בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סתמיות יוצאת מן הכלל

"חיוך של מונה ליזה"

תגובות

לא היה קל להיות אשה באמריקה של שנות ה-50, אך למזלן של הנשים, התקופה הזאת חלפה לה מזמן, ועכשיו הכל בסדר - זהו השקר הגדול שעולה מ"חיוך של מונה ליזה", סרטו של הבמאי הבריטי מייק ניואל.

עלילת הסרט מתרחשת ב-1953 בוולסלי קולג', מוסד חינוכי יוקרתי לנשים בחוף המזרחי של ארצות הברית, שלפי הסרט נחשב המוסד האקדמי השמרני ביותר במדינה כולה (על פי היוצרים, התסריט נכתב בהשראת זיכרונותיה של הילרי קלינטון, שלמדה בו בתחילת שנות ה-60). במעוז השמרנות הזה נוחתת קתרין ווטסון (ג'וליה רוברטס), מרצה לתולדות האמנות. משום שהיא מקליפורניה, דעותיה מתקדמות בהרבה מאלה שעליהן מבוססת תוכנית הלימודים בקולג'.

מהרגע הראשון ברור שקתרין תיקלע לעימותים עם הממסד האקדמי, עם תלמידותיה הסנוביות ועם חבר הנאמנים של הקולג', שמורכב מנציגי החברה האמריקאית האמידה בצביונה השמרני ביותר. ברור גם שהיא תנצח. אחרי הכל, הסרט מלווה קריינות בקולה של בטי וורן (קירסטן דאנסט), אחת מתלמידותיה של קתרין, שנהפכה מהמתנגדת הגדולה ביותר שלה לתומכת נלהבת.

בזבוז זמן ואנרגיה

אם כן, אין מתח בסרט. אבל כך היה גם לולא ידענו את סופו. "חיוך של מונה ליזה" הוא מאותם סרטים שמונעים על ידי נוסחאות עלילתיות מוכרות, ולכן הכל צפוי בהם.

אבל מה שחמור בעיקר הוא התחושה ש"חיוך של מונה ליזה" הוא סרט מיותר. אם יש בו היבט מעניין, הוא נוגע רק בגל השמרנות ששוטף בעת האחרונה את אמריקה והקולנוע שלה. סרטו של ניואל הוא אחד הביטויים הקיצוניים - וגם הנחותים - של הגל הזה.

שנות ה-50 היו אחד העשורים המסובכים, המורכבים והמרתקים בתולדות אמריקה במאה שעברה. די להתבונן בסרטים שהופקו באותו עשור, לשמוע את המוסיקה שנכתבה בו ולקרוא את הספרים והמחזות מאז, כדי להבין שהתקופה הזאת הורכבה מאוסף של ניגודים אידיאולוגיים ומתחים חברתיים ותרבותיים - ולא רק בארצות הברית, אלא גם במחוזות רבים אחרים בעולם. אבל מייק ניואל, בעזרת צמד התסריטאים שלו לורנס קונר ומרק רוזנטל, הופך את העשור הזה לטריטוריה אקזוטית ורחוקה. לפי הסרט, דומה שכל הבעיות שהיו אז כבר נפתרו - בעוד למעשה הדברים לא השתנו מאז בצורה דרמטית.

מעניין להשוות את הסרט לשני סרטים אחרים שעלילתם מתרחשת בשנות ה-50. האחד הוא סרט של מייק ניואל עצמו, "לרקוד עם זר" מ-1985, שעסק בסיפורה האמיתי של רות אליס, האשה האחרונה שהוצאה להורג בבריטניה. אולי מכיוון שניואל הוא בריטי, ו"לרקוד עם זר" התרחש בבריטניה, היתה לסרט מידת אמינות וחריפות שאין ב"חיוך של מונה ליזה".

שאננות מטרידה

הסרט השני הוא "הרחק מגן עדן" של טוד היינס מ-2003. הסרט חזר לשנות ה-50 - דרך המלודרמות של הבמאי דאגלס סירק, שהופקו באותו עשור - כדי לחשוף את התת מודע של אמריקה, שמניע את המציאות שלה גם כיום.

"הרחק מגן עדן" היה סרט מורכב ומטריד, ו"חיוך של מונה ליזה" הוא סרט שטוח, שספוג בתחושה מרתיעה ומטרידה של שאננות. כוונתו היא להרגיע, לומר שמה שהיה בשנות ה-50 שייך להיסטוריה שאיננה עוד, ולכן אפשר להציג אותה כפנטסיה רומנטית מושכת לב בגינוניה החיצוניים (ואין ספק שחלק ניכר מההנאה שהסרט עשוי לגרום נובע מהשחזור התקופתי, שהופך את שנות ה-50 למרוחקות ואטרקטיוויות כמו אנגליה בתקופתה של ג'יין אוסטן). מהבחינה הזאת, וגם מבחינת האמירות הכלולות בו, "חיוך של מונה ליזה" הוא מכשיר של דיכוי - חמור לא פחות ואולי אף יותר מכל מה שמוצג בו - המעביר לנשים מסר שלפיו לעומת העבר, כיום מצבן טוב.

לקראת סוף הסרט מגדירה וורן בקריינותה את ווטסון בתואר "Extraordinary". הצרה היא שלאורך הסרט כולו איננו מבינים מה מזכה את קתרין - כאשה וכמורה - בשם הנלהב הזה. התנהגותה (שכוללת פרידה מהחבר שהיה לה בקליפורניה ורומן תמוה ומיותר עם המורה לאיטלקית בקולג') סתמית, ואמירותיה על החיים ועל האמנות הן קלישאות מביכות.

לסרטו של ניואל אין הנכונות, ובעיקר האומץ, לדון גם באלמנטים הכוחניים - והמסוכנים לעתים - הכרוכים במקצוע ההוראה (כפי שעשו, למשל, רונלד נים בסרטו "העלמה ברודי" מ-1969 או פיטר ויר ב"ללכת שבי אחריו" מ-1989). דמותה של קתרין נותרת פנטסיה רומנטית בלבד של מורה כריזמטית, שכישוריה הפדגוגיים והאינטלקטואליים מוצגים כנתון מראש.

לא הרבה השתנה

לסתמיות של הדמות תורמת הופעתה של ג'וליה רוברטס. ניכר שרוברטס נהנתה לעצב את דמותה בצלם כוכבות הקולנוע משנות ה-50 (מעין שילוב של רוזלינד ראסל וג'יין ויימן), אך היא לא טוענת את הדמות בשום רובד של רגש או משמעות, והופעתה נראית מכנית. לעומתה, מארשה גיי הארדן מגלמת בחום ובשנינות את דמות המורה שמלמדת את הנשים הצעירות כיצד להפוך לרעיות מושלמות; ומגי ג'ילנהול, בתפקיד ג'יזל לוי - כנראה אחת התלמידות היהודיות היחידות שהתקבלו בזמנו לקולג' נוסח ולסלי - מביאה לסרט אמינות רגשית שנחוצה לו ביותר.

בסוף הסרט נמצאת קתרין ווטסון בדרכה לביקורה הראשון באירופה. לא הייתי מופתע אילו כתובית בישרה לנו שנחתה בטוסקנה, ומתוך גחמה פתאומית רכשה בית ושיפצה אותו - ממש כמו פרנסס מייס, גיבורה קולנועית אחרת של העת האחרונה, שגילמה דיאן ליין ב"תחת שמש טוסקנה" של אודרי ולס. שתי הדמויות הקולנועיות האלה, שביניהן אמורות להפריד 50 שנה, התאחדו בתודעתי בזמן הצפייה בסרט.

הדמיון הזה מצביע על כך שבניגוד למה שסרטו של ניואל מנסה "למכור" לנו, לא הרבה השתנה בחצי המאה האחרונה. הפנטסיה הרומנטית של הטרום-פמיניזם, כפי שהיא מתוארת ב"חיוך של מונה ליזה", התגלגלה להיות הפנטסיה הרומנטית של הפוסט-פמיניזם, כפי שהוצגה ב"תחת שמש טוסקנה" - שתיהן נועדו להביע ערגה לעידן ללא פמיניזם כלל.

"חיוך של מונה ליזה". בימוי: מייק ניואל. תסריט: לורנס קונר, מרק רוזנטל. צילום: אנסטאס נ' מיקוס. מוסיקה: רייצ'ל פורטמן. שחקנים: ג'וליה רוברטס, קירסטן דאנסט, ג'וליה סטיילס, מגי ג'ילנהול, ג'יניפר גודווין, מארשה גיי הארדן, דומיניק וסט, ג'ולייט סטיוונסון, מריאן סלדס, ג'ון סלאטרי



ג'וליה סטיילס וג'וליה רוברטס, "חיוך של מונה ליזה". סרט שטוח, שספוג בתחושה מרתיעה ומטרידה של שאננות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו