בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יוצר בתוך מסגרת

דודי מעיין עזב לראשונה את השוליים כדי לביים בתיאטרון חיפה את "סופמשחק" של בקט, שעלה בשבוע שעבר. לדבריו, הוא דווקא נהנה מהעבודה בתנאים נוחים, בלי להרכיב פנסים או לסחוב תפאורה. אבל האם יעזוב את הפרינג' לתמיד ויתמסד?

תגובות

רק עתה, אחרי עשרות שנות קריירה כיוצר אלטרנטיווי, הגיע דודי מעיין לתיאטרון הרפטוארי כדי לביים את "סופמשחק" של סמואל בקט. ההצגה, שעלתה בשבוע שעבר בתיאטרון העירוני חיפה, היא אירוע מעורר סקרנות, ולו משום שביים אותה יוצר מוערך שברח עד כה מהזרם המרכזי.

הסקרנות מתעוררת כבר מרגע המפגש הראשון של הקהל עם ההצגה, שמועלית באולם התיאטרון בוואדי סאליב. הקהל אינו נכנס אל האולם דרך הדלת הראשית, אלא מובל אל דלת צדדית ומשם אל מאחורי הקלעים ואל חדרי האיפור של השחקנים המתכוננים להצגה. כך ניתנת לו האפשרות לבחון מקרוב את השחקנים, לשוחח עמם, או לחלוף על פניהם, כרצונו. מסדרון עקלקל מוביל אותו דרך הבמה אל האולם, שם המושבים מכוסים בדים לבנים מלוכלכים למדי.

הבמה מעוצבת כמחסן גרוטאות של תיאטרון, והקהל מוזמן לצפות בהכנות האחרונות לקראת ההצגה - תיקוני תאורה, הצבת קוליסות, בדיקת סאונד. מעיין מעוניין להראות לקהלו כיצד נוצרת האשליה התיאטרונית. אם הדבר אינו מעניין אותו, הוא יכול תמיד לצאת אל המבואה ולשהות שם כשברקע נשמעת מוסיקה רועמת.

על פי תפישתו של מעיין, הקהל הוא חלק מההצגה, חלק ממעשה האמנות, וההפרדה בינו לבין הבמה מלאכותית. אף על פי כן, אם מתעלמים מהכניסה המוזרה לאולם, "סופמשחק" בבימויו היא הצגה רגילה, כלומר יש במה פרונטלית שעליה מופיעים השחקנים, ויש קהל שיושב באולם וצופה בהם, בדומה לרוב הצגות התיאטרון, אך בשונה מאוד ממה שמעיין רגיל לעשות. מעיין מסביר שהפנים הפעם את אמנות ההבלגה, כדי להתאים עצמו לתיאטרון שמארח אותו וכדי להיות מסוגל לעבוד בתוך מסגרת.

אולם התיאטרון בוואדי סאליב, שמצדו האחד מועדון ריקודים ומצדו האחר היכלי הפאר של בתי המשפט החדשים, הוא בעיניו מטאפורה למצבה העגום של התרבות בישראל. "יש כאן שני קטבים וביניהם כלואה במה 2 של התיאטרון, שהפכה עם הזמן לחלל קטן ומוזנח", הוא אומר, "זה מעיד על עיוות, על אילו דברים צומחים כאן ואילו מתבלים. המעשה האמנותי נדחק לחורבה במקום שיתרחש בקדמת הבמה".

זו מטאפורה יפה, אך היא אינה משקפת את כל האמת. הרי תיאטרון חיפה עצמו אינו חלל קטן ומוזנח אלא מבנה מפואר ששופץ בשנים האחרונות במיליוני דולרים.

"זה רק מחזק את מה שאני אומר. במקרה של תיאטרון חיפה, ההצגה הזאת לא היתה אמורה לעלות, כי האורגניזם שקוראים לו תיאטרון ישראלי לא שם את המעשה האמנותי בראש סולם העדיפויות שלו. ואם מעלים את בקט, נותנים לזה מקום בוואדי סאליב. עם זאת, עצם העובדה שנותנים לעשות את בקט זו הפתעה לטובה, כמו העובדה שתיאטרון ציבורי מתקשר אתי, כיוצר שבא מן השוליים הסהרוריים".

חיים בפח זבל

התלהבותו של מעיין מעצם העלאת מחזה של בקט נראית מעט מוגזמת. למעשה, זו הפעם הרביעית ש"סופמשחק" מועלה בארץ: לראשונה הועלה ב-1957 בתיאטרון זירה בבימויו של מיכאל אלמז; הפעם השנייה היתה ב-1971 בתיאטרון חיפה בבימויה של נולה צ'לטון, עם אהרון מסקין בתפקיד אדון הבית ורחל דובסון בתפקיד אמו שמתגוררת בתוך פח זבל. בנו של מסקין, אמנון, משתתף בהפקה הנוכחית, והוא מגלם את דמות האב שחי בפח זבל; דובסון מגלמת את האם גם הפעם. הפעם השלישית שבה עלה המחזה בישראל היתה ב-1988, בתיאטרון נווה צדק בבימויו של יוסי פולק.

"סופמשחק" מתרחש במקלט אפל, שמחוץ לו אין חיים, ובתוכו נמצאות ארבע דמויות, אולי האנשים האחרונים שנותרו בעולם. ארבעתם הם כנראה בני משפחה אחת: האם, אדון הבית הנכה והעיוור (יוסוף אבו ורדה), בנו-משרתו קלוב (סאלים דאו), והוריו של האדון, נאג ונל, המתגוררים בפחי אשפה.

"סופמשחק", מחזה על לא כלום בעולם שנכחד, זכה לפרשנויות רבות. היו שדימו אותו לגהינום של דנטה, המתרחש במקלט אחרי הפצצה אטומית, והיו שהזכירו כי "סופמשחק" הוא שמו של השלב האחרון במשחק השחמט כשברור מי המנצח. בקט עצמו היה שחקן שחמט טוב, ועל פי פרשנות זו הביטוי "סופמשחק" מתייחס לשלב האחרון בחיים, כשאין מפלט והסוף ידוע וקרוב.

המקלט של בקט נהפך, כאמור, אצל מעיין למחסן גרוטאות של תיאטרון. "אמרתי שאם אני כבר מביים בתיאטרון רפרטוארי, אני רוצה להקפיד על הנחיות המחזאי", אומר מעיין, "אבל רציתי למצוא את המקומות שאני יכול להיות חופשי בהם. לקחתי חופש בכל מה שקשור להתרחשויות שמחוץ לבמה, כמו הכניסה לאולם ואחורי הקלעים; הקפדתי על כל מה שהוא פנים במה כמו המיקום של הסט, הפאוזות, ההנחיות לשחקנים.

"מה שדיבר אלי במיוחד הוא המקלט והעובדה שגיבורי המחזה הם שחקני תיאטרון. לכן המקלט נהפך למחסן שבו נמצא כל התיאטרון - האביזרים, הקוליסות, חלקי התפאורה, וגם השחקנים והקהל. כולם אייטמים בתוך המחסן הזה".

הפרשנות הזאת של מעיין קיבלה תפנית נוספת על ידי תיאטרון חיפה, כפי הנראה לצרכיו שלו. "זוהי זעקה כנגד המצוקה שבה מצוי התיאטרון הציבורי", נכתב באותיות מאירות עיניים בדפי ההסבר של התיאטרון, "ההצגה משקפת את מצב התרבות במדינת ישראל. האם זה סוף משחק? האם כך נראה הסוף?"

האם אתה שותף לפרשנות המאולצת הזאת של התיאטרון?

"אני לא ניסחתי את זה, ולא אחראי לכך. אני לא שותף למה שהתיאטרון עושה מהאמירה הזאת לצרכיו שלו. זו הבעיה שלו".

השמים היצירתיים שלי

מעיין מתגורר היום בנהריה, אחרי שנים רבות (1999-1984) של שהייה בעכו, הן כמנהל המרכז לתיאטרון אחר והן כמנהל פסטיבל עכו וכיוצר שהעלה שם מהעבודות היפות והחשובות ביותר של הפרינג' הישראלי ("פונדק הרוחות", "ארבייט מאכט פריי", "זיכרונות דור שני בעיר העתיקה"). כיום הוא מנהל את מרכז שלומי לעבודה ויצירה, שהוקם ביוזמת מינהל התרבות בעיירה שלומי שעל גבול הצפון. ההצגה "משהו שנגמר בהרקדה", שהעלה שם בסוף 2001, היתה מעין מופע אימה מזעזע ומפתיע, מעייף ויוצא דופן, שגרם לקהל לסבול, להתפתל, להתענות ולכעוס.

כל מי שנכח באירוע ההוא, ולמען האמת בכל הצגה שביים, לא יתקשה להבין מדוע סירב עד כה לעבוד בתיאטרון הרפרטוארי. אחרי הכל, תפישתו האמנותית רחוקה שנות אור מכל מה שמציעה הבמה המוכרת של התיאטרון.

שיתוף הפעולה שלו עם תיאטרון חיפה החל לפני יותר משנתיים. דובר אז על פרויקט משותף בין תיאטרון חיפה למרכז שלומי - "פרויקט ואדי סאליב", שהיה אמור לתאר את הסיבות שהובילו למאורעות ואדי סאליב ב-1959, ובאמצעותם לספר את סיפורה של החברה הישראלית כולה.

"במשך שנתיים עבדנו בוואדי", מספר מעיין, "עשיתי עבודת מחקר, והפרויקט הגיע לידי סיום מבחינה רעיונית, אבל זה לא הגיע למימוש בגלל הקיצוץ בתקציב התיאטרון. הגענו למסקנה שכדאי להקפיא את הפרויקט ולעשות משהו אחר. כך עלה הרעיון להעלות את 'סופמשחק'. בהצגה משתתפים השחקנים סלים דאו ויוסוף אבו ורדה, והצעתי שטוב יהיה לתת להם לשחק בשפה שלהם - בערבית, כי מבחינתם השפה העברית היא גלות. אבל התיאטרון לא קיבל את זה".

בקט היה תמיד אחד ממקורות ההשראה שלך. איך קרה שמעולם לא ביימת מחזה שלו?

"ביימתי את בקט כתרגיל במסגרת הלימודים שלי. תמיד קראתי בו וחזרתי אליו, הוא חלק מהכוכבים המאירים את השמים היצירתיים שלי. לא עסקתי בו משום שאני עוסק במשהו אחר באופן ממשי - ביצירה המקורית שלי. עכשיו, כשאני בן 50, הגעתי לביים את בקט לאחר תהליך הבשלה ממושך. את כל הנושאים הקיומיים שהמחזה הזה עוסק בהם אני מכיר מתוך החיים - הם אינם זרים לי".

באחת החזרות שהתקיימו בשבוע שעבר לחש מעיין באוזני כי הוא די נהנה מחציית הקווים הזאת - מעולם הפרינג' אל התיאטרון הרפרטוארי. הוא לא סוחב קוליסות, לא מרכיב פנסי תאורה. "פתאום העבודה היא קצת כמו בית הבראה", הוא אומר. האם החליט להתמסד? "נראה לי שלא. אני תמיד חי ליד הגבול ורק לפעמים חוצה אותו". כבר עתה החל לעבוד על היצירה התיאטרונית הבאה שלו במרכז שלומי (שמתוכננת לפסטיבל עכו הבא). היצירה נושאת את השם "מפעל חיינו זמר נוגה", ומשתתפת בה קבוצה של 12 אמנים שהולכת אחריו ואתו לאורך שנים, ביניהם נטע פלוצקי, פבלו זלצמן, ואנג'ליקה קיסר-מעיין, אשתו הגרמנייה.

גם אם לא התמסד, הוא נראה ונשמע מפויס יותר: את המלה "מסר", למשל, הוא אינו אוהב, אבל מוכן להתייחס אליה כי, לדבריו, למד להתמודד גם עם מה שאינו אוהב. וזה לא מעט.

מבחינתו, יש במחזה מלה אחת, שחשובה יותר מכל המלים האחרות. "תנטוש", אומרת נל לקלוב, ונכנסת חזרה לפח הזבל. "המשמעות היא שיש חיים מחוץ לבמה, מחוץ למקלט, כלומר יש תקווה, ואולי בסוף יהיה אפשר לצאת מן הכלא או השבי הזה", הוא אומר.



דודי מעיין: "פתאום העבודה היא קצת כמו בית הבראה"


"סופמשחק". "הגעתי לביים בקט לאחר תהליך הבשלה ממושך", אומר מעיין



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו