שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
דנה גילרמן
דנה גילרמן

בימים אלו מוצגת בגלריה האוניברסיטאית בתל אביב התערוכה "עכשיו כאן מחר לאן?" על אמן המיצג דני זקהיים, שמת בשנת 1994 והוא בן 35. שתי שאלות עקרוניות עולות סביב התערוכה. האחת היא שאלה מוכרת היטב: עד כמה מהותית הביוגרפיה של אמן להבנת יצירתו; ושאלה נוספת, הנגזרת ממנה במקרה של זקהיים: האם אפשר לאצור תערוכה סביב סוד שאמן שמר בחייו.

עם מותו של זקהיים פורסם בעיתונים כי הוא מת מגידול במוח. זו אכן היתה סיבת מותו, ואולם מה שלא פורסם הוא שהגידול היה תוצאה של מחלת האיידס, שזקהיים ידע כבר ב-1987 כי לקה בה. אמנית המיצג תמר רבן, שעבדה רבות עם זקהיים, אומרת כי המחלה השפיעה מאוד על יצירתו. בערב מיצגים שיזמה לציון עשר שנים למותו היא הציגה, בהסכמת אלמנתו של זקהיים, דף מיומנו, שגילה למי שעיין בו את סוד המחלה. "האם אפשר להדבק בקרבה עם נשאים/חולים אחרים לדוגמא בקבוצת תמיכה", כותב זקהיים. על הדף שלושה רישומים של דיוקן עצמי. על החולצה של אחד מהם כותב זקהיים: "HERO +I AM AN HIV".

להתגבר על הבושה

השאלה עד כמה חשובה הביוגרפיה להבנה של יצירה מלווה את האמנות במשך עשרות שנים. נדמה שהיום מתערערת התפישה המודרניסטית שצידדה בהפרדה חדה בין יצירת האמנות לבין חיי האמן. אפשר היה להבחין בשינוי במעמדה של תפישה זו בכמה תערוכות רטרוספקטיוויות שהוצגו לאחרונה. ברטרוספקטיווה של אריה ארוך במוזיאון תל אביב, האוצר מרדכי עומר הסתמך בפרשנותו ליצירות על ציונים ביוגרפיים בחייו של האמן, חלקם אישיים מאוד, על גבול הרכילות. קישורים ביוגרפיים ניכרו גם ברטרוספקטיווה של רפי לביא שאצרה שרית שפירא במוזיאון ישראל, ובזו של מאירה שמש שאצרה גליה בר אור ומוצגת עכשיו במשכן לאמנות בעין חרוד.

בדומה, לא קשה למצוא היום אמנים המביאים פרטים אינטימיים מחייהם אל היצירה שלהם. טל מצליח, למשל, מרבה לעסוק במחלת עור שהיא סובלת ממנה, וגדעון גכטמן עוסק כבר שנים בצורה ישירה ביצירתו במחלת הלב שלו ובמותו של בנו. ומשלב מסוים באה לידי ביטוי ביצירתו של משה גרשוני אהבתו לגברים.

נדמה שגם במקרה של דני זקהיים, הידיעה על מחלתו ועל העדפותיו המיניות היתה מרכזית להבנת המיצגים שעשה מאמצע שנות ה-80 ועד למותו. ולמרות זאת, זקהיים שמר את דבר מחלתו בסוד בחייו, ומשפחתו, בעיקר אמו, הגנה על הסוד לאחר מותו.

בין המעטים שידעו על מחלתו של זקהיים בחייו היו אשתו, קרול גודין (לשעבר המעצבת של בית האופנה קום איל פו), ואמנית המיצג תמר רבן, שהקימה עם זקהיים ועם ענת שן את מקלט 209, עמותה לקידום האמנות הבין-תחומית בישראל. רבן, שמנהלת היום את "במת מיצג" על שם דני זקהיים, הפועלת בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב, מספרת שרק שנה וחצי לפני מותו סיפר לה על המחלה.

"הבושה שכרוכה במחלה, הנידוי החברתי והסטיגמה גרמו לו ליצור תחת ידיעה ברורה של מוות, אך לא לדבר על כך", היא אומרת. לדבריה, זו כנראה הסיבה שאף אחד לא קרא את מה שזעק בעבודות - הנוכחות הברורה של נטיותיו המיניות, של המחלה ושל המוות המוחשי.

בשבוע שעבר, בערב המיצגים שיזמה בבמת מיצג לציון עשר שנים למותו של זקהיים, החליטה רבן לחשוף את הסוד. בתוך ויטרינה שעמדה בחלל התצוגה הציגו רבן וגודין דף מתוך יומן המחלה של זקהיים. מי שהציץ בו ידע מיד במה מדובר. רבן מאמינה שהסתרת מחלתו של זקהיים ממשיכה לשמר עוול חברתי, וגם ממשיכה לפגוע בהבנת חשיבות יצירתו של זקהיים ותרומתו לאמנות הישראלית.

"המחלה היתה חלק עיקרי מהיצירה שלו", היא אומרת. "במשך שמונה שנים הוא פעל תחת הידיעה שהוא עומד למות. אמנם כל יוצר עוסק במוות במידה זו או אחרת ביצירתו, אך העיסוק אצל דני היה ברמה הקונקרטית, המוחשית. הוא אמר שאין הפרדה בין חיים לאמנות, ולכן חשוב לי במיוחד לעשות את החיבור הזה. בכלל, במיצג אתה מצפה שביוגרפיה וחיים יהיו חלק מהעבודות. זו אחת ההגדרות של פרפורמנס. לכן ההסתרה הזאת מבחינתו היתה במידה רבה גם שלילה של המדיום. עם זאת אפשר לראות הקבלה בין המחלה לבין המדיום- שניהם היו ועודם בשוליים".

עד כמה הידיעה על המחלה חשובה לפרשנות של עבודתו?

"היא היתה נוכחת כמעט בכל עבודה. בחליפה הלבנה העשויה תכריכים שהוא הרבה ללבוש במופעים שלו, באינפוזיות עם הנוזל דמוי הדם, בארון הקבורה, בכפפות שעטה על ידיו, בגברים העירומים שהשתתפו במיצגים. אחרי מותו היו כאלה שטענו שהעיסוק שלו במוות היה מעין נבואה עצמית. זו שטות. דני לא היה נביא. הוא פשוט ידע שהוא עומד למות. באחת העבודות שלו הוא חפר בור, ובתוכו שם כדים מלאים בבגדים שלו. אף אחד לא ידע מה יש בתוך הכדים, אבל מבחינתו זו היתה פעולה אמיתית. אמנות לא היתה הצגה מבחינתו, אלא החיים עצמם. הפחד שלי הוא שיסתכלו על העבודות שלו בלי הקונטרה-פונקט. אותה מחלה 'מלוכלכת' היתה משקל נגד ליצירה המאוד אסתטית עם הגימור המופלא".

זקהיים שמר על זה בסוד. למה את רוצה להוציא את זה החוצה?

"כשהוא סיפר לי, לא הבנתי איך מישהו חי עם זה חיים שלמים ועובד כל כך קשה ולא מספר לאף אחד. הוא אמר לי, 'את פשוט לא מבינה באיזו חברה אנו חיים'. הבורות היתה כל כך גדולה ונשארה כך. זו התגלית שלי, זה מה שמזעזע בעיני, ששום דבר לא השתנה בעשר השנים מאז מותו, ובאיזשהו מקום אני פועלת גם כדי לשנות את זה, לשנות את מה שכל כך הקשה עליו את החיים.

"כל זמן שהוא חי הוא הגן על עצמו, הוא רצה להמשיך ולהיות חלק מהחברה, אבל אחרי שהוא מת כבר לא היה צריך להגן עליו. חזי לסקלי ועמוס גוטמן מתו בסמוך. אף על פי שחזי לא דיבר על המחלה והסתיר אותה אפילו מעצמו, על שניהם כתבו בעיתונים בלי סוף, ועל דני כמעט שום דבר, שום ניתוח של היצירה שלו. והוא לא היה פחות חשוב ומרכזי מהם. לקרול ולי היה מאוד חשוב שתהיה תערוכה גדולה על דני, אבל ידענו שאף אוצר רציני לא יעשה תערוכה כשהוא מחויב לשמור על סוד שכל כך רלוונטי ליצירתו. קרול החליטה לספר על מחלתו לאנשים מעולם האמנות מיד לאחר מותו. אני הלכתי אתה אף על פי שהיה לי מאוד קשה. הרבה אנשים כעסו על זה".

רבן מספרת שזקהיים השאיר אחריו עשרות יומנים, סקיצות ותצלומים שמתעדים כל דבר שעשה. "העיסוק במחלה הופיע כמעט בכל מקום בצורה זו או אחרת", היא אומרת. החומרים נשארו בידיה של אשתו, ללא הוראות מה לעשות בהם. "דני השאיר את כל הדברים שלו פתוחים", אומרת רבן. "הוא כל הזמן היה עסוק בארגון וקיטלוג, והוא גם דיבר על זה שחשוב לו להיות אמן נצחי. הוא אמר לי שאם הוא ימות לפני, אני היחידה שתוכל לדבר על העבודה שלו כמו שצריך".

תיעוד מרהיב

בתערוכה המרשימה שאצרה דנה תגר בגלריה האוניברסיטאית, במסגרת לימודי התעודה במוזיאולוגיה, לא מופיעים אותם יומנים וסקיצות. לדברי תגר, היעדרותם אינה קשורה להתחמקות מהעיסוק במחלה, אלא לשאלה כיצד נכון להציג מדיום שתלוי כולו בהווה ובמקום ההתרחשות.

"הקדשתי מחשבה רבה לשאלה איך להחיות את התיעוד", היא אומרת. "לא ידעתי אם לבחור את הווידיאו, את הסקיצה, את היומנים. בכמה להגדיל את העבודות, וכיצד להפוך את דני לאייקון. זו היתה אחת המטרות שלי. ליצור מדני אייקון. שמו מונצח בבמת מיצג, אבל אין הנצחה של היצירה שלו, וזה מה שהתערוכה מנסה לעשות".

תגר מציגה בתערוכה אובייקטים ממיצגים, מעט סרטים שתיעדו את המיצגים, והרבה תצלומי תיעוד מוגדלים של האמן שנעשו לפני או אחרי מיצג. ההישג של תגר הוא שבעזרת חומרי תיעוד - שבדרך כלל יוצרים תערוכות תובעניות ולא מגרות ויזואלית - היא הצליחה לאצור תערוכה קצבית, מרתקת, עם תחושה חזקה של חיות. היא הצליחה בכך גם בזכותו אופי יצירתו של זקהיים, שהיה בעל מודעות אסתטית גבוהה שהתבטאה באובייקטים ודימויים מרהיבים ובמיצגים ראוותניים.

תגר, שעבדה שש שנים בבמת מיצג, מאמינה שהמחלה רלוונטית ליצירתו של זקהיים, אך היא התחייבה לכבד את בקשת המשפחה לא לעסוק בה (המשפחה גם עזרה במימון התערוכה). היא לא מרגישה שהיא חטאה לתפקידה כאוצרת. "כתבתי בקטלוג פרט שלא נכתב בשום מקום קודם לכן, שזקהיים ידע כי הוא חולה במחלה סופנית כמה שנים לפני שמת, ושהידיעה יצרה נקודת מפנה ביצירתו", היא אומרת. "מהקטלוג עולה בבירור שזקהיים יצר תחת ידיעה ברורה של מוות".

על השאלה מדוע נמנעה מלכתוב על העיסוק שלו בזהותו המינית, שמופיע ברבות מעבודותיו, עונה תגר: "אני לא כתבתי את זה בקטלוג בדיוק מאותם מניעים שלא ציינתי את שם המחלה. אבל אני מתייחסת לזה. למשל, אני מציינת שבתחילת דרכו האמנותית הוא שיתף במיצגים נשים ואחר כך החל לעבוד עם גברים צעירים".

אבל יש משקל רב בעבודותיו לאיברי מין גבריים, לעירום גברי. זה לא בעייתי להתעלם מנוכחות כל כך ברורה של מיניות בעבודות?

"הייתי צריכה להצטמצם. למצוא נקודת מבט אחת שתוביל את התערוכה, ובחרתי את התמה של אמן-תייר שנמצאת לכל אורך עבודתו. אחד ההיבטים הכי בולטים אצלו היה העניין של האמן שנמצא במסע בין עולמות שונים, בהליכה שלו על גבולות - גבולות גיאוגרפיים ומיגדריים, אבל גם בין חיים למוות.

"עם זה ברור שהעניין של החיפוש אחר זהות והעיסוק במחלה נמצא כמעט בכל עבודה שנעשתה לאחר שחלה. אני חושבת שהמחלה הפכה את היצירה שלו להרבה יותר מעמיקה. העבודות שלו והתנועות שלו הפכו פחות גרנדיוזיות. הן נשארו טקסיות, אבל הרבה יותר מסוגננות, פחות מוחצנות. הוא התחיל גם לדבר על דברים שקשורים להעדפה המינית בצורה הרבה יותר מובהקת - הגברים המעורטלים מול היותו חנוק ולבוש, גברים עירומים עם זקפה כשהוא לבוש במין חגורת נפץ וכפפות וקורא קדיש. הוא מתחיל לעסוק בדברים יותר אישיים, אבל סוד המחלה נותר מוצפן".

בסוף שנות ה-80, לקונדומים, זקפות וכפפות היתה אסוציאציה ברורה, אז איך אף אחד לא התייחס לזה?

"אני לא יודעת אם זו התעלמות. התייחסו המון למוות, למשל, להליכה על הסף. זה בדיוק הניואנס. דני זקהיים אמנם היה מפורצי הדרך, אבל הוא פרץ דרכים באמנות המיצג - תחום שתמיד היה שולי בישראל. היו לו עבודות מדהימות, אבל עם כל הכבוד אני לא חושבת שהרבה אנשים ראו אותן. זה לא הוצג במוזיאון, לא התייחסו למדיום הזה כל כך ברצינות, גם לא אנשי אמנות. בעיקר התייחסו לעבודות שלו סביב השאלה מה זה מיצג - לא התייחסו כל כך לתכנים. הוא טען כל הזמן שהוא אמר הכל, שהוא לא שמר את הסוד, אבל אף אחד לא הבין".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ