בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כרכרת ההצלה של לנה

באביב 1945 אספה לנה קיכלר יתומים יהודים בקראקוב, ולקחה אותם תחת חסותה. בספרה "מאה ילדים שלי" גוללה ברוח אופטימית את סיפור הצלתם. שתי במאיות יצאו עם עשרה מהם לאירופה, בעקבות עברם, ותיעדו את המסע בסרט שיוקרן בסינמטקים מהשבוע הבא

תגובות

ב-1959, כשנתיים לפני משפט אייכמן, ראה אור בעברית הספר "מאה ילדים שלי". השואה עדיין לא היתה אז נושא מדובר בישראל, ובכל זאת, הספר, שבו תיארה לנה קיכלר-זילברמן כיצד אספה קבוצת ילדים ניצולי שואה והקימה להם בית ילדים בדרום פולין, עורר עניין רב ועבר מיד ליד בקרב דורות של קוראים. הסיבה לכך אינה נעוצה במאורעות הקשים ובכאב שתוארו בו, אלא דווקא באופטימיות שלו, בחתירה המתמדת של גיבורי הספר - רובם ככולם מופיעים בו בשמות בדויים - לקראת שיקום ואישור מחדש של חייהם.

הספר נכתב במקור בפולנית ותורגם לעברית, ולאחר שנהפך לרב מכר תורגם לשפות רבות אחרות (ביניהן יפאנית), עובד לתסכית רדיו של הבי-בי-סי ואף לסרט אמריקאי. הספר מספר כיצד באביב 1945 הגיעה קיכלר, צעירה יהודייה בודדה ששרדה את המלחמה, לבית הוועד היהודי בקראקוב, ומצאה שם עשרות ילדים בני 3 עד 15 במצב פיסי ונפשי קשה. המשימה שנרתמה אליה אז נהפכה אחר כך למפעל חייה: היא הקימה במבנה מבודד בעיירה זקופאנה שבדרום פולין בית חינוך ושיקום מיוחד במינו לילדים. כעבור שנה, בעקבות גילויים של אנטישמיות באזור, אספה קיכלר את הילדים וברחה אתם לצרפת, וכעבור שנתיים וחצי עלתה אתם לישראל והתיישבה בקבוצת שילר.

המציל היה לאפיפיור

חלפו כמעט 60 שנה, והילדים של קיכלר הם כבר סבים וסבתות, אנשים בני 60 ו-70. לפני שנתיים הצטרפו עשרה מתוכם לבמאיות עמליה מרגולין ואושרה שוורץ, שביקשו לצלם סרט תיעודי בעקבות "מאה ילדים שלי". הקבוצה יצאה למסע לאירופה ואל העבר - מסע שקשייו ניכרים בכל מקום ובכל רגע, בסרט ובשיחות אתם.

הסרט, "מאה ילדים שלי", זכה במקום הראשון בתחרות "החוויה היהודית" בפסטיבל הקולנוע האחרון בירושלים, ויוקרן מיום שני בסינמטקים בארץ. במקביל רואה אור בהוצאת שוקן גרסה מחודשת, ערוכה ומקוצרת של הספר. בסרט שבים הילדים שהצילה קיכלר לבית בזקופאנה, מעלים זיכרונות ואף מוצאים את התעודות העוסקות בהם בארכיון היהודי בווארשה.

כך, אדית (עדנה בספר) מספרת כיצד הציל אותה פרח כמורה שנשא אותה על גבו בשלג במשך שעות ארוכות. ב-1978 התברר כי פרח הכמורה לשעבר הוא האפיפיור יוחנן פאולוס השני, ואדית פגשה בו בעת ביקורו בישראל. יוסי (שנקרא בספר ויטול) נזכר במנזר שבו הסתתר במלחמה ובתפילות לישו. נתן הפרטיזן (שאול בספר) מספר כיצד אימץ לעצמו כללי התנהגות של לוחם והפעיל כוח גם על הילדים סביבו. מקס (אהרן בספר) מספר כיצד חי במלונה תקופה ארוכה, ואחרים נזכרים בימים שבהם נזקקו להרבה מאוד חום ואהבה כדי להיווכח מחדש שלא כל בני האדם רעים.

הסרט מעלה שאלות מוסריות קשות. קיכלר צירפה לקבוצתה, למשל, לא מעט ילדים יהודים שגדלו במנזרים בזמן המלחמה, וגיבשו זהות נוצרית, שבתוכה היתה מקופלת גם שנאה ליהודים. כעת היה עליהם להתמודד מחדש עם זהותם היהודית. היא צירפה גם ילדים שנמסרו לאימוץ למשפחות נוצריות, התערו בהן, ופתאום נאלצו לחזור ולהיות יתומים יהודים חסרי כל. כמה מהם שואלים את עצמם בקול רם בסרט אם לא מוטב היה להם להישאר עם משפחותיהם המאמצות.

"אני זוכר את עצמי ילד בן שלוש במנזר, את המכות שחטפתי, את הנזירות, את התפילות, את הדרגש שעליו ישנתי", מספר יוסי לאור בסרט. לאור, היום בן 60 ואב לשני ילדים, הוא בין החמישה שנשארו לחיות בקבוצת שילר אחרי העלייה לארץ. "אני זוכר תפילה אחת שכולם כרעו ברך ואני התרוממתי וראיתי שכל הילדים מגולחי ראש. אני זוכר איך לנה הגיעה למנזר כדי לקחת אותנו. היא באה עם כרכרה ואני זוכר גם את הישבנים של הסוסים. היא הביאה אתה סוכריות לילדים והם התנפלו עליה. אני זוכר את המוסד בזקופאנה, איך הייתי יושב בחדר האוכל ולועס את הבשר ולא מסוגל לבלוע".

בסרט מספר לאור את מה שנודע לו על עצמו: הוא היה תינוק לא נימול, ששכב מתחת לגופת אמו ונלקח למנזר. לדבריו, הוא מתמודד עם שאלות זהות שלעולם לא ייפתרו. "מי יודע מי אני באמת", הוא אומר. "אני משוקם וחי כישראלי, שירתתי בצבא, נלחמתי במלחמות, נוסף לכל אני קיבוצניק, אבל בסופו של דבר אף אחד לא יכול לחתום לי מי אני. לאנשים רגילים יש הורים והם יודעים לאן הם שייכים, הם מסתכלים בהורים שלהם ויודעים מי הם. לי לא היה דבר כזה. רק לאחר שנולדו לי ילדים יכולתי להסתכל בהם ולהבין מי אני. הילדים שיקפו לי את עצמי".

פרידה כואבת אחרי שנה

לנה קיכלר היתה הגשר של הילדים האלה אל עצמם. היא נולדה ב-1910 בעיירה קטנה ליד קראקוב. כשפרצה המלחמה היתה מורה. היא התחזתה לנוצרייה ומצאה מקום מסתור בכפר נידח. ילדתה היחידה מתה, ובעלה ברח כדי להציל את עורו. ביולי 1944 הרוסים נכנסו לפולין ושיחררו אותה, וכמה חודשים לאחר מכן היא הקימה את בית הילדים. במארס 1946 עברה עם הילדים את הגבול לצ'כוסלובקיה ומשם נמלטו לצרפת.

ב-1949 עלתה קיכלר עם הילדים לישראל. היא ליוותה אותם עוד כשנה בקיבוץ ונפרדה מהם. לאחר מכן נישאה למרדכי זילברמן, שהיה ניצול שואה, ובגיל 47 ילדה את בתה שירה, המתגוררת כיום עם משפחתה בניו יורק, ומופיעה גם היא בסרט.

קיכלר פירסמה בישראל שני ספרים נוספים - "המאה לגבולם" על העלייה והקליטה של הילדים בישראל, והספר האוטוביוגרפי "בית אמי". לאחר שנפרדה מהילדים חשה ריקנות גדולה. הוצעו לה עבודות כמחנכת בבתי ילדים בארץ, אבל היא לא העריכה את שיטות החינוך הנהוגות בהם. היא העדיפה להשלים תואר דוקטור בפסיכולוגיה קלינית, והקימה את התחנה הפסיכולוגית להורים וילדים בגבעתיים. קיכלר המשיכה להיפגש עם ילדים ונוער ברחבי הארץ ולספר להם את סיפורה. ב-1987 הלכה לעולמה והיא בת 77.

"הספר 'מאה ילדים שלי' היה מיתוס בזמנו", אומרת הבמאית עמליה מרגולין. "זה היה אחד הספרים הראשונים על השואה, שריכז את החוויות של הניצולים. היה לה כוח דרמטי מיוחד במינו והיא בחרה לספר את הסיפור כבר מהתחלה בנימה אופטימית. אצל לנה היה גם לא מעט פאתוס, שכן ארץ ישראל והציונות נראו לה הפתרון האולטימטיווי גם לבעיית הזהות וגם לבעיית מקומם של היהודים. היום ברור שזה הרבה יותר מורכב".

ואמנם, על רקע משבר פוליטי ומדיני מתמשך קשה לראות את חזונה של קיכלר באותו אור נאיווי. האשליה של ארץ ישראל כחוף מבטחים, כפי שהיא מוצגת בספר, לא מנופצת בסרט. "יש הרבה סיפורים שלא נכנסו לסרט, ואולי זה סיפור שעוד יסופר", אומרת אושרה שוורץ. "לילדים האלה היו קשיי קליטה איומים, הם היו צריכים להתכחש לעצמם כדי להיקלט פה. הם עוררו פה פחד. מישהי סיפרה שהגיעה לקיבוץ מרחביה, ושם נידו אותם ולא נתנו להם לגור ולאכול עם ילדי הקיבוץ. הקליטה בקבוצת שילר בסך הכל היתה טובה. לנה בנתה שם בכספים שנשארו לה כמה מבנים ששימשו בתי ילדים ליתומים, כדי שיחיו שם כשווים ולא כילדי חוץ".

ולמרות זאת, אומרת מרגולין, "יכולנו להראות כמה החזון היה שקרי וכמה המפגש עם הארץ היה קשה, אבל אז מה היה המסר של הסרט? מה היה כוחו? העדפנו לשים דגש על המפעל החינוכי של קיכלר - היא לקחה ילדים שהיו שברי כלי והפכה אותם לבני אדם. היא החזירה להם את היכולת להאמין שוב בבני אדם".

מרגולין ושוורץ הגיעו לכ-50 אנשים מבין 100 הילדים שהשתייכו לקבוצה. "היו שפתחו את הדלת בשמחה ורק חיכו לרגע שיוכלו לספר את סיפורם", אומרת מרגולין, "והיו מי שסירבו לדבר - או משום שזה פתח פצעים ישנים, או משום שזה היה קשור בחוויות קשות מבית הילדים. היתה דמות מרכזית שלא רצתה לדבר על התקופה בבית הילדים בגלל פרשת אהבה רגישה שנשארה לא פתורה. דמות מרכזית בסרט, נתן, שהלך לעולמו בינתיים, לא רצה לשתף פעולה בהתחלה. חיזרנו אחריו במשך שנה, וברגע שהסכים - הוא לא הפסיק לספר".

לאורך הסרט ניסו הבמאיות להימנע ממיתולוגיזציה של קיכלר. "רצינו להביא את ההתלבטויות שלה, הטעויות, הקשיים", אומרת שוורץ. "היא התמודדה עם סוגיות חינוכיות שלא היה להן תקדים בהיסטוריה האנושית, ופיתחה עקרונות חינוך ברוח ממלכת הילדים של יאנוש קורצ'אק. היא לקחה ילדים אנטי-סוציאליים לחלוטין ונתנה להם תפקידים ואחריות על ילדים אחרים. היו נערות שבאו ממנזרים עם זהות נוצרית מובהקת, ולנה איפשרה להן להתפלל ולענוד צלבים. היא גוננה על העולם שלהן בחירוף נפש כי ידעה שזה כל מה שהיה להן בחיים באותו רגע".



מתוך "מאה ילדים שלי". אחת השאלות המוסריות שהסרט מעלה נוגעת לילדים שנמסרו לאימוץ למשפחות נוצריות, ופתאום נלקחו מהן וחזרו להיות יתומים יהודים חסרי כל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו