אורי קליין
אורי קליין
אורי קליין
אורי קליין

"לאכול בגדול", סרטו התיעודי של הבמאי האמריקאי מורגן ספרלוק, אינו סרט רציני. והעובדה שהסרט זיכה את ספרלוק בפרס הבימוי בפסטיבל סאנדאנס האחרון וזוכה להפצה רחבה בארצות הברית ובעולם היא עובדה מדאיגה. היא מעידה שמשהו לא טוב קורה לקולנוע התיעודי, שכדי לשאת חן ולהגיע לקהל רחב חייב לוותר על רבים מהמרכיבים שעיצבו את העשייה הקולנועית העשירה והמפוארת בז'אנר זה.

האם אפשר בכלל לקשור בין סרט כמו "לאכול בגדול" לבין יצירתם של גדולי הקולנוע התיעודי האמריקאי, כמו האחים מייזלס, פרדריק וייזמן או ארול מוריס? בקושי רב. באותה מידה אפשר להשוות בין "אמריקן פאי" ל"ורטיגו" רק משום ששניהם סרטים אמריקאיים עלילתיים.

96 הדקות של הסרט חולפות מהר. פה ושם אפשר אפילו לגחך. אבל "לאכול בגדול" מתייחס לקולנוע התיעודי כמו ש"פאסט פוד", שלא לומר "ג'אנק פוד", מתייחס למזון המוגש במסעדה טובה או מבושל בבית. הוא משביע בעת הצפייה, אך אינו מזין, ובסופו של דבר אינו מספק חוויה מהנה.

הבחירה בדימוי הזה אינה מקרית, כמובן: מזון מהיר הוא נושאו של הסרט. לאחר שצפה בכתבה חדשותית על שתי נערות שתבעו לדין את חברת מקדונלדס, בטענה שהיא אחראית להשמנת היתר שלהן, החליט ספרלוק ליצור סרט שיעסוק בתופעה והוא יהיה הגיבור המרכזי שלו: במשך חודש ימים הוא יאכל רק במקדונלדס, שלוש ארוחות ביום, וישתה רק את המשקאות המוצעים בסניפי החברה (כולל מים). הוא גם החליט להתחייב לאכול במשך אותו חודש לפחות פעם אחת כל ארוחה המוצעת בתפריט של מקדונלדס, ותמיד להסכים כשהקופאי יציע לו להגדיל את המנות למה שמכונה "סופר סייז" תמורת תוספת תשלום קטנה (שם הסרט במקור הוא "Super Size Me"). ומכיוון שספרלוק הוא ניו-יורקי ותושבי ניו יורק הולכים ברגל בממוצע יותר מכל אמריקאי אחר, הוא התחייב לבקר בסניפים מחוץ לניו יורק, וללכת בכל יום קילומטר וחצי לכל היותר.

בין פרובוקציה למניפולציה

"לאכול בגדול" מתיימר לחקור את תופעת השמנת היתר של החברה האמריקאית, שהיא לטענת הסרט החברה השמנה ביותר בתבל: הסרט מדווח ששניים מבין כל שלושה אמריקאים ו-37% מבין כל הילדים והמתבגרים במדינה סובלים מהשמנת יתר. אבל הניסוי של ספרלוק הוא הסיפור המרכזי בסרט. בתחילתו נבדק ספרלוק בן ה-32 על ידי שלושה רופאים ונמצא בריא באופן מעורר קנאה. במרוצת הניסוי הוא נבדק כמה פעמים נוספות, ומתגלה שמצבו הבריאותי והנפשי מתערער. הוא עולה במשקל, רמת הכולסטרול שלו עולה, ניכרת פגיעה בכבד, ולדברי חברתו, יש פגיעה בתפקוד המיני שלו. והוא גם בדיכאון. אבל מי לא היה שרוי בדיכאון אילו נאלץ לאכול את אותו מזון בדיוק במשך חודש שלם? לקראת סוף הסרט אומר אחד הרופאים לספרלוק שמצבו מזכיר לו את האלכוהוליסט ששותה את עצמו למוות ב"לעזוב את לאס וגאס", בגילומו של ניקולס קייג'; הוא רק לא ידע שניתן לעשות זאת גם בעזרת אכילת יתר.

שתי השפעות מרכזיות ניכרות ב"לאכול בגדול". האחת היא השפעתו של הבמאי מייקל מור, שניכרת גם ביעדיו הציבוריים של הסרט וגם בסגנונו. יותר מכל מזכיר "לאכול בגדול" את "רוג'ר ואני" של מור: כמותו תוקף הסרט, לכאורה באומץ, את אחת החברות הגדולות והחזקות ביותר באמריקה ובעולם (ג'נרל מוטורוס בסרטו של מור, מקדונלדס ב"לאכול בגדול"); כמותו מתיימר הסרט לשאת את מחאתו של "האיש הקטן באמריקה", שמנוצל על ידי הקפיטליזם ונופל לו קורבן; וכמותו הוא מתייחס לסירובה של החברה המותקפת להתייחס להאשמות. כדי לעשות זאת משלב הסרט, שוב בדומה לסרטיו של מור, בין פרובוקציה למניפולציה. אבל מור, למרות כל ההסתייגויות, עושה זאת בחריפות; תכסיסיו מושחזים יותר ויעדיו ממוקדים הרבה יותר מאשר בסרטו של ספרלוק.

השפעה משמעותית עוד יותר, ובעייתית הרבה יותר, היא זו של תוכניות המציאות הטלוויזיוניות. לא קשה לדמיין את "לאכול בגדול" כסדרת טלוויזיה שבה ספרלוק, ואולי כמה אנשים נוספים, עוברים את הניסוי הזה, כך שבכל פרק נזרק מהתוכנית מי שגופו ואופיו אינם עומדים במעמסה והמנצח הוא זה ששורד את הניסוי כולו ונשאר בחיים.

אין ספק שתוכניות המציאות הן אחת התופעות התרבותיות המשמעותיות בשנים האחרונות. זו גם אחת התופעות הבעייתיות ואולי גם המאיימות ביותר של התקופה, וספרלוק בסרטו נענה לה בהתלהבות ילדותית ובלי שמץ של ביקורת. אין זה מפתיע לגלות שקודם לבימוי הסרט הוא היה מעורב בהפקת תוכנית הטלוויזיה "I Bet You Will", ששודרה באם-טי-וי, ובעקבות "לאכול בגדול" הוא מעורב בפיתוחה של תוכנית מציאות שתעסוק אף היא בבעיות של תזונה.

פרסומת של 96 דקות

הבעיה המרכזית של "לאכול בגדול" היא שטחיותו; הוא נמנע לחלוטין מלמקם את התופעה שבה הוא דן בכל הקשר שהיה יכול להעניק לה עומק ומשמעות. הסרט אינו מתייחס להיבט המעמדי והסוציו-אקונומי של התופעה, וגם לא לקשרים בין המוקדים הכלכליים והפוליטיים הגדולים של אמריקה לבין חברות ענק כמו מקדונלדס. לכל אורך הצפייה בסרט אין הרגשה שספרלוק מודע למורכבות התיאורטית של המשימה שקיבל עליו, וגם לא לאמביוולנטיות האידיאולוגית של השלכותיה.

האם ספרלוק מאמין באמת שביכולתו "לפגוע" בענק תעשייתי כמו מקדונלדס? אמנם הסרט הביך את החברה, ובעקבותיו היא שינתה כמה מטקטיקות הפרסום והמכירה שלה, בעיקר בכל מה שנוגע למנות ה"סופר סייז", אבל האם זה באמת רציני? אפשר גם לתהות אם "כניעה" כזאת אינה מספקת לחברה פרסום חיובי ואם "לאכול בגדול" אינו בעצם גם פרסומת של 96 דקות למקדונלדס, סרט שמשרת את החברה בה בעת שהוא תוקף אותה. אבל ספרלוק, כך נראה, אינו מודע לכל ההיבטים האלה, או שהוא מעדיף להתעלם מהם כדי לספק לצרכניו מוצר קל לעיכול רגשי, אך נעדר כל ישות רעיונית ואידיאולוגית.

מבחינה סגנונית, "לאכול בגדול" נראה כמו כתבה טלוויזיונית מורחבת, שאין לה שום איכויות קולנועיות. אין בסרט הברקות צורניות כמו אלה שמאפיינות את סרטיו של מור, ובוודאי לא ניכרת בו מחשבה תיאורטית ומעשית שנוגעת בתחומיו ובגבולותיו של הקולנוע התיעודי. הוא נועד בראש ובראשונה לפאר את מורגן ספרלוק עצמו, את אומץ לבו ואת היושרה הציבורית שלו; מטרת הסרט היא להפוך אותו לכוכב, כלומר - למוצר בגודל "סופר", שמוצע לנו למכירה. אני, בכל מקרה, לא קונה.

"לאכול בגדול". תסריט ובימוי: מורגן ספרלוק; צילום: סקוט אמברוזי

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ