בטהובן באוזני השטן

"וילהלם פורטוונגלר - געגועים לגרמניה"

חגי חיטרון
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
חגי חיטרון

הרגעים המרשימים ביותר בסרט על המנצח הגרמני וילהלם פורטוונגלר, שיועלה במוצאי שבת, 10 ביולי, בפסטיבל הקולנוע בירושלים, לקוחים מיומן קולנוע גרמני משנת 1942. היומן תיעד קונצרט חגיגי שהתקיים בברלין לכבוד יום הולדתו של היטלר: שר התעמולה גבלס נשא נאום, ואחר כך ביצעה הפילהרמונית של ברלין את הסימפוניה התשיעית של בטהובן. הקריין ביומן הקולנוע מכריז ומזכיר שהסימפוניה מסתיימת ב"אודה לשמחה".

כיום, הצפייה בקטע הנהדר הזה מוכרחה לעורר מבוכה. שיר ההלל לשמחה ולאחווה ("כל בני האדם אחים"), ביטוי עליון של ההומניזם, מנוצל בשירות השטן. הקריין הנאצי מברך את המנהיג, קורא לו "אדולף היטלר שלנו", והצלילים פורצים במלוא יפעתם. ומה חושב המנצח, וילהלם פורטוונגלר? הוא לכאורה עוסק רק במוסיקה, מכהן במקדש האמנות הנצחית.

וילהלם פורטוונגלר נשאר במולדתו ובכהונתו בימי השלטון הנאצי, ויש אומרים שבשנים 1942 עד 1944, כאשר כבר הסתמן שההיטלריזם רק מוביל מיליונים לאבדון, נכבשים וכובשים כאחד, ביצועיו היו מוצלחים במיוחד. אחרים טוענים כי הוא סייע למוסיקאים יהודים לצאת מגרמניה.

לאחר המלחמה עבר פורטוונגלר תהליך ארוך של "דה-נאציפיקציה" בידי חוקרים אמריקאים, ובסופו של דבר הוכשר. המחזה "לנקוט עמדה", מאת רונלד הארווד, שעסק בחקירות אלה, בשאלת התנהגותו של המנצח בשנות ה-30 וה-40 ובטענות שהביא להצדקתו הועלה באנגליה בבימויו של פינטר והוצג לפני שנים אחדות גם כאן ("המנצח" בתיאטרון הקאמרי עם עודד תאומי ובבימוי מיכה לבינסון).

הסרט "וילהלם פורטוונגלר - געגועים לגרמניה" משתדל להיות בעיקר יצירת אמנות שעוסקת באמנות, מבלי לא להיגרר יתר על המידה לוויכוחים בין מצדיקי פורטוונגלר לשולליו. יש אמנם דיבורים בשאלות אלה, אך הם מינוריים, חולפים, נאמרים בנימה מהורהרת ואינם חודרים במיוחד. לבמאי, אוליבר בקר (הוא יהיה אורח הפסטיבל בירושלים) הפולמוס אולי לא כל כך חשוב; היה חשוב לו להעביר את עוצמת המוסיקה תחת שרביטו של פורטוונגלר, לצרף אותנו לאמונה שמנצח זה, יחיד ומיוחד בכישרונו, השכיל יותר מכולם להפיק את הממד הנשגב בה.

בקר מצליח בהפקת התחושה הזאת; שילוב צילומים של אירועים גדולים, סופניים (אש בשדות, טנקים הורסים עיירות, חיילים מתקדמים במישורים מושלגים), מראות של מאבק הרואי, ענק, מחוללים את התחושה המבוקשת. פתאום גם אנחנו מבינים (ובעיקר מרגישים) איך המושג של מלחמה אפוקליפטית אמיצה - גרמניה מול שאר העולם - עשוי להשתלב בצלילי בטהובן, ברוקנר ובלי ספק ואגנר.

ראטל מביא את הסחורה

את הקטעים הרדודים יחסית בסרט, במצעד המונולוגים, מספק המנצח הבריטי סיימון ראטל, המחזיק כיום במשרה שהחזיק בה פורטוונגלר (ואחריו הרברט פון קאראיאן) - משרת המנהל המוסיקלי של הפילהרמונית הברלינית. ראטל מפיק, בקול רך סוגסטיווי-רוחני, משפטים שמוסיקאים בעלי כישרון רטורי מיטיבים לנפק, הכל בשבחו של קודמו. למשל: פורטוונגלר, באוזני ראטל, הוא "מוסיקאי שמצטיין בכנות רבה" (ראטל שומע את הכנות דרך הניצוח, ומי יעז לכפור ברגש הסובייקטיווי שלו?), תובנה שהובעה מן הסתם לא בלי קשר לתפקידו הנוכחי של ראטל בברלין.

כמו שקורה תכופות בניסיונות לתאר את גדולתו של מוסיקאי, השומעים עלולים לשאול אם אין אותו תיאור ממש מתאים גם למוסיקאים אחרים. למשל, כשסיימון ראטל אומר ש"רק מישהו עם תפישה כזאת של המבנה הכולל של היצירה ושל ההתפתחות ההרמונית ארוכת הטווח בה יכול להרשות לעצמו לפרש אותה באופן אישי בלי להרגיש שהוא צועד על קרח דק". הכיתוב בגוף הסרט אינו מציין את הקשר של ראטל לפילהרמונית של ברלין, הרלוונטי כל כך, אולי משום שדקדקנות בפרטים אינה ראויה לסרט שמטרתו להרשים, להעביר מסר מתפלסף, רחב יריעה וסוחף.

הנשגב בשירות הרוע

המוסיקולוג ריינהולד ברינקמן טוען טענה מרחיקת לכת, מסוג התובנות שמותר להפריח לאוויר באשר הן נשמעות מעמיקות. לדעת ברינקמן, פרשנותו המוסיקלית של פורטוונגלר לסימפוניות של בטהובן, שהבליטה את הממד הנשגב שביצירה (בין השאר באמצעות קצב אטי מזה שמלחין עצמו כיוון לו), הלמה את המגלומניה הנאצית. כדוגמה מושמעת ה"ארואיקה" תחת שרביטו של פורטוונגלר, בעוד פסלו של הקומפוזיטור נראה על המסך.

במקום אחר מצטרף אותו מוסיקולוג לאבחנה שאקורד מסוים בפרק הראשון של הסימפוניה התשיעית מבצוע אצל פורטוונגלר בדרך חתרנית, כדי להעביר מסר של הרס, לא של ניצחון. אשרי המאמין.

סמוך לתחילת הסרט מובאת עדות בקולו של המנצח פורטוונגלר עצמו. הוא מדבר על שפת המוסיקה הגרמנית, שפה שלדעתו "מבטאת מהי גרמניה באמת, גרמניה הנצחית שלמענה אנו הגרמנים חיים, סובלים ואף מתים". אותו קטע מובא גם בסיום הסרט, כסגירת מעגל.

מרואיין אחר אומר: "אילו דיבר פורטוונגלר בכנות, היה מודה שראה את עצמו כמצוי רק בדרגה אחת מתחת לאלים, עומד בינם ובין המנהיגים הפוליטיים".

צלילים של בטהובן, ואגנר, ברוקנר, שוברט וליסט נוחתים על הצופה בסרט זה, לצד ויזואליה שמחדדת את הרושם שהם יוצרים. האפקט מעוצב היטב; נוצרת הרגשה שהניצוח של פורטוונגלר, רק הוא, מסוגל לחשוף במוסיקה הזאת את מלוא הכוח.

אבל אולי התכוון הבמאי (בפרשנות מחמיאה) להדגים מהי שטיפת מוח בעזרת מוסיקה, להדגיש עד כמה המושג של אמנות שחושפת את "הטוב שבאדם" רעוע; להראות איך היצירות הנשגבות, פאר הגאונות האירופית, משמשות כלי יעיל מאין כמוהו לטיפוח לאומנות נוראה. כדי להבין זאת יש לטבול בצלילים ובמראות שבסרט ואחר כך לחזור אל כוח השיפוט ולזכור שגם בכיר האס-אס ריינהרד היידריך אהב מוסיקה קלאסית ואפילו ניגן בצ'לו.

"וילהלם פורטוונגלר - געגועים לגרמניה" בבימוי אוליבר בקר, 2003. יוקרן בפסטיבל הקולנוע בירושלים ב-10 ביולי

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ