גואל פינטו
גואל פינטו

הבמאי יוסף סידר אינו סבור כי סרטו החדש "מדורת השבט", שעלה לאקרנים אתמול, מציג באור שלילי את הציבור הדתי. אמנם מוצגת בו דמות כמעט קריקטורית של מתנחל שתלטן, כל חברי הקהילה הדתית מתייחסים בהתנשאות לגיבורת הסרט, אלמנה המבקשת להתקבל להתנחלות, ובתה הבכורה נהנית מסקס עם חברה החייל בעוד הבת השנייה מותקפת מינית על ידי צעירים דתיים אחרים - אבל סידר אינו רואה בכל אלה אמירות יוצאות דופן. "אין לי מוטיווציה לומר משהו אידיאולוגי בסרט", הוא מדגיש, "אני איש מקצוע בעולם הבידור ולא הוגה דעות או מעצב דעת קהל בזירה הפוליטית. אני מנסה ליצור מוצר פופולרי, שיהיה שווה 35 שקל. אלה היומרות שלי, והמחשבות שאני מעורר אצל הצופה הן משניות".

סידר גם אינו מקבל את הטענה שהוא זוכה להערכה בזכות מעמדו כ"'דתי מחמד' של הקולנוע הישראלי", כבמאי שמביא סיפורים מרגשים תוך מתיחת ביקורת על המתנחלים והדתיים ונמנע מהתייחסות ביקורתית אל התרבות החילונית.

"זה כבוד גדול להיות בכפיפה אחת עם אורי אורבך (איש התקשורת כינה את עצמו 'דוס מחמד' - ג"פ), אבל אורח החיים הדתי שלי מנותק באופן מוחלט מהשאיפות המקצועיות שלי", אומר סידר, "הדמויות שלי חובשות כיפה כי זה מה שאני מכיר. גדלתי בבית דתי שהיתה בו גם הנאה מתרבות פופולרית. מחזות זמר בשביל אמא שלי זה פסקול של החיים, ואבא שלי הוא מדען. אף אחד אינו מתפלל בסרט שלי או עושה משהו לשם שמים. הדמויות בסרט היו יכולות להיות ממוקמות, בלא כיפה, בקיבוץ או ביישוב בגליל, ועדיין הסיפור היה נשאר אותו סיפור".

אסי דיין מקים התנחלות

במרכז "מדורת השבט", שסידר גם כתב את התסריט שלו, עומדת אלמנה טריה (המגולמת על ידי מיכאלה עשת), החיה בירושלים בתחילת שנות ה-80 עם שתי בנותיה: אסתי המרדנית (מאיה מרון) ותמי המופנמת (חני פירסטנברג). המשפחה מנסה להצטרף לקבוצה המקימה התנחלות חדשה בשומרון, בהנהגתו של מוטקה (אסי דיין), שההתנשאות וההנאה שלו מכך שהוא קובע את גורלם של הכפופים לו מעוררות חלחלה.

סידר מעט מתוח - לא רק בגלל עליית הסרט למסכים, אלא גם לנוכח ההמתנה לטקס חלוקת פרסי אופיר, שיתקיים בסוף החודש. חברי האקדמיה הישראלית לקולנוע כיבדו את סידר וסרטו - שהוקרן לראשונה בפסטיבל ברלין וזכה שם בציון לשבח - ב-13 מועמדויות, בכל הקטגוריות האפשריות. בשנים קודמות היה אפשר להתייחס לכך כאל הישג שגרתי, מפני שיבול הסרטים הדל הניב באופן טבעי מועמדויות רבות. ואולם השנה - שבה הוגשו 23 סרטים לתחרות - זה הישג בולט ומרשים. לפני ארבע שנים זכה סרטו הראשון של סידר, "ההסדר", בפרס האקדמיה לסרט הטוב ביותר של השנה. "העובדה ש'ההסדר' זכה באותה שנה", אומר סידר, "חיסלה סופית את כל הסיפורים על קליקות בתוך האקדמיה, כי לי אין חצר של מאמינים".

בעוד "ההסדר" היה יומרני למדי, גם מבחינה ויזואלית, וכלל סצינות של מבצעים צבאיים, "מדורת השבט" הוא סרט קאמרי, שכל חלקיו תואמים ומצטרפים זה לזה כמו בתצרף. קווי העלילה של "מדורת השבט" מזכירים את סרטו המצליח של ניר ברגמן "כנפיים שבורות": שניהם מתמקדים באלמנה שבעלה מת בטרם עת, מציגים את דמותה של ילדה מתבגרת מרדנית (בשני הסרטים משחקת אותה מאיה מרון), ומתמודדים עם אסון הפוקד את הילד הצעיר במשפחה (תרדמת ב"כנפיים שבורות", תקיפה מינית של הבת הצעירה ב"מדורת השבט"). בשניהם גם מופיעה מכונית ישנה עם בעיות בהתנעה.

סידר מחייך חיוך גדול כשהוא נשאל על הדמיון בין שני הסרטים: "צריך לומר שהתסריט שלי היה קיים עוד לפני שראיתי את 'כנפיים שבורות'. אבל 'כנפיים' מאוד השפיע עלי בסגנון, וכבוד גדול הוא לי שמשווים בינינו. כשהתחלתי לעשות סרטים חשתי שתעשיית הקולנוע בישראל יוצרת קולנוע קאמרי מדי, שאין סיכוי שהצופים יתחברו אליו. אבל אחרי 'ההסדר' אני לא מבין למה הלכתי לכיוון הסנסציה, בשעה שהכוח האמיתי נמצא בהרמוניה".

נדמה שסרטו של סידר נבדל מ"כנפיים שבורות" לפחות בעניין מרכזי אחד - התחושה שהצופה יוצא אתה בסיום ההקרנה. בעוד סרטו של ברגמן מסתיים בחיבור משפחתי, תחושת הקלה וסוף טוב, "מדורת השבט" אינו מעניק לצופיו תחושה מרוממת בסיומו.

"האיש הרע בסרט הוא מוטקה - הוא זה שמחליט על גורלם של אחרים", אומר סידר, "הוא קובע אם להכניס או להוציא אותם מהחברה האקסקלוסיווית שהוא יצר. לכן הוא היחיד בסרט שנענש, במקום שהכי פוגע בו: במקום שהוא יחליט, מחליטים בשבילו. לגבי הצעירים שתקפו מינית את הילדה, היתה לי התלבטות. היו אנשים רבים שקראו את התסריט ודרשו ממני נקמה, אבל לי היה ברור בסוף שאני לא מעניש אותם, כי אנשים כאלה אינם נענשים בעולם האמיתי".

אצלנו לא נועלים דלתות

סידר נולד בניו יורק ב-1968 ועלה לישראל כשהיה בן 5. הוא גדל בירושלים, היה בישיבת נתיב מאיר, למד פילוסופיה ותולדות התיאטרון באוניברסיטה העברית וקולנוע בניו יורק. באמצע שנות ה-90 גר בהתנחלות באזור רמאללה, היום הוא מתגורר בתל אביב עם אשתו ובתו.

בראיון עמו הוא נמנע מקבלת אחריות מפורשת לאמירות המשתמעות מהסרט כלפי המגזר הציוני-הדתי שממנו הוא בא. לדבריו, "אין קתרזיס גדול יותר מאשר להיות חלק מקבוצה של אנשים שנראים כמוך, רוקדים כמוך ומתנהגים כמוך. אני לא מוכן לוותר על החיבור השבטי הזה; זה אחד הדברים שנותנים לי תחושת ביטחון. כשביימתי את 'ההסדר' היו לי יומרות ורציתי לעשות סרט עלי ועל החברה שאני בא ממנה. רציתי שהסרט יוציא אותנו טוב. אבל במשך העבודה, בכל פעם שהייתי כן עם עצמי, ראיתי שהערכיות שאני גאה בה אינה באמת יפה כמו שרציתי לתאר. כשהסרט יצא לאקרנים התחושה השבטית שלי נשברה. אנשים כעסו עלי, טענו שבגדתי. 'מדורת השבט' משקף את התחושות האלה: מצד אחד הנאה מהשבטיות, ומצד שני המחיר שאתה משלם על שייכות אליה".

ואולם, ההתייחסויות אל האחר בסרט אינן עניין פנימי לחברה הדתית-הציונית. כוחו של הסרט נובע במידה רבה מכך שהדמויות בו מייצגות תופעות כלליות בחברה הישראלית. למשל, האלמנה שמקבלת יחס רחמני ומתנשא; היתומים שזוכים ליחס משפיל; הרווק המזדקן והבתול (בגילומו של משה איבגי) שעושה הכל למען הסובבים אותו, אך הם אינם מוכנים לעשות דבר בשבילו; הילדים המזרחיים הדחויים שאינם חלק מהקבוצה השלטת ונאלצים להבעיר בל"ג בעומר מדורה משל עצמם, ועוד.

"הביקורת שלי היא על הדינמיקה החברתית שמייצרת את הפוליטיקה והאידיאולוגיה", אומר סידר. "במגזר שלי יש משהו מצטדק ומוסרני שנותן לעצמו קרדיט במקומות שאינו ראוי להם. הציבור הדתי טוען לאמפתיה לסובבים אותו, בניגוד חריף למציאות. אתה לא יכול להתהדר בעזרה לזולת כשאתה בוחר לאיזה זולת אתה עוזר ולאיזה לא. בסרט לא מופיעה דמות של פלשתינאי, אבל ברור לכל שגם הוא ברשימת הלא מוצלחים. התעלמות ממציאות מאפיינת מתנחלים: אתה לא יכול לעבור במחסום, שבו אתה אדון לאחרים, ונהנה מזכויות שלשכנים המיידיים שלך אין, ולהתהדר באכפתיות כלפי החלש". סידר מביא כדוגמה סיפור על נערות משכבות מצוקה המטופלות בפרויקט רווחה באחת ההתנחלויות, אך בפועל המתנחלים משתמשים בהן כעוזרות בית, שמנקות את בתיהן בתשלום.

רובד מרכזי בסרט עוסק במין בחברה הדתית-הציונית. אחת הסצינות מתחילה בבוקר, לאחר שאסתי, הבת הבכורה, אירחה בלילה בחדרה את חברה החייל, יואל (יהודה לוי). האם, רחל, ניגשת לחדר של בתה, פותחת את הדלת, מניחה פיסת בד על זכוכית הדלת, ומנפצת בפטיש את הזכוכית. "אצלנו בבית לא נועלים דלתות", היא אומרת לבת. בסצינה אחרת האם צופה בבת המתגפפת עם אהובה בפינת חדר המדרגות. כשהבת מושכת את ידו של אהובה, שמנסה להיכנס מתחת לשמלתה, האם מחייכת לעצמה.

לדעת סידר, "האינטראקציות המיניות ייחודיות מאוד למגזר שלי, מכיוון שהוא שמרני. ככל שיש יותר איסורים יש יותר ארוטיקה, ואני מנצל את זה. מיניות זה דבר שאי אפשר להדחיק, עם או בלי כיפה. זה כמו אוננות. זה אסור, אבל אין רב בישיבה שמעלה בדעתו שהתלמידים שלו אינם מאוננים. אבל ההתעלמות ממה שאנשים עושים כשהם לבד הכרחית לסדר החברתי הדתי".

להיות זוהר, להיות שיווקי

סידר מדגיש כי חשוב לו ליצור סרט שיגיע לקהל רחב ככל האפשר. "אני משתמש בשיטת הכוכבים כדי להגיע לקהל רחב", הוא אומר, "סרט צריך להיות זוהר, גדול מהחיים, ואחת הדרכים היא לקחת אנשים שבעיני הצופים הם גדולים מהחיים". בכרזת הפרסום של הסרט מופיעים פניהם של רבים מהכוכבים, ובהם עשת, דיין, לוי, איבגי ויהורם גאון (המגלם חזן שעמו יוצאת האלמנה).

בכרזה המקורית, שהוכנה לקראת השתתפות הסרט בפסטיבל ברלין, נראתה רק עשת, הדמות הנשית הראשית. "אנשים שאלו אותי 'מי מכיר את מיכאלה עשת?'" מספר סידר. "יורם גלובוס, המפיץ, נכנס לאחת מישיבות השיווק ואמר: 'יש לך אפוס תקופתי המתרחש בירושלים, ומשחקים בו כל הכוכבים הגדולים של ישראל - למה שלא תשים את כולם בפוסטר?' ברגע שהבנתי את זה, ויתרתי על הטעם האישי שלי והלכתי עם הראש של אנשי השיווק. גלובוס מוכר סרטים כבר 40 שנה ומכיר את הקהל. אני מעריך את דעתו ולא מתבייש להיות שיווקי. חשוב לי שהסרט יחדור למיין סטרים הישראלי".

ביום שישי שעבר פורסם ב"ידיעות אחרונות" ראיון מקיף עם עשת, שעורר הדים בעקבות התנסחויותיה המאוד לא עדינות של השחקנית. בין היתר, היא סיפרה על סיפור האהבה שלה עם אסי דיין ועם אחרים, ומתחה ביקורת על רמת הכתיבה של המחזאיות עדנה מזי"א וענת גוב. "אני לא הפסיכולוג של מיכאלה עשת ואני מסרב לשפוט אותה, אני לא הולך להיות תו תקן של אף אחד", אומר סידר. "היה לי קשה לא להיות שיפוטי כלפיה, אבל התאמצתי. מיכאלה היא קיצונית. אם היא היתה הקצינה שלי בצבא זה היה רע מאוד. אם היא היתה מורה של הבת שלי זה היה מסוכן. אבל היא שחקנית. היא מכריחה את כל מי שסביבה להיות יותר אמיץ ממה שהוא דורש מעצמו. אני שמח, למרות מה שעברנו, שבחרתי בה. אני שמח שלא נעצרתי כשאנשים הזהירו אותי מפניה. ברגע ששמעתי אותה קוראת את התסריט ידעתי שהיא מרימה לי את הסרט בכמה רמות, ועל זה לא יכולתי לוותר".

הבחירה באסי דיין לתפקיד מוטקה טעונה מאוד. דעותיו הפוליטיות וייחוסו המשפחתי ידועים לכל, ולכן כשהוא מגלם דמות נלעגת של מתנחל כוחני, זה עמוס במשמעויות נוספות. "אף אחד, גם לא אנשים במגזר שלי, אינו יכול להתכחש לכישרון הענק של דיין", אומר סידר. "יש לו כריזמה מושלמת, וכל מי שאתו רוצה להיות החבר הכי טוב שלו. הבחירה בו נבעה מכך שדיין יוצר אצל בני אדם בדיוק את התחושה שהדמות שהוא מגלם, מוטקה, יוצרת. הם נבדלים מפני שלדיין יש אירוניה עצמית שלמוטקה אין. אם למוטקה היתה כזאת אירוניה, החיים הציבוריים של כולנו היו הרבה יותר קלים".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ