בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ענף הברזל

הפסלים הענקיים של חבר קיבוץ מרום גולן, יופ דה יונג, עשויים גרוטאות ונראים כמו חיות מדבר שהוכלאו עם יצורים עתידניים. במציאות של הפרטה הקיבוץ לומד לעודד את היצירה ומנסה לשווק את הפסלים באגרסיוויות

תגובות

בין עשרות העלונים בחדר הקבלה של המלון בקיבוץ מרום גולן, בינות לפרסומים על יער האיילים, טיולי הטרקטורונים ורכיבה על סוסים, נמצא גם עלון על אמנות הפיסול בברזל של יופ דה יונג. "יצירת אומנות מגרוטאות מתכת", נכתב בעלון, "את פסליו של יופ אפשר לראות בחצר הקיבוץ ועל הר בנטל".

למעשה, אפשר לראות את פסליו של דה יונג בכל מקום באזור, כל הזמן. הם ממוקמים בשבילי הקיבוץ, מול חדר האוכל, בין בתי החברים, מסביב לבית ההארחה של הקיבוץ, על גדרות, ליד האורווה, בדרך למוצב הצה"לי שנמצא בהר בנטל ומשמש אתר מורשת קרב, אפילו בבית הקברות של הקיבוץ כבר מוצב פסל אחד, לבקשת המשפחה. כ-350 פסלים יצר דה יונג בארבע שנים ונדמה שאם אף אחד לא יעצור אותו, פסליו יכבשו את רמת הגולן כולה, יהפכו אותה ואת מרחביה לחלל תצוגה ענק.

ליד חלק מהפסלים מתנוסס שמו של האמן ומספר הטלפון שלו. על הצריף באורווה נתלה שלט עץ גדול ובו פרטים ביוגרפיים על דה יונג, על יצירותיו והיכן אפשר להשיגו. פקידת הקבלה שבמלון מספרת בהתלהבות שבאחרונה נקנו כמה פסלים במחירים גבוהים. "היו על כך אפילו פרסומים בעיתון הפנימי של הקיבוץ", היא אומרת.

את מכירת הפסלים שהחלה החודש מנסים לשווק בקיבוץ באינטנסיוויות. דה יונג הוא מיזם חדש במשק, "ענף יופ", כהגדרתו, שנולד במסגרת ההפרטה החלקית. הניסיון לשווק את האמנות נעשה כחלק מניסיונותיו של הקיבוץ לעודד את החברים לפרנס את עצמם כעצמאים, כבעלי עסקים קטנים.

מהמחצבה לפסלים

אחת העדויות לתהליך הזה, שמתקיים בשנים האחרונות בכל הקיבוצים, היא סדנה להכשרת יוצרים חברי קיבוץ, שתתקיים בספטמבר מטעם החברה הבין-קיבוצית. את הסדנה, שמתקיימת זו הפעם השנייה, תנחה היועצת איריס מסד מקיבוץ אייל. מסד מלמדת את אמני ואומני הקיבוצים להשתמש באמנותם כמנוף עסקי להגדלת הכנסות.

"הרעיון לפתיחת הסדנה נולד מהמעבר של הקיבוץ המסורתי לדיפרנציאלי ומופרט", אמרה מסד לעיתון הקיבוץ. "אמני הקיבוץ חדלו לקבל תקציבים וימי אמנות, ומצאו את עצמם מתוסכלים ונבוכים נוכח הרצון להמשיך ליצור והצורך להתפרנס ממשלח ידם האמנותי. לא היו להם כלים להתמודד עם המציאות החדשה. במסגרת הסדנה אנחנו מלמדים את האמנים והאומנים כיצד לנהל משא ומתן, איך להתמודד עם קונפליקטים בתוך הקיבוץ ומחוצה לו, ניהול עסקי ומסחרי. לקראת סוף הקורס מקימים מיזם במקום מרכזי, שמציג אמנות במתכונת עסקית".

תהליך ההפרטה יצר מצב מעניין. תחום האמנות, שמעולם לא זכה לעידוד במרבית הקיבוצים, זוכה לפתע להוקרה ולתמיכה. היצירה, שנעשתה במשך שנים על חשבון זמנם הפנוי של העוסקים בדבר ולא על חשבון העבודה, נהפכה לענף שווה ערך לענפים אחרים. "מעט מאוד יוצרים היו פה", אומר דה יונג, "הקיבוץ הזה היה עסוק כל השנים בעבודה, בהקמה. היום הוא לומד לעודד גם יצירה".

דה יונג כותב כבר שנים פרוזה, שירה, מסות וסיפורים, תמיד בשעות הלילה, לאחר יום עבודה ארוך ומתיש. "אלו השעות היחידות שהיו לגיטימיות לעיסוק ביצירה", הוא אומר. גם את הפסלים, שהחל ליצור לפני כארבע שנים כשעבד במחצבת טופ השייכת לקיבוץ, היה מכין בזמן הפסקת הצהריים. כשהחליט שהוא רוצה להיות פסל במשרה מלאה, התפטר מהעבודה.

אין ספק שלפסליו של דה יונג - שקצתם מתנוססים לגובה של מטרים אחדים ומשקלם מעל לטונה - יש פוטנציאל להיהפך לאטרקציה תיירותית. בחודש האחרון מכר דה יונג שמונה פסלים קטנים, כחצי מטר גובהם, ב-2,000 שקל כל אחד. שניים מהם נרכשו על ידי בעלת גלריה בפאריס ושישה נקנו על ידי מטיילים שראו את הפסלים בהר בנטל, התלהבו, ויצרו אתו קשר.

רוב הכנסות המכירה מושקעות בחזרה בענף. מכיוון שמדובר בינתיים בהפרטה חלקית, 80% מהמשכורת של דה יונג (שמופרשת מכספי המכירות) הולכים לקופה של הקיבוץ והיתר לכיסו של האמן. כשההפרטה תושלם, יהיו ההוצאות וההכנסות באחריותו הבלעדית של דה יונג.

דה יונג מייצר את הפסלים מגרוטאות מעולם הציוד הכבד - בולדוזרים, שופלים, וחלקים של מכונות חציבה (רולקים, טופים). את חומר הגלם הוא מוצא במחצבה הסמוכה שבה עבד ב-23 השנים האחרונות, וגם בה מוצגים כמה עשרות פסלי ענק מברזל. לעתים רחוקות הוא משתמש גם בציוד ישן של צה"ל שהוא מוצא באזור.

הוא מפסל דמויות ענק, חרקים, חיות דמיוניות שלא קיימות, מפלצות שנראות כלקוחות מהמיתולוגיה. בכולן יש תנועה ו"משהו אנושי שמתבטא במחווה גופנית", כדבריו. החיבורים המוזרים שהוא מייצר, ההלחמות המשונות בין גלגלים למוטות וחלקים אחרים יוצרים דמויות מוזרות, מעין הכלאה של חיות מדבר שנכחדו עם יצורים עתידניים, זוחלים חצי מפלצתיים וחצי אנושיים. קשה להגדיר את הפסלים הפיגורטיוויים כיפים. יש בהם משהו בוסרי, אך הם גם מרתקים ומפתיעים בזכות ההתמודדות של דה יונג עם החומר.

דה יונג מציין שהפסלים נועדו לשעשע, להעלות חיוך על פניהם של הצופים. הם מצחיקים את כל מי שצופה בהם, הוא אומר. גם ילדים וגם מבוגרים. אין ספק שיש משהו מגוחך בדמויות האלה אך יש בהן גם משהו נוגע ללב ומרתיע, מעורר תחושה של אי נחת. החורים של העיניים, האף והפה, המוטציות הלא מוגדרות, הברזל הלא מלוטש, הגולמיות, כל אלו מעוררים תחושה של התכלות ומוות.

קשה להבין מנין הגיעו הדמויות, ועוד יותר מכך איזה עתיד מחכה להם. אפשר לומר שמצבן הוא כמצבו של היוצר, שעלה לארץ מהולנד לפני כ-40 שנה, תרם את תרומתו למימוש החלום הציוני והיום נאלץ להתמודד עם עתיד לא ברור, מאיים במידה רבה. סיפורו הפרטי, החלוצי, המרשים באומץ לבו ובנחישותו, דומה לסיפורם של מרבית האנשים האנונימיים, שהקימו את המפעל הקיבוצי, והיום נותרו כמעט לבד, כשמאחוריהם גוף מתפורר.

הסולידריות נגמרה

דה יונג שגדל כקתולי עלה לישראל ביולי 73', חודשים אחדים לפני שפרצה מלחמת יום כיפור. "אפילו לא ידעתי שאני מגיע לשטח כבוש", הוא מספר, "דווקא למדתי היסטוריה והייתי מעורה במה שקורה בארץ ישראל, אבל לא נכתב כלום על כך שאדמות רמת הגולן הן שטח כבוש. הפרופגנדה הציונית עבדה היטב. הם הציגו את העוול שנעשה לישראל במסגרת הסכסוך הערבי ישראלי. הם סיפרו לנו שהחיים בישראל יפים ולא חשפו את הקשיים. אני לא יודע אם הסתירו במכוון את המידע הזה, אבל אין ספק שהמציאות של חיי הקיבוצים פה לא היתה קלה.

"שבוע לפני תחילת המלחמה נשמעה סירנה ברחבי הקיבוץ. בכפר שבו חייתי בהולנד סירנה היתה סימן שהאוכל מוכן אבל כאן כולם התחילו לרוץ. רק אז הסבירו לי שאני נמצא על שטח כבוש".

התמימות הזאת איפיינה את כל תחילת דרכו של דה יונג בארץ. "אני זוכר את היום הראשון שבאתי לכאן עם מזוודה ענקית, חליפה ועניבה", הוא מספר, "נחתתי בתל אביב בחום של 40 מעלות ונסעתי לראש פינה. משם צעדתי שלושה קילומטרים לצומת מחניים, כי לא הצלחתי לעצור טרמפ עם מראה כמו שלי. חיכיתי שם שש שעות לאוטובוס היחיד שעלה לגולן".

כבר בשנות ה-60, בעקבות סיפורי הגבורה של מלחמת ששת הימים, התעורר בו הרצון לבקר בישראל. אבל הביקור נדחה מסיבות שונות. בינתיים הוא הספיק לשרת שנתיים בצבא ההולנדי, שהיה אז שירות חובה, והחל לימודי סיעוד בתחום הפסיכיאטריה. באחד החופשים נסע לביקור.

"בחורה מהכפר שלי, ששהתה במרום גולן, הזמינה אותי לראות איך נראה קיבוץ בישראל", הוא אומר, "תיכננתי להישאר רק כמה חודשים אבל אז פרצה מלחמת יום כיפור". המלחמה עוררה בו זעם ותחושות של חוסר צדק לגבי הסכסוך הישראלי-הערבי. "אני זוכר שעמדתי בחניה כשפינו נשים, ילדים ואנשים זרים. ראיתי שלושה מטוסי קרב סורים יורים טילים בלי חשבון והחלטתי שאני נשאר. היה לי חשוב להיות חלק מהמאמץ, להיות שותף לעשייה המשותפת. אין אפשרות להעביר את תחושת הביחד למי שלא חווה אותה".

תחושת השליחות הגדולה והסולידריות נגמרה. רבים מחברי קיבוץ מרום גולן תומכים היום בהפרטה, דה יונג בין המתנגדים. הוא מאמין שהיה אפשר לשמור על חיי הקיבוץ ועל חיי הקהילה עם שינויים קלים. היום, בגיל 53, לאחר שהשתתף במימוש החלום הציוני, הקים משפחה וגידל שלושה ילדים, הוא בוחר בדרך חדשה אף שהוא נשאר עדיין בקיבוץ. "נתתי את מרב שנותי לקיבוץ", הוא אומר, "עכשיו, בגילי המתקדם, מותר לי לשנות כיוון, לעסוק רק במה שאני אוהב, לפתוח עסק משלי, להיות עצמאי".



יופ דה יונג ופסליו: "נתתי את מרב שנותי לקיבוץ. בגילי המתקדם מותר לי לשנות כיוון, לעסוק רק במה שאני אוהב"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו