שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

הוא הלך לאיבוד

"הבשורה על פי אלוהים"

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי קליין
אורי קליין

שלושת סרטיו הקודמים של אסי דיין - "החיים על פי אגפא" (1992), "שמיכה חשמלית ושמה משה" (1994) ו"מר באום" (1997) - הצטברו לאחד ממכלולי היצירה המעניינים ביותר בקולנוע הישראלי מאז תחילת שנות ה-90. הם גם הציגו באור חדש את סרטיו המוקדמים יותר, שנדמו בזמנם טריוויאליים ואף זניחים - כמו "גבעת חלפון אינה עונה" (1976), שזכה בצדק למעמד פולחני, ואפילו "עם ישראל חי" (1981), קומדיה גסה ומרושלת על חבר כנסת שסובל מאין אונות.

המעלה העיקרית של סרטי דיין, ובמיוחד של הטרילוגיה שהחלה עם "החיים על פי אגפא", נובעת מהלהט שמניע אותם. הם משרים תחושה כי בקעו ממעמקי נפשו של הבמאי. המגרעת העיקרית שלהם נובעת מרצונו של דיין ללוות את הלהט הזה בדיון פילוסופי, שלרוב מסתכם באמירה שטחית ואף מעט ילדותית. דיין אינו אינטלקטואל ואינו תיאורטיקן. הערך של סרטיו נובע מהתחושה שיש בבסיסם משהו אינטואיטיווי, ודווקא האינטואיטיוויות הזאת משקפת באופן ישיר ונכון את עוצמת הרגש - התשוקה והזעם, הערגה והייאוש - שבראה את הסרטים ועיצבה אותם בנחישות אפקטיווית.

ב"הבשורה על פי אלוהים", רצונו הנוגע ללב של דיין להיות הוגה דעות עממי שנושא מסר משמעותי משתלט על אותה איכות אינטואיטיווית, ומביס אותה. בסרטו הנוכחי הוא מתעסק בחומרים מסובכים וטעונים במיוחד, שנוגעים בכמה מהמיתוסים המרכזיים של ההיסטוריה, הדת והתרבות, אך הוא מטפל בהם באופן כה ראשוני ושטחי שהתוצאה מזכירה ברמתה אנציקלופדיה לא ממש מוצלחת לנוער, שכוללת בין דפיה ערכים על תולדות הנצרות, היהדות ועוד.

זו אינה הבעיה היחידה: "הבשורה על פי אלוהים" מבקש להיות פנטסיה סוריאליסטית, ז'אנר קשה במיוחד לביצוע, שרק יוצרים מעטים הצליחו לפעול בו בהצלחה. בראשם ניצב כמובן לואיס בונואל, שעסק בכמה מסרטיו בחומרים שאף סרטו של דיין נוגע בהם. ההיזכרות בבונואל בעת הצפייה ב"הבשורה על פי אלוהים" אינה פועלת לטובת הסרט. כדי לממש את חזונה של פנטסיה קולנועית סוריאליסטית נדרש שילוב נדיר וייחודי של דמיון ותעוזה, ואלה חסרים לחלוטין בסרטו של דיין, שרוב הזמן נדמה צפוי ומיושן. אפילו "דוגמה", סרטו של קווין סמית (שהיה ניסיון אמריקאי נדיר ליצור סרט בז'אנר הזה), נראה רענן יותר מסרטו של דיין, אף על פי שגם סרטו של סמית אינו יצירה מספקת ביותר.

עלילת "הבשורה על פי אלוהים" מתחילה בראשית ספטמבר 2001, כלומר - כמה ימים לפני אירועי מתקפת הטרור בארצות הברית, ששינו את פני ההיסטוריה העכשווית. העובדה הזאת מעוררת כמובן ציפייה מיידית שהסרט יאמר משהו על האירועים האלה, אבל כמו דברים רבים נוספים בסרט, הציפייה לא מתממשת. האירועים מוזכרים בסרט - ואותה תמונה ידועה של המטוסים המבקעים את מגדלי התאומים בניו יורק נראית בו בשלב מסוים - אבל הסרט אינו עושה משהו משמעותי עם הדימוי הזה, שחולף בו כאילו כך סתם (בניגוד, למשל, לאופן הסוגסטיווי והמדויק שהבמאי דניס ארקאן משתמש בו בסרטו "שיחות נפש", שמוקרן כעת בישראל).

דיין מגלם בסרט את אלוהים עצמו, עייף וחסר כוחות, שכל רצונו לרבוץ בשלווה בעודו נועל נעלי בית מפלנל עם רוכסן מלפנים. לשם כך הוא שולח חזרה לכדור הארץ את בנו ישו (גיל קופטש), כדי להביא סוף סוף גאולה לעולם. ואולם, השטן (בגילומה של טינקרבל) מתנגד ונוקט שלל תחבולות כדי לסכל את התוכנית. זהו הבסיס העלילתי של הפנטסיה, שעליו דיין מעמיס אוסף של סיטואציות שאף אחת מהן אינה מצליחה לשעשע או להפתיע באמת. במשך רוב הזמן הסרט מזכיר הצגת סיום בבית ספר תיכון, שמבוצעת על ידי שחקנים יגעים מרוב מאמץ.

גם סרטיו הטובים ביותר של דיין לקו ברישול, שבולט הפעם במיוחד דווקא בגלל עומס הנושאים והמיתוסים שהסרט מבקש לדון בהם. בסרטיו הקודמים של דיין אפשר היה לעתים לסלוח לרישול הזה בגלל הלהט והאינטואיטיוויות שליוו את העשייה והפכו את הרישול למעין צורת ביטוי תוקפנית שלהם. בסרטו החדש זה קשה הרבה יותר, מכיוון שדווקא מפנטסיות סוריאליסטיות מהסוג הזה נדרשת לכידות עלילתית וסגנונית, וזו נעדרת לחלוטין מ"הבשורה על פי אלוהים".

בעיה חמורה נוגעת לאמירה של הסרט: בטרילוגיה שהחלה ב"החיים על פי אגפא" עסק דיין בחומרים מקומיים, ועוצמתם וחשיבותם של שלושת הסרטים נבעה במידה רבה מכך. לעומת זאת, ב"הבשורה על פי אלוהים" הוא חותר למסר "אוניוורסלי", ולעתים אין דבר שהוא חיוור, תפל ומיותר יותר ממסר שחותר לאוניוורסליות. הסרט אמנם צולם בישראל ונראים בו סממנים של ההוויה הישראלית, אך הוא אינו אומר דבר על המציאות המקומית. והיות שכך הדבר, אין בו אמירה משמעותית גם על ההוויה האנושית הכללית שבה הוא רוצה לעסוק.

את בשורת הניהיליזם המשועשעת והחמורה כאחת, שעלתה מתוך סרטי הטרילוגיה ("אין תוכנית. חיים. נקודה", כפי שהיא מתומצתת ב"שמיכה חשמלית ושמה משה"), מחליפה בסרט הנוכחי בשורה חדשה - זו שהביטלס ניסחו אותה בזמנו כ"All You Need Is Love". הבעיה אינה נעוצה בתוכן הבשורה ואף לא בחוסר מקוריותה, אלא בכך שהיא מוצגת בסרטו של דיין באופן ילדותי ומאולץ, כך שהמשמעות שעדיין יכולה להיות לה - ויש לה בעולם טרוד ומבוהל זה - הולכת לאיבוד.

שמו של הסרט החדש מתייחס כמובן ל"החיים על פי אגפא", אך גם כאן לא ברור לגמרי כיצד ההתייחסות הזאת אמורה לפעול, לבד מהקשר המיידי שהיא יוצרת בין הסרט הנוכחי לבין סרטו המהולל של דיין. לכך מצטרף עניין נוסף: כשבמאי של סרט, שגם מגלם בו את התפקיד הראשי, מקבל עליו לשחק את אלוהים, הליהוק חייב לומר משהו הנוגע גם למקומו של הבמאי והכוכב בתוך היצירה הקולנועית - ובמיוחד כוכב בסדר הגודל המיתי המצטבר של דיין. דיין כלל אינו מתייחס להיבט זה של סרטו, וההעדר פוגם בתוצאה ומבליט עוד יותר את דלותה הרעיונית והצורנית.

דיין החל לעבוד על "הבשורה על פי אלוהים" לפני שמל גיבסון יצר את סרטו "הפסיון של ישו", והרבה לפני התהוותה של ההמולה בעקבות הקרנת הסרט והפיכתו לאחד הלהיטים הגדולים ביותר בתולדות הקולנוע. אולי אין זה הוגן לדון בשני הסרטים בכפיפה אחת, אבל אין להכחיש כי סרטו של גיבסון, בגלל הבעייתיות שלו ופרסומו הרב, העלה מחדש לפסגת הדיון הקולנועי את שאלת ייצוגם של מיתוסים דתיים על בד הקולנוע. אי אפשר להשתחרר מההכרה בכך בעת הצפייה בסרטו של דיין, והכרה זו מבליטה עוד יותר את היותו של "הבשורה על פי אלוהים" סרט אומלל למדי, שנראה סתמי רוב הזמן. במשך כל הסרט הצופים ממתינים לאותו רגע אחד של חסד ועוצמה, שיעלה את הסרט למדרגה גבוהה יותר, ויגאל אותו מהשיממון של עצמו. הרגע הזה לא בא.

"הבשורה על פי אלוהים". תסריט ובימוי: אסי דיין; צילום: עופר ינוב; מוסיקה: בעז אבני; שחקנים: אסי דיין, גיל קופטש, טינקרבל, צופית גרנט, דנה פרנס, גילה אלמגור, ישראל פוליאקוב, אייל גפן, ציון ברוך וגולן אזולאי

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ