רצינו מיס ואן דר רוהה ויצא לנו פואבלו אספניול

מה בסך הכל קרה לגד ותמי שפר? במשך ארבע שנים הם בנו בית בשכונת דניה בחיפה והם מאוכזבים מהתוצאה, למרות טעמם המגובש ומעורבותם בכל ההחלטות. סאגה פרטית עם מוסר השכל, שהחלה בחזון של בית פשוט והסתיימה עם עמודים דקורטיוויים בכניסה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אסתר זנדברג
אסתר זנדברג

"במחשבה לאחור", אומרים גד ותמי שפר, "הטרוניות שלנו נשמעות כמו דמעות תנין של אנשים שבעים ומפונקים. אז לא יצאה לנו יצירת מופת אדריכלית, אז מה?" יש משהו בשאלה הרטורית של הזוג שפר. מה בסך הכל קרה להם: משפחה ישראלית מהמעמד הבינוני-גבוה בנתה לעצמה בית בשכונת הווילות היוקרתית דניה בחיפה, והיא אינה שבעת רצון מהתוצאה. קובלנות מסוג זה הן דבר שבשגרה, צרות של עשירים. עם זאת, יש בסיפור הפרטי הזה, צדדי ככל שיהיה, משהו יוצא דופן ונוגע ללב, ואפשר גם למצוא בו מוסר השכל קטן עם לקח כללי בצדו.

בני הזוג שפר אינם מפנים את קובלנתם לאיש. הם לא הולכו שולל ולא קנו חתול בשק. הם היו מעורבים בכל תהליך התכנון והבנייה ורוב דרישותיהם מולאו על הצד הטוב ביותר. הם בעלי טעם מגובש והשקפת עולם מוצקה, ואף פירטו אותה במניפסט שחיברו בשלב התכנון. הם בלי ספק זן נדיר של מאוכזבים-קונצפטואלית שמכריזים נוגות, "אין לנו טענות לאף אחד, יש לנו רק בעיה עם המסר של הבית הזה, אנחנו לא עומדים מאחוריו". בפליאה נוגעת ללב הם שואלים: "איך קרה שרצינו מיס ואן דר רוהה ויצא לנו פואבלו אספניול?"

אילוצים וכוחות עליונים

הם מגזימים. הבית שעברו אליו רק בשבוע שעבר, אחרי כארבע שנים של חיפושי דרך וחיבוטי נפש, אולי אינו מופת מינימליסטי קיצוני ברוחו של מיס ואן דר רוהה אבל גם לא בית מצועצע בסגנון פואבלו אספניול. בהשוואה לווילות המגובבות שצמחו בשנים האחרונות בשכונת דניה ובמקומות אחרים בארץ, הוא אפילו מעוז של איפוק ואנינות טעם. הם עצמם מסכימים שהבית "דווקא בסדר", ושותפים להערכה שהסלון מרהיב עין והנוף הנשקף ממנו - ואדי עם צמחייה ארץ ישראלית עבותה ושפני סלע מתחממים בשמש - באמת יחיד במינו. ואף על פי כן, כשהם מוציאים מהמגירה את האני מאמין שלהם שבו פרשו את דרישותיהם וחלומותיהם, אפשר להזדהות עם קובלנתם.

הם רצו בית מרובע וישר זווית, "אבל יצא שקנינו דווקא מגרש משולש". הם רצו בית קטן מבחוץ וגדול מבפנים, "אבל יצא לגמרי הפוך". הם רצו בית עם מינימום מדרגות, "אבל יצא לנו גן הרפתקאות של מדרגות, 124 מדרגות בבית של קומה אחת בלבד!" הם רצו בית שיוקם בשיטות מתועשות משוכללות אבל נאלצו להסתפק בשיטות בנייה ידניות מאולתרות. קישוט הוא מלה גסה בעיניהם, אבל בחזית הבית מתנוסס קיר עמודים דקורטיווי מעוגל. מעל אחד מאגפי הבית צמח קמרון אף על פי שהם מתנגדים עקרונית לגג שאינו שטוח. לזכותם הם זוקפים עמידה עיקשת נגד ציפוי אבן, גג רעפים ופרופילים בלגיים. "אני מהנדס היי-טק משעמם", אומר גד, "והתאימו לי משקופים מאלומיניום".

מה שמטריד במיוחד בעיניהם הוא שהם רצו בית צנוע "ויצא לנו בית לא צנוע". במכתב שנשלח בדואר האלקטרוני ובשיחה פנים אל פנים הם מנסים להסביר לעצמם, בהצלחה חלקית בלבד, כיצד "למרות כל השתדלותנו והחשיבות שייחסנו לתכנון האדריכלי לא יצאנו עם תוצאה טובה בהרבה ממה שרואים מסביב. יש אילוצים וכוחות עליונים כמו חוקי בנייה, טכנולוגיית בנייה נפוצה, צורת המגרש, סדרי עדיפויות. למרות זאת, רצינו את 'ביתן ברצלונה'. מה צריך לקרות כדי שתהיה התעלות מעל לכל הכיעור? אולי כל התופעות האלה שאנחנו לא אוהבים, כולל שלנו, נובעות מחמדנות ולקחנות ישראלית שלא יודעת גבולות. כולנו רוצים עוד ועוד ועוד, גם זה וגם זה".

משחקים בארכיטקטורה

גד ותמי שפר הם כמעט בני 50, אקדמאים שעוסקים בתחום ההיי-טק. השיחה אתם התקיימה בדירתם הקודמת בשכונת אחוזה בחיפה - דירה נאה ומרווחת בשטח של 120 מ"ר, נינוחה וביתית, שהפריט המעוצב והאקסטרווגנטי ביותר בה הוא הנוף המרהיב. ביום יפה רואים את ראש הנקרה. הדירה נמצאת בבית משותף משנות ה-60, שניצב בלב גן יפהפה, חזותו שיכונית במובן החיובי של המלה, והוא הולם את הדימוי העצמי שלהם כאנשים צנועים שלא הולכים שבי אחרי סממני פאר חיצוניים.

דירה כזאת לא עוזבים בלב קל. ואולם אחרי שתמי התחילה ללמוד אמנות והיתה זקוקה לסטודיו משלה, הדירה נהפכה צפופה והם חיפשו מקום מרווח יותר. כל מה שרצו הוא "דירה קצת יותר גדולה מיד שנייה, בבית דירות במרכז הכרמל", הם אומרים, "אבל בסוף התגלגלנו לבית פרטי חדש בדניה. בשבילנו, המחשבה לגור בדניה היתה תמיד כמו לגור במצפה בגליל. גם הדימוי של שכונה לעשירים לא התאים לנו".

אז איך זה קרה לכם?

"רשימת הדרישות שלנו התארכה", אומרת תמי, "רצינו גם סטודיו וגם חדר עבודה וגם חצר שאפשר לצאת אליה מהסלון וגם גג שאפשר לעשות עליו מסיבות ועוד ועוד. חיפשנו דירות במרכז הכרמל, אבל אף אחת לא ענתה לצרכים שלנו. חלק היו קטנות, אחרות היו יקרות או במיקום לא טוב. בתים מיד שנייה נפסלו בעיקר משום שהיו מכוערים. אולי ויתרנו מהר מדי. אולי נגררנו אחרי החלום הישראלי של בית פרטי עם גינה אף על פי שבעצם מה שרציתי זה דירה כמו שיש לי".

אולי מה שסיבך במידה רבה את העניינים היה באופן פרדוקסלי "הרצון של גד לשחק קצת בארכיטקטורה", כדברי תמי. גד שפר, מהנדס אלקטרוניקה, הוא חובב אדריכלות מושבע. בספרייתו שוכנים ספרי אדריכלות רבים ובנסיעותיו לחו"ל לצורך עבודה הוא מנצל כל הזדמנות לבקר בבניינים שעוררו בו עניין. באחת מנסיעותיו הרחיק עד ניו כנען שבקונטיקט כדי לבקר ב"בית הזכוכית" - ביתן קטן ושקוף שבנה לעצמו האדריכל פיליפ ג'ונסון בלב אחוזה פרטית רחבת ידים ומבודדת, כמחווה למיס ואן דר רוהה.

שפר הוא חסיד של אדריכלות מודרנית, תקופה לא פופולרית במיוחד בציבור הרחב, ומאמין בבנייה מתועשת. הוא מוצא עניין רב בפרויקט "בתי המבחן" שיזם הירחון האמריקאי "אמנות ואדריכלות" בקליפורניה בסוף שנות ה-40. בפרויקט התבקשו אדריכלים נודעים לתכנן דגמים לבתים פרטיים למעמד הבינוני בשיטות מתועשות. עם האדריכלים שנענו להצעה נמנים צ'ארלס וריי אימס, ארו סארינן ופייר קניג. הבתים שתיכננו נחשבים יצירות מופת של האדריכלות המודרנית הקליפורנית ובישרו על עידן של שחרור ופתיחות.

שפר קיווה בסתר לבו שהבית שיבנה בחיפה יהיה משהו בין ביתן ברצלונה (שתוכנן על ידי מיס ואן דר רוהה ב-1929) לבין בתי המבחן של קניג שמהם הוקסם במיוחד. אולם המציאות טפחה על פניו. בעוד ביתן ברצלונה שימש ביתן תערוכות ותו לא, הבית שלו בחיפה אמור לספק קורת גג למשפחה בת ארבע נפשות, על כל המשתמע מכך. ובעוד הבתים של קניג ושל חבריו משתרעים על מגרשים קליפורניים עצומים בבדידות מזהירה, הבית שלו על מורדות הכרמל, החולק קיר משותף עם שכן, נאלץ להסתפק במגרש קטן יחסית של כחצי דונם. אם להוסיף לכך את השיפוע החזק של המגרש של שפר, אולי אין זה מפתיע שהבית נראה "כמו בן אדם שכיווצו לו את האיברים", כהגדרתו.

שפר גילה שגם לצניעות יש מחיר, והוא לא בהכרח נמוך. "רציתי להיות סטנדרטי וצנוע, יהיה מה שיהיה המחיר", הוא אומר באירוניה עצמית נוגה, "והחלטתי לרצף את החצר והגג במרצפות בטון פשוטות כמו שהיו פעם במדרכות הערים. המפעל שייצר אותן בחיפה נסגר ומצאתי בראשון לציון יצרן שמייצר אותן בעבודת יד לקבלנים שצריכים להחליף מרצפת אחת פה ושם. מובן שזה עלה הון תועפות וויתרתי. כמה כסף צריך להשקיע כדי להיות צנוע?" אולי זו חצי נחמה, אבל גם בתי המבחן הסטנדרטיים והמתועשים בקליפורניה רחוקים מלהיות זולים; הם לא פתרו את בעיות הדיור בארצות הברית ונהפכו למעין פריטים לאספנים.

סכין של קיטש

הסאגה של בית שפר החלה בשוטטות של בני הזוג ברחבי הארץ במשך עשרה חודשים, שבהם ראו בעיקר "בתים מקושקשים" ונשבעו שהבית שלהם יהיה אחר. בחיפה גילו כמה בתים משנות ה-50 וה-60 שדיברו אל לבם, ופנו למתכנן, אדריכל ותיק שמכנה את עצמו "אחרון הברויארים", על שם האדריכל המודרניסט איש בית הספר באוהאוס מרסל ברויאר - מקור השראה נערץ לשפר. "חשבנו שהגענו לארץ המובטחת", אומרת תמי, "אבל התוכנית שהציע לנו היתה מבולגנת, חשוכה ומלאה מסדרונות, לא התוכנית שרצינו". בני הזוג הבינו כי הברויאר של היום לא היה הברויאר של פעם, "אולי המחשב בילבל אותו", אומרת תמי, "ומכל מקום, שילמנו לו ונפרדנו בצער רב".

האדריכל הבא היה צעיר ונועז. "הוא הציע לנו הצעה מקסימה ופשוטה", הם מספרים, "מעין חרטום ספינה בקווים ישרים, שמרחף מעל המגרש ופתוח לנוף. אבל האדריכל היה חסר ניסיון, הוא לא התמצא בחוקי הבנייה, לא הצליח להתמודד עם אילוצים והתייחס רק לצורה החיצונית. דלת הכניסה היתה ארבעה מטרים מעל הקרקע וכדי להגיע אליה הוא הציע לנו גשרים מרחפים כמו בפרויקט של מריו בוטה באגם קומו. הוא רצה להציב באמצע הסלון גרם מדרגות לולייני כדי שנרד ונתגלה באופן טקסי. אבל כששאלנו אותו איפה תהיה מכונת הכביסה, הוא ענה שנעזוב אותו עם הדברים השטותיים האלה, ואמר שאדריכלות היא אמנות".

הקשר בין משפחת שפר לבין האדריכלות כאמנות התפוצץ אחרי שתמי העירה שאדריכלות היא אמנות מוזמנת. "היתה פה כנראה התנגשות בין לקוחות שיודעים מה הם רוצים, בין המציאות ובין אדריכל בעל אגו ענק", היא מסבירה. "במשרד שלו היתה תלויה תמונה של פרנק לויד רייט. זה אומר הכל". עם האדריכל השלישי, שוקי דאוד, בעל ניסיון רב בבנייה פרטית, הם הגיעו עד הלום. "הוא פיתח את הרעיון העקרוני, ופתר לנו הרבה בעיות באבחת חרב", הם אומרים, "אבל הניקיון הצורני הלך והתפוגג".

חלק מהפרות הסדר הצורניות נבעו מאילוצים טכניים ומרשימת הדרישות והצרכים. את ההפרות האלה הם היו אולי יכולים לעכל איכשהו גם במסגרת הקובלנה הכללית של "למה הבית שלנו נראה כמו שהוא נראה". אבל קיר העמודים הדקורטיווי - האלמנט הבולט ביותר בחזית הבית וכרטיס הכניסה שלו לרחוב - הוא בעיניהם סכין של קיטש בגב השקפת העולם שלהם, סמל לכל מה שקרה.

בין דאוד לבין בני הזוג שפר התגלעו לא מעט ויכוחים בשל הקיר הדקורטיווי, אבל הם ויתרו, מותשים מוויכוחים וממאבקים. לאחר מעשה, גד מתקשה לשאת את המחשבה "שיצקתי בטון סתם כך לשם דקורציה", ותמי תוהה מה היתה חושבת אם היתה רואה קיר כזה במסע החיפושים שלהם ברחבי הארץ. "אני חושבת שהיינו אומרים שבית כזה אנחנו לא רוצים".

אחרי שהבית הושלם והזוג נענה להצעה להתראיין, אירגן גד מפגש משותף עם דאוד שנותר ביחסים מצוינים אתם. דאוד יוצא להגנתו של הקיר הדקורטיווי ומסביר כי יש לו גם תפקיד פסיכולוגי. "זהו סימון גבול שמפריד בין הבית לרחוב, בין הפרטי לציבורי". גד לא משתכנע. הוא מאמין שבבנייה מתועשת קיר כזה לא היה נבנה, ומבטיח לעצמו שבשלב הראשון הוא יוסתר בצמחייה ובהזדמנות הראשונה ישקול להרוס אותו.

כך או כך, דאוד משקיף על הסאגה לבית שפר במבט פילוסופי מהורהר ויש לו הסבר משלו לתחושת חוסר הנחת שלהם מהתוצאה. "אדם בא לרופא כדי לפתור בעיה", הוא אומר, "אבל לאדריכל באים כדי להגשים חלום. ואנחנו האדריכלים באים ופורטים את החלום לפרוטות".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ