ההצגה היא כל מה שיש

"ההצגה חייבת להימשך" של ז'רום בל תועלה בישראל בשבוע הבא. האם מה שבל עושה זו כוריאוגרפיה? האם זה משנה?

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אהד פישוף

בגיל 34, לאחר ארבע יצירות לבמה, החליט ז'רום בל - היוצר הבולט בזרם מחול אירופי שזוכה להכרה בשנים האחרונות גם בזירה השמרנית יחסית של המחול העכשווי - לפרוש מעשייה תיאטרלית. הוא יצר את מה שהיה אמור להיות המופע האחרון שלו, תחת השם "המופע האחרון". זה היה רעיון אבסורדי שלקח את הדברים לקיצוניות ההגיונית שלהם, אסטרטגיה לא בלתי מוכרת למי שעקב אחר היצירה של בל עד אז. אפשר היה להתרשם שזהו סוף ידוע מראש של קריירה, שהוקדשה באופן שיטתי לחקירה רדוקטיווית של המצב התיאטרלי והגיעה למבוי סתום - נקודת אל-חזור שבה כבר לא נותר עוד מה לפרק. בל עצמו גורס כיום שמדובר ביהירות: "חשבתי שאני יכול לעשות הכל במופע אחד. זו היתה דרך לדחוף את עצמי לקצה שאחריו דבר אינו אפשרי. היום אני מבין שזה רעיון נאיווי", הוא אומר בראיון בדואר אלקטרוני.

ב"המופע האחרון" הודיעו השחקנים לקהל שוב ושוב שהנם, או אינם, ז'רום בל, אנדרה אגאסי, המלט, או הכוריאוגרפית סוזאן לינקה - קטע מיצירתה, שנרקד פעם אחר פעם, היה הדבר היחיד בעבודה שהזכיר מחול קונוונציונלי.

שמות הם חומר גלם קבוע ביצירות של בל. לפעמים הם כל מה שהוא זקוק לו. ב"שירטולוג'י" הוא שזר נרטיב שהתבסס כולו על הכיתובים והתוויות המופיעים על 50 חולצות ששחקן אחד פושט בפנים חתומות. עבודתו הראשונה נקראה "שם שניתן על ידי המחבר", לשנייה קרא "ז'רום בל". ב-2001, כשהחליט להפר את הנדר וליצור עבודה חדשה, היה זה אך טבעי שהיא תיקרא "ההצגה חייבת להימשך": "פשוט החלטתי להמשיך. החיים והאמנות הם זרימה מתמדת, דבר אינו ניתן לעצירה, ההצגה חייבת להימשך. כן, היא חייבת להימשך", הוא אומר.

והיא נמשכת וממשיכה לתהות על קנקנה. על הבמה עומדים בשורה 30-15 אנשים. המספר משתנה בהתאם לגודל התיאטרון, תקציב ההפקה וזמנם הפנוי של המשתתפים, שזה לא בהכרח עיסוקם המרכזי. "אני שונא לבחור אנשים כי אני לא יודע מי טוב ומי לא", אומר בל. "פעם אחת בלבד ערכתי אודישן וזו היתה טעות גדולה. אני מעדיף שהמשתתפים יבחרו אותי. אספתי חבורה גדולה של אנשים מרקע וגילים שונים: למשל, מורה לצרפתית, במאי סרטים, חבריהם ובני משפחתם. עשינו סדנה ובסופה שאלתי מי רוצה להמשיך לעבוד. לקחתי את כולם".

במופע - שיועלה בארץ ארבע פעמים, מיום שלישי, באודיטוריום ע"ש סמולרש בקמפוס אוניברסיטת תל אביב - התאורה פונקציונלית, הבגדים יום-יומיים, הנוכחות מופשטת מכל דרמה, אנטי-תיאטרלית במופגן. בקדמת הבמה, בגבו אל הקהל, ניצב די-ג'יי ("הוא די-ג'יי חלש, שלא יוצר אפקטים", אומר בל). להיטי אמצע הדרך שהוא מנגן - עם הפסקות ארוכות להתארגנות, המבוימות כנטולות בימוי - הם הטקסט של העבודה, במובן המילולי ביותר: שם השיר או שורת המפתח שלו מתורגמים באופן לאקוני למחוות גופניות. למשל, לאורך שירו של ג'ון לנון, "דמיין", האורות כבויים. הקהל צריך לדמיין את המתרחש על הבמה. ככל שהמופע מתקדם נהפכות המחוות לחסכוניות. ההצגה שחייבת להימשך קורסת לתוך עצמה, עם הרבה רגעים מצחיקים בדרך.

דלת מובילה לדלת

תפארת החוויה התיאטרונית שמעניק בל טמונה בעוצמה הבלתי ניתנת להכחשה של המחווה הבודדת (כמו אצל וורהול או מרטין קריד), שהיא גם התמצית המזוקקת של הפופ ("אין אותנטיות ללא ספק, אבל אין גם זיוף ללא אמת", כתבה על בל המבקרת קטיה וורנר). ההצגה חייבת להימשך כי הצגה היא כל מה שיש: פני שטח, הגדרות, נראות, טקסט, עטיפות, הצגה. כל עבודה של בל מתחילה בניסיון להפשיט את ההצגה בחיפוש אחר מה שמסתתר מתחתיה. כל עבודה שלו מגלה בתהליך הפירוק הזה, המבריק ולפרקים משעשע כשלעצמו, עוד עטיפות, עוד קליפות; דלתות שלא מובילות לשום מקום חוץ מאשר לדלתות נוספות. נכון, הטון שלו אינו דוגמטי. שנון וקוהרנטי, הוא נהנה מהמסע. אבל מה מותיר הפירוק הספקטאקולרי שלו אחריו, פרט לתלים של חורבות וחיוך אירוני, מדושן וחסר גוף, המרחף מעליהן?

"אני לחלוטין לא מסכים עם מי שטוען שהעבודה שלי ניהיליסטית. העבודה שלי חילונית לגמרי ואין בה טיפת רומנטיות. מכיוון שאני מבאר ניכור, ישנה תמיד מידה של אנושיות שמופיעה, שנותרת: חד-פעמיותם של בני אדם", הוא אומר.

לרולאן בארת באהבה

האם זו כוריאוגרפיה? האם זה משנה? בל למד ורקד אצל כמה כוריאוגרפים צרפתים לפני שהחל ליצור בעצמו. הוא קשור למחול מבחינה ביוגרפית ורגשית, אבל העובדה שהיצירה שלו צמחה בתוך עולם המחול היא מעל לכל נסיבתית. הוא אינו חוקר תנועה. הוא חוקר מבנים של משמעות ואת הסיטואציה התיאטרונית. האם זה משנה? זה משנה ואפילו חשוב, מן הסתם, לעולם המחול, שבל משמש בו סוכן כמעט בלעדי של כלים ביקורתיים שנתפשים כמובנים מאליהם בתחומי אמנות אחרים. עבודתו היא שיקוף מדויק של עידן, של הלך רוח אינטלקטואלי, חיוני גם אם מוגבל. הוא פיתח שפת במה ייחודית שמאפשרת לו לעשות זאת בהצלחה מסחררת.

כדי לנסות להסביר, קודם כל לעצמו, למה צופים בעבודותיו מבקשים באופן קבוע את כספם בחזרה, בסוף המופע ולפעמים כבר בעיצומו, נדרש בל לציטוט מתוך "מיתולוגיות" של רולאן בארת: "ידוע, למשל, שבתיאטרון הבורגני, על השחקן, ה'נבלע' על ידי הדמות שהוא מגלם, להופיע על הבמה מולהט באש אמת של רגש. עליו 'לרתוח' בכל מחיר, משמע ללהוט ולגלוש על גדותיו... מובנת בהחלט כוונתה של סופת הקרביים הזאת: להפוך את ה'פסיכולוגיה' לתופעה כמותית, לאלץ את הצחוק או את הכאב ללבוש צורות מדידות פשוטות, כך שהרגש יהפוך אף הוא לסחורה ככל הסחורות, חפץ למכירה שמשולב בשיטת חליפין מספרית: אני נותן את כספי לתיאטרון ובתמורה אני דורש רגש גלוי ובוטה...".

"הקריאה של בארת היתה מכרעת בשבילי", אומר בל, "לא יהיה מוגזם להגיד שללא הכתבים שלו, העבודה שלי לא היתה מה שהיא. אני אוהב את החומרה של בארת ומקווה שהעבודה שלי חמורה ומוקפדת באותה מידה. מכיוון שלא הייתי 'מתורבת' ואין לי תואר בלימודים גבוהים, התחלתי לקרוא את 'סמיולוגיה' מתוך סקרנות והודות לספרייה העירונית. באותה תקופה, ב-1992, התחלתי לעבוד על העבודה הראשונה שלי ושאלתי את עצמי הרבה שאלות על מהות הדבר שנקרא מופע, בתחושה אינטואיטיווית שלא הכל כל כך פשוט כפי שהוא נראה. הניתוח של בארת את השפה איפשר לי לנתח את מהות הדבר שנקרא מופע.

"היצירה האמנותית היא חוויה של בדידות, וקריאת הטקסטים של בארת תמיד ליוותה אותי וסיפקה לי נחמה. כשלא ידעתי מה לעשות, יכולתי רק לפתוח את אחד הספרים כדי לחזור להיות מגורה ולראות באופק פתרונות לבעיות שלי. הטכניקה שלי התמקדה בלהחליף את המלה 'ספרות' או 'שפה' במלים 'תיאטרון' או 'מופע'. פעמים רבות, בעודי קורא טקסטים שלו, התרגשתי עד דמעות. אומרים שאדם יוצר בסך הכל לשניים-שלושה אנשים. המופעים שלי פונים אליו".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ