שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שירי לב-ארי
שירי לב-ארי

ניו יורק

בית מספר 240, עם שני פסלי אריות שחורים המעטרים אותו מבחוץ, נמצא ברחוב מוזנח למדי בחלקה הדרומי של מנהטן. בגודלו ובהדרו הוא נראה יוצא דופן על רקע הרחוב המלוכלך מעט, התעשייתי, שנטוע בין צ'יינה טאון לסוהו. כשנכנסים לתוך הבית נגלים שטיחים צבעוניים, גרמי מדרגות רחבים, אהילים גדולים ושני שוערים שמדברים ביניהם בשקט תהומי. הגברת מוריסון גרה כאן? "כן בהחלט", עונה אחד מהם. את דלת מספר 6b פותחת אשה במטפחת ראש כחולה, שערה האפור-לבן אסוף תחתיה. היא גדולת ממדים, נעה באטיות, מעשנת סיגריה אחרי סיגריה, וקולה העמוק, החרוך והמצטלצל ממלא את חלל החדר.

היא מושיטה יד ללחיצה ואז עולה בכבדות לקומה השנייה כדי לסיים שיחת טלפון. "הבן שלי מאושפז בבית חולים, הוא לא מרגיש טוב", היא נאנחת, מתיישבת על הכורסה הגדולה. "אני מודאגת. אלך לבקר אותו מאוחר יותר". היא מחלישה את עוצמת המוסיקה שנשמעת ברקע - דיסק של מוסיקת עולם. מסביב פזורים פסלים ומסיכות אפריקאיים והרבה רהיטי עץ. כיסא גבוה ניצב אל דוכן קריאה מעץ, והרבה ספרים סביבו. למרות החזות החיצונית של הבניין, הדירה עצמה פשוטה, פונקציונלית, לא גדולה במיוחד, לא מנקרת עיניים, אין בה חלונות גדולים המשקיפים על כל מנהטן, וגם לא אביזרי אלקטרוניקה חדשניים.

זהו ביתה של טוני מוריסון, הסופרת האפריקאית-אמריקאית כלת פרס נובל לספרות מ-1993, מחברת הספר "חמדת" שזיכה אותה בפרס פוליצר. למוריסון מעמד מיוחד באמריקה. היא הסופרת השחורה הראשונה שזכתה בפרס נובל, שהצליחה להעביר למיליוני קוראים בעולם את משמעותה הרת האסון של העבדות בחיי השחורים באמריקה, שספריה הם רבי מכר שנלמדים בבתי ספר ונחקרים באוניברסיטאות. מוריסון, שנהפכה עם השנים לדוברת של גזע ושל מגדר, נהנית היום ממעמד של כוכבת. חברתה הטובה היא מגישת הטלוויזיה הפופולרית אופרה וינפרי, שאף הפיקה סרט על פי "חמדת". בחגיגת יום הולדתה ה-70 שנערכה לפני שלוש שנים נכחו אישים כמו הילרי קלינטון וקופי אנאן. אנשים נושאים אליה עיניים, קוראים את כתביה בקביעות, מחכים לרומן הבא שלה.

מסתייגת מהמלחמה

לא מפתיע איפוא לגלות אצלה גינוני כוכבות. היא לא תקדיש יותר משעה לראיון עיתונאי, משום שבעוד שעה יחכה לה מתחת לבניין נהג עם מכונית שחורה, בוהקת, שייקח אותה לארוחת צהריים שנקבעה מראש. גם לשעה הזאת היא תסכים רק לאחר שדרשה לדעת פרטים על המראיינת וקראה כמה משאלותיה.

בסלון ביתה היא מוודאת שהראיון מתקיים לקראת צאת ספרה החדש, "אהבה", שהתפרסם בארצות הברית באוקטובר האחרון ויראה אור בעברית בעוד חודש (בספרייה החדשה של הקיבוץ המאוחד). למרות שמו, הרומן מתאר שנאה. בשעה שבניו יורק של מארס 2004 מתקיימות הפגנות מחאה נגד המלחמה בעיראק, וטראומת הפיגוע במגדלי התאומים עודנה שורה על העיר, הדיון בנושא נראה אקטואלי מתמיד. ואכן, מוריסון מדברת על שנאה ואהבה גם בהקשרים חברתיים ופוליטיים.

לפני כשנה היא הביעה הסתייגות מהמלחמה. "כשאין דרכים דיפלומטיות, נשאר רק כדור הרובה", אמרה אז בראיון. "לתחושתי", היא אומרת היום, "אומות ותרבויות שמתנגשות זו בזו עושות את הדבר הקל ביותר - הורגות אנשים. שפת הפיוס, שפת השלום, לא סקסית במיוחד, היא נתפשת כחסרת כוח, היא לא קוראת להרפתקאות. שפת המלחמה תמיד מרגשת יותר - הנאומים של צ'רצ'יל, כל שירת המלחמות והאפוסים הגדולים שעוסקים במוות ובכבוד. אולי בעבר זה היה צריך להיות כך, כדי לשכנע אנשים להילחם ולמות. היום הרבה יותר מלהיבה בעיני השפה של מנהיגים כמו גנדי, מרטין לותר קינג, נלסון מנדלה. זו לדעתי השפה האמיתית של האנושות, והיא מובנת על ידי אלה שרוצים שלום. זו השפה שהביאה את השחורים לקבל זכויות אזרח. היא תובעת מאתנו את החלקים הטובים ביותר שלנו".

מעבדות לחירות

העבר אצל מוריסון לא נגמר אף פעם. מתים ורוחות רפאים הם דמויות של קבע ברומנים שלה. השיא היה ב"חמדת", המספר על אם שרצחה את בתה התינוקת כאקט אחרון של עצמאות לפני שתילקח גם היא לעבדות, אך רוחה חוזרת ועולה מן המתים. הרצח הזה שב ועולה באופרה שכתבה מוריסון לפי סיפורה האמיתי של מרגרט גארנר, שבהשראתו כתבה את "חמדת". האופרה תעלה בשנה הבאה בבית האופרה של דטרויט.

האם לא מגיע הרגע שבו כדאי להניח לעבר כדי שלא יוסיף וישלוט באנושות? "'חמדת' אכן מייצג עבר שלא התעמתו אתו קודם לכן בספרות, כמו מתים שלא נקברו ואיש לא דיבר בשמם", אומרת מוריסון. "יש הרבה סכנה בהיצמדות לעבר, והרבה סכנה בבריחה מפניו. העניין הוא להתבונן בעבר ולקחת ממנו את מה שמועיל לחיינו בהווה. לדור הראשון והשני של האפרו-אמריקאים, צאצאי העבדים, היה חשוב לא להרהר בעבר, כי זה שיתק אותם. אבל הדורות הבאים כבר חשו צורך לחזור אל העבר כדי להמשיך הלאה. הזיכרון עדיין שם, אפשר לחוש בו, אפשר גם לתקן אותו. לכן זו לא שאלה של לזכור או לשכוח, אלא של שאיפה לעשות את החיים אפשריים לדורות הבאים".

מוריסון מזהירה מפני שחזור העבר. "הסיסמה שלי היא לסלוח ולזכור. המודל שלי הוא דרום אפריקה. כל הרעיון הזה - לדבר עם מעניך ורוצחיך, לשמוע אותם מודים ואז לא לדרוש נקמה - הוא דבר חדש במפעל האנושי. כי מה אפשר לבקש? כסף? עונש? נקמה? צדק? הדרך היחידה שעושה שירות למתים היא לסלוח ולזכור. בוודאי לא לחזור על העבר ולהרוג שוב. תמיד חשבתי שאי אפשר להעניש רוצחים בעונש מוות, כי הם ממילא מעוניינים במוות, גם במוות שלהם עצמם".

המעבר מעבדות לחירות, המשותף לשחורים וליהודים, נראה למוריסון כסוג של גורל משותף. המוטו שבפתח ספרה "חמדת", "60 מיליון ויותר", מפנה את הקוראים, אסוציאטיווית, לזיכרון השואה. "השחורים האמריקאים והיהודים האמריקאים חולקים גורל מאוד קרוב ואינטימי", היא אומרת, "היה רגע בהיסטוריה שדיברו אפילו על אנטישמיות נגד שחורים. מערכת היחסים הזאת כל כך טובה, שאני מציעה לא להתייחס אליה כאל דבר מובן מאליו. הסכסוך שהתרחש לפני שנים אחדות בין יהודים לשחורים בשכונת קראון הייטס בניו יורק הוא יוצא דופן, שכן השחורים שהשתתפו בו מוצאם באיי הודו המערבית - הם לא היו אפרו-אמריקאים ותיקים. אגב, אני לא חושבת במונחים של מי יהודי ומי לא. אני אפילו לא יודעת אם נשארו בכלל שחורים טהורים במדינה הזאת. אולי רק 50 איש במדינה כולה הם בעלי דם שלא מעורב בו דם אחר".

סופרת בזכות הגירושים

מוריסון, בת 73, חולקת את זמנה בין דירתה במנהטן לבין בית הספינה שלה, על נהר ההדסון במחוז רוקלנד שבניו יורק (הבית הזה עלה באש בחג המולד לפני כעשר שנים ושופץ מאז). היא גרושה ואם לשני בנים, פורד הארכיטקט וסלייד האמן. כשהיתה בת 27 נישאה לארכיטקט הרולד מוריסון, שממנו התגרשה לאחר שש שנים, בעודה בהריון עם בנם השני. "לולא הגירושים", סיפרה פעם בראיון, "לא הייתי נעשית סופרת אלא ממשיכה להיות רעיה, ומטביעה את תסכולי בקריאת ספרים". מאז לא נישאה שוב. בראיונות סיפרה כי עמדה להינשא כמה פעמים בחייה, אבל "משהו טיפשי" מנע ממנה לעשות זאת.

היא נולדה ב-1931 בלוריין שבאוהיו כקלואי וופורד. בגיל 12 הוטבלה לנצרות והוסיפה לעצמה את השם האמצעי אנתוני. בקולג' כינו אותה חבריה בשם החיבה טוני, שנותר אתה מאז. לאחר שסיימה תיכון נרשמה לאוניברסיטת הווארד בוואשינגטון ("רציתי להיות מוקפת באינטלקטואלים שחורים", סיפרה פעם). ב-1953 המשיכה לאוניברסיטת קורנל, שם למדה לתואר שני בספרות אמריקאית וכתבה את עבודת הדוקטורט שלה על הזרות ביצירתם של ויליאם פוקנר ווירג'יניה וולף. ב-1964 החלה לעבוד כעורכת בהוצאת רנדום האוס, וערכה לא מעט ספרים ששימשו מאוחר יותר בסיס ללימודי שחורים, לימודי מגדר ולימודים פוסט-קולוניאליים. מאז 1989 היא מלמדת ספרות, לימודים אפרו-אמריקאיים וכתיבה יוצרת באוניברסיטת פרינסטון.

בין עבודתה כעורכת לבין טיפול בילדיה הקטנים ניצלה מוריסון כל רגע כדי לכתוב. ספרה הראשון, "העין הכי כחולה", על ילדה שחורה שחולמת על עיניים כחולות, ראה אור ב-1970, כשמוריסון היתה בת 39. אחריו באו "סולה", "שיר השירים אשר לסלומון", "Tar Baby", וב-1987 - "חמדת". מאוחר יותר התפרסמו "ג'ז", "גן עדן" וספר המסות "משחקים באפילה", שבו הגדירה מוריסון את הזהות הלבנה כקטגוריה נבדלת שעוצבה מול האדם השחור ובניגוד לו. כמו כן כתבה ספרי ילדים, מחזורי שירים, מחזה, מחזמר ואופרה.

מוריסון אינה מתנגדת לתוויות - אשה סופרת או סופרת שחורה, למשל. להיפך, אלה זהויות שמעשירות אותה, לטענתה. היא בעד אפליה מתקנת ("הדלת פתוחה? היכנסו. אם לא תהיו טובים ממילא יוציאו אתכם", היא אומרת). את הפמיניזם היא משאירה לנשים לבנות. בכתיבתה היא אינה חוסכת ביקורת מהחברה האפרו-אמריקאית. היא מתארת את פערי המעמדות והייררכיית הצבע בחברה השחורה, רציחות, מעשי אונס, התעללויות ופירוק התא המשפחתי. מבקריה מזהים בכתיבתה עודף דידקטיות ונוכחות יתר של עמדות פוליטיות וחברתיות. כשזכתה בפרס נובל היו שטענו כי קיבלה את הפרס מטעמים של תקינות פוליטית ומשיקולי גזע ומגדר, ולא מסיבות ספרותיות. מוריסון רגישה לנושא. "זה פרס חשוב, כסף נהדר, הגיע הזמן להמשיך הלאה", אמרה בראיון לפני חודשים אחדים.

הכוח הנשי

הרומן החדש שלה, "אהבה", מספר על ביל קוזי, גבר שחור בגיל העמידה, שמנהל מלון ובית נופש לשחורים אמידים בארצות הברית במחצית הראשונה של המאה ה-20. קוזי הוא דמות מורכבת: הוא בעל חן וקסם אישי, אבל פועל מתוך דחפים פרוורטיים; הוא בעל זהות שחורה, אבל הוא מאמץ את כללי המשחק של הלבנים, ובראשם הבורגנות. החטא הקדמון שלו, המביא לנפילתו ולפירוק משפחתו, הוא נישואיו, לאחר מות אשתו, לילדה בת 11, חברתה הטובה ביותר של נכדתו. מרגע זה נהפכות הרעיה-הילדה והנכדה לאויבות מרות, והחברות והאהבה ביניהן נגדעת. רוב עלילת הרומן מוקדשת לשנאה ביניהן, שמוצאה באהבה ויש לה פוטנציאל לחזור ולהיהפך לאהבה.

מוריסון מציגה בספר את הדרך העגומה שבה מאבקים חברתיים מתנגשים זה בזה. במלחמה למען זכויות השחורים, למשל, נפגעות הנשים. באחת הסצינות בספר, פעיל למען זכויות השחורים אונס מתנדבת צעירה, אך חבריו לתנועה לא מוקיעים אותו, בשם אחוות הלוחמים הגברית. כזה הוא גם ניסיונו של ביל קוזי להציל ילדה בת 11 מחיי עוני: יד אחת בונה ויד שנייה הורסת.

האם כל מאבק חברתי למען קבוצת אנשים אחת בהכרח יפגע בקבוצת אנשים אחרת? מוריסון: "זה סימפטום של כל המאבקים החברתיים: אתה נלחם, מנצח, ואז מה?" היא שואלת, "מה שחייבים לעשות אחרי שמנצחים זה לעזור למישהו אחר. זו המשמעות של חופש. אתה זוכה בחופש כדי לדאוג לחופש של אחרים. קל להתעניין רק בכוח, בעושר, בעמדה וברכוש, אבל החוכמה היא להישאר בן אנוש למרות כל הפיתויים ולתמוך באלה שבאים אחריך".

הנשים בספר הן החוליה החברתית החלשה ביותר. "אבל צריך לזכור שהן אלה שמעניקות לביל קוזי את הכוח שלו, ורק לקראת הסוף הן מבינות שהן עזרו לו להמציא את עצמו", היא אומרת. קוזי מייצג בעיניה את האנשים בקהילה השחורה ששיגשגו בזמן אפרטהייד - "עורכי הדין השחורים, הרופאים השחורים, המשכילים השחורים, שהיו אמביוולנטיים בנוגע למאבק השחורים, כי חששו שהצלחתו תאפשר ללקוחות ולמטופלים שלהם לפנות גם לאנשי מקצוע אחרים, שהגטו - אני מעדיפה להשתמש במלה שכונה - עלול להתפרק".

עד כמה היא מעניקה לדמויות שלה רצון חופשי? עד כמה היא מאמינה בבחירה חופשית? "סוף שמח מבחינתי הוא כשהדמויות בספר לומדות משהו שהן לא ידעו קודם, מין ידע כואב, ברכה קשה. זה רק נראה שהן מפסידות, אבל למעשה הן מנצחות כי הן לומדות משהו. אנשים במצבים של כפייה ולחץ תמיד ממריצים את הדמיון שלי. דווקא יכולת ההישרדות של הדמויות, היכולת לספר לעצמן סיפורים, להיות יצירתיות, להתעקש על דברים מסוימים, מעניינת אותי. אם הן מצליחות להבין מהי האמת - זה שווה את החיים שלהן".

באותה כבדות שבה פתחה לכבודי את הדלת, קמה מוריסון מן הכורסה. עליה לצאת לארוחת צהריים, מחכים לה. היא נעמדת מול המראה, מיישרת את המטפחת הכחולה, צוררת תחת בית שחיה כמה ספרים, חוברות ומסמכים, ויוצאת אל המסדרון. היא נועלת את הדלת בעוד המעלית מגיעה. האם היא כותבת משהו בימים אלה? "דווקא כן, יש נושא שנראה לי מעניין עכשיו", היא עונה בקצרה, ולא מוסיפה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ