והומלץ על ידי הנשיא לשעבר אובמה ברשימות הקריאה שלו (אובמה אגב מאוזכר בספר על ידי אחת הדמויות, נער שהוא בן תערובת — כמו אובמה וכמו אורנג' — ואומר על עצמו "אני אינדיאני כמו שאובמה שחור").

החברה הילידית העירונית שאורנג' כותב עליה פצועה, סובלת מהזנחה וחשדנות כלפי הממסד, מאלכוהוליזם, פשיעה, הריונות נוער, בערות, מיעוט ייצוג והעדר הזדמנויות ותקווה. אורנג', שכתב את הספר במשך שש שנים, בונה בו תצרף של דמויות, הרבה מהם צעירים מאוד, בנים ובנות שבדטרמיניזם מייאש עתידים לשחזר את הדפוסים של הוריהם וסביהם. אלא שכשאורנג' מניח ביחד את הדמויות האלה, 12 מונולוגים של בני אוקלנד שכולם בדרכם לחגיגת הפאואוו המסורתית השנתית, הוא מצליח לתאר באופן מורכב טראומה, וגם את האופן שבו היא נחרתת ומצלקת דורות, מהדהדת גם מאות שנים אחרי שנגרמה בצאצאיהם של הקורבנות. אף שאורנג' מתמקד בילידים האמריקאים, בהשמדה והדיכוי השיטתי שלהם, משהו בדרך שבה הוא עושה זאת גורמת לקורא להרהר מיד בעוולות אחרות, קרובות יותר, שבני קבוצה אתנית אחת מעוללים לאחרת וההשפעות של טראומת עבר על הווה ועל העתיד. הוא עצמו מגלם את התופעות הללו במידה רבה.

טומי אורנג'. בחר לפתוח את הספר ברקע היסטוריצילום: CHRISTOPHER D. THOMPSON / NYT

"נולדתי וגדלתי באוקלנד, קליפורניה. היתה לי חוויה דו־גזעית שהשתלבה בחיים שלנו באוקלנד. עבדתי עשור כמעט בקהילה הילידית באוקלנד ולמדתי את ההיסטוריה באמצעות עבודה קהילתית של איסוף וסיפור סיפורים מהתרבות שלנו. הבנתי שמה שאני שומע הוא לא משהו שקראתי בספר או ראיתי בסרט. לעתים קרובות כל כך אנחנו מתוארים בדרך אחת וידעתי שישנה גרסה עירונית, ישנה חוויית חיים אחרת, חשובה, שצריכה להיות ידועה".

הדרך לשם היתה ארוכה. אורנג', שהיה בנעוריו שחקן הוקי ואחרי פרישתו למד לתואר בהנדסת סאונד, גילה במשך העשור הראשון של המילניום שהמקצוע שלמד אינו רלוונטי בגלל ההתפתחויות הטכנולוגיות. הוא עבד בחנות ספרים, קרא פילוסופיה ולראשונה בחייו גם פרוזה ו"התאהבתי לאט בצורת האמנות שהיא ספרות. אחרי כמה שנים כאלה רציתי לכתוב ולייצג את מי שאני והמקום שבאתי ממנו. לא ראיתי את זה בעולם והייתי מאוהב לחלוטין באפשרויות שכתיבת רומן יכולות לחולל בעולם. אהבתי את הרעיון הזה, רומן שהוא מדיום לאמנות. זו היתה ההתחלה, אבל הכתיבה נמשכה שש שנים ארוכות. על הרעיון חשבתי מיד אחרי שנודע לי שאני עומד להיהפך לאבא. אני חושב שבאותו רגע החלטתי להתייחס לכתיבה ברצינות, לקחת על עצמי פרויקט גדול. הספר שלי הוא כמעט בגילו של בני".

לימדו אותנו שקרים

במובן הזה, נדמה שאת הספר של אורנג', או ליתר דיוק את התחושה שהוא מעורר בקורא, אפשר להשוות לעתים לקריאה ב"בין העולם וביני", שכתב טא־נהסי קואטס, מהבולטים שבכותבים והוגי הדעות השחורים באמריקה כיום, לאחיינו ועורר הדים בארצות הברית (ראה אור בארץ בהוצאת הקיבוץ המאוחד). שניהם מציגים נקודת מבט רהוטה, תובעת צדק, על קבוצה שלאורך דורות סבלה דיכוי וניצול, ונותנים קול למי שיוצגו, אם בכלל, באורח מוטה ומפלה.

"זה גורם לך לערער באופן עמוק על כל מה שנאמר לך", אומר אורנג' כשהוא נשאל על העדרה מההיסטוריה המיינסטרימית, זו הנלמדת בבתי הספר למשל, של ההיסטוריה הילידית בארצות הברית. "אבי זילזל ובז למוסדות המדינה. אני גדלתי וידעתי שבית הספר מלמד אותנו שקרים ומכיוון שכך לא הייתי תלמיד טוב. לא הייתי ילד או מתבגר קורא, לא נמשכתי לכתיבה ולספרות עד שהייתי בשנות העשרים של חיי. חשתי אי נוחות במוסדות החברה שבה גדלתי והיה לי חוסר אמון בהם. כשהתחלתי להתעניין בכתיבה ידעתי שיהיה עלי להשלים פערים משמעותיים ובמשך שנים פשוט קראתי כל מה שיכולתי. מעולם לא ידעתי שאכתוב ומעולם לא שקעתי בקריאה, אבל ידעתי שכדי להיות אדם כותב צריך להיות קודם אדם קורא ולעבוד קשה וגם באמת שהתאהבתי בספרות ונשביתי".

דמיינתי אותך כאחת מהדמויות בספר, הבחור הצעיר דניי, שסיים את הלימודים והוא אבוד וחסר אמון.

עטיפת הספרצילום: עיצוב כריכה : רמה חרמוני סטודיו גאלה / הוצאת משכל (ידיעות ספרים)

"האמת היא שאני דומה לרבות מהדמויות בדרכים שונות".

אנשים שהכרת?

"עבדתי עם אנשים מהקהילה באוקלנד, האזנתי לסיפורים שלהם ועזרתי להם לכתוב אותם, לימדתי איך לערוך ולהפיק יומני וידיאו, כדי ליצור סיפורים של כמה דקות. הבנתי בתקופה הזאת שלעולם לא אשתמש באנשים האמיתיים האלה ובכוונה לא ביססתי דמויות על אנשים, אבל באותה המידה רציתי שהדמויות שלי יהיו דומות לקהילה שהן באו ממנה. שמעתי אנשים שאומרים 'אני מכיר את האנשים האלה' ויהיו מי שיטענו שכתבתי על אנשים אמיתיים מאוקלנד, אבל הדמויות האלו מגיעות מאותם המקומות שכל פרוזה מגיעה מהן והן עוצבו בידי החוויות שלי".

הספר הצליח מאוד, דבר לא מובן מאליו כשמביאים בחשבון שזהו רומן הביכורים שלך.

"מעולם לא ציפיתי להצליח ככה. ספרים של סופרים ילידים בדרך כלל נקראים על ידי קהל של ילידים, אנחנו בדרך כלל לא מקבלים תשומת לב רבה 'בחוץ'. זו היתה רכבת הרים משוגעת לגמרי".

התחושה המצטברת של קריאת הספר שלך היא הבנה של ההיווצרות של טראומה קולקטיבית של עם. הוא מיד גרם לי לחשוב על ניצולי שואה והאופן שהטראומה שלהם השפיעה ומשפיעה הלאה.

"בכל פעם שאני שומע מקורא שהסיפור הספציפי שלי מקביל לסיפור הספציפי שלו אני מבין שבני אדם חולקים הרבה יותר במשותף מאשר נבדלים זה מזה. זה נכון בטוב וברע".

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ