מוחק אהבות קודמות

"שמש נצחית בראש צלול"

אורי קליין
אורי קליין
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי קליין
אורי קליין

בוקר חורפי אחד מחליט ג'ואל באריש (ג'ים קארי) שלא ללכת לעבודה המשמימה שלו, ובמקום זאת לנסוע ממנהטן לעיר הקיט מונטוק בלונג איילנד. ברכבת למונטוק הוא פוגש את קלמנטיין קרושינסקי (קייט וינסלט), צעירה בעלת שיער כחול, שהתנהגותה החופשית מושכת את ג'ואל המופנם והדיכאוני. רומן מתחיל להתפתח בין השניים. אבל האם זאת הפגישה הראשונה של ג'ואל וקלמנטיין? הייתכן שהם נפגשו כבר בעבר, אהבו כבר בעבר, אבל אינם זוכרים זאת?

אחד משירי האהבה הנפלאים ביותר בתולדות הזמר האמריקאי נכתב על ידי לורנס הארט למנגינה של ריצ'רד רוג'רס. מלות השיר or When" "Where מתארות פגישה בין גבר לאשה, ועוסקות בעדינות ובתחכום נדירים בחמקמקותו של הזיכרון עצמו. "נדמה שכבר עמדנו ושוחחנו כך בעבר", אומר השיר. "את הבגדים שאת לובשת לבשת גם אז, ואת החיוך שאת מחייכת חייכת גם אז, אבל אינני מצליח לזכור היכן ומתי. כן, ישנם דברים שקורים לנו בפעם הראשונה והם נדמים כאילו הם קורים לנו שוב".

הארט לא מנסה לבטא את התחושה המוכרת של דז'ה וו; הרגש שעולה מהשיר קרוב הרבה יותר להמצאה המבריקה של ג'וזף הלר בספרו "מלכוד 22", כאשר לשתי התחושות הידועות, "דז'ה וו" ו"ז'אמה וו" (אותה תחושה של הזרה שמלווה פתאום משהו מוכר ביותר) הוא הוסיף תחושה שלישית: "פרסקה וו", כלומר, כמעט מוכר, כמעט ידוע, כמעט זכור. באיזשהו מקום אומר שירו של הארט שהמפגש עם אהוב או אהובה חדשים (ואת השיר ביצעו במשך השנים גם זמרים וגם זמרות), הוא גם המפגש עם כל הנשים או הגברים שאהבנו קודם. זכרם נמהל בזיכרון החדש המתהווה, והתוצאה היא לא בדיוק הזיכרון של העבר, וגם לא הזיכרון שמתעצב באותו רגע של היזכרות חמקמקה, שהופכת את העבר פעם נוספת להווה, ואת הזיכרון עצמו לפעולה של מחיקה ואף שכחה.

תחושה דומה מתקבלת גם מ"שמש נצחית בראש צלול", שיתוף הפעולה השני בין הבמאי הצרפתי מישל גונדרי לתסריטאי האמריקאי צ'רלי קאופמן (סרטם הקודם והמוצלח הרבה פחות היה "הטבע האנושי" מ-2001). עד כה לא הייתי מחסידיו של קאופמן, שכתב גם את התסריטים לסרטיו של ספייק ג'ונז "להיות ג'ון מלקוביץ'" ו"אדפטיישן". סרטיו נדמו לי מתחכמים, מסובכים שלא לצורך ופועלים בתוך הקשר אופנתי נמהר ויהיר מדי. לא בטוח ש"שמש נצחית" שונה במובהק מתסריטים אחרים של קאופמן (שהוא מקרה נדיר בתולדות הקולנוע של תסריטאי שנהיה לדמות הדומיננטית בסרטים שבהם הוא מעורב); יש בסרטו החדש מידה דומה של סרבול ויומרה שפגמה גם בסרטיו הקודמים. אבל אין ספק שזהו סרטו השלם והעשיר ביותר עד כה, וזאת משום שבתוך המבנה העלילתי המורכב, והערפול הכללי שמאפיין את הסרט, טמון לו גם סיפור פשוט הרבה יותר, סיפור אהבה אנושי המאפשר להתייחס בסלחנות לספיחיו הטרחניים.

בכל סרטיו עד כה מבקש צ'רלי קאופמן לחדור לתודעה של האדם. סרטים רבים וחשובים ניסו כבר בעבר לעסוק במהלכי הזיכרון עצמו; רבים מהם הופקו בצרפת, ובהם "המזח" המופתי של כריס מרקר מ-1962 ו"אהבתיך אהבתיך" של אלן רנה מ-1967. שני הסרטים האלה מיקמו את עלילותיהם בפנטסיה עתידנית מדע-בדיונית, והציבו במרכז הזיכרון המעוצב את דמותה של אשה אחת, שמראה פניה נמחק אל תוך העבר.

קאופמן מבקש אף הוא ללכת בדרך הזאת (ואולי אין זה מקרה לפיכך שאת סרטו הטוב ביותר עד כה יצר עם במאי צרפתי דווקא). את המסגרת העלילתית העיקרית ל"שמש נצחית בראש צלול" (ששמו לקוח משורה בשירו של אלכסנדר פופ, "Eloisa to Abelard") מספקת ההנחה התסריטאית שקיימת האפשרות למחוק את הזיכרון של אהבות קודמות, שלא נגמרו בטוב. את השירות הזה מספק בסרט המדען הווארד מירצוויאק (טום וילקינסון), שסיפורו, כמו סיפורם של שני האסיסטנטים הלא כל כך מוצלחים שלו (אלייז'ה ווד ומארק רופאלו), וסיפורה של פקידת הקבלה שלו (קירסטן דאנט), משתלבים בעלילה המרכזית של הסרט.

ג'ואל וקלמנטיין מנסים למחוק מזיכרונם את סיפור אהבתם שהשתבש, אך באמצע תהליך המחיקה ג'ואל מתחרט. האם תהיה לו אפשרות להיאחז בפיסות הזיכרון שנותרו לו? האם יש סיכוי שכאשר הוא וקלמנטיין ייפגשו שוב אהבתם תפרח מחדש? והאם - ואלה הן אולי השאלות המרכזיות שהסרט מעורר - יש הווה אחר מאשר זה שמתהווה בתודעתנו בעזרת הזיכרון? וכאשר אנו מוותרים על הזיכרון הזה, האם פירוש הדבר מוות ממשי או סימבולי או אולי לידה מחדש?

מכלול השאלות האלה, שהסרט אינו עונה על כולן בצורה מספקת, הוא זה שמעניק ל"שמש נצחית בראש צלול" את הנפח הרגשי שלו, שמתפתח בהדרגה. מתוך כל המהומה הכללית שמאפיינת את הסרט מתעצבות בהדרגה שתי דמויות, ג'ואל וקלמנטיין, שאכפת לנו מהן, ובאיזשהו שלב היינו רוצים אפילו לשחרר אותן מהסרט עצמו, ולאפשר להן לחיות את חייהן ולממש את אהבתן בנפרד ממנו. זו תחושה משונה, אך באופן פרדוקסלי היא משרתת את הסרט ומבליטה את הנושא המרכזי שלו, וזה הניסיון למצוא בכל פעם מחדש את האומץ לאהוב שוב.

חלק ניכר מכוחו של הסרט נובע מהחיבור שמתקיים בו בין שני כוכביו, ג'ים קארי וקייט וינסלט, שנראים שייכים זה לזה וגם נבדלים זה מזה בצורה משמעותית ביותר. זהו מקרה נדיר שדווקא העדר מסוים של כימיה בין שני שחקנים משרת את התוצאה מכיוון שהוא מבטא בצורה סימבולית את מהות היחסים בין שתי הדמויות שהם מגלמים.

"שמש נצחית בראש צלול" הוא סרט שכדאי להיענות לו. ההיענות אינה מיידית ואינה פשוטה, אבל כאשר היא מתרחשת - והיא מתרחשת כמעט בלי שנבחין מתי וכיצד זה קרה - התוצאה היא קומדיה רומנטית, שיחסית למצב העגום שבו הז'אנר הזה נמצא כיום, מצליחה לדון בו ואף לקדם אותו.

"שמש נצחית בראש צלול". בימוי: מישל גונדרי; תסריט: צ'רלי קאופמן; צילום: אלן קוראס; מוסיקה: ג'ון בריון; שחקנים: ג'ים קארי, קייט וינסלט, אלייז'ה ווד, מרק רופאלו, קירסטן דאנסט, ג'יין אדמס, טום וילקינסון

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ