שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אורי קליין
אורי קליין
אורי קליין
אורי קליין

השנה היא 1981. רחל גרליק (מיכאלה עשת) מתגוררת בירושלים עם שתי בנותיה המתבגרות, אסתי בת 18 (מיה מירון) ותמי בת 15 (חני פירסטנברג), ומתקשה להתמודד עם מותו של בעלה ממחלה קשה כמה חודשים קודם לכן. היא עדיין אינה מסוגלת, למשל, למכור את מכוניתו, החונה בפתח הבית ללא שימוש, וכאשר קונה פוטנציאלי מצלצל, היא מבקשת מבנותיה לומר לו ש"אבא לא בבית".

עם זאת גרליק רוצה לשנות את מקום מגוריה. מכיוון שהיא ובעלה השתייכו לציונות הדתית והיא מתקשה לשרוד כלכלית וחוששת מהעתיד, היא רוצה להתקבל לגרעין המייסד של התנחלות חדשה בשומרון. אלא שיש בעיה. צוות המייסדים של ההתנחלות, שבראשו עומד מוטק'ה (אסי דיין), שהיה חברם הטוב שלה ושל בעלה, מעדיף לקבל להתנחלות משפחות שיש בהן שני הורים. במציאות שבה גברים נחשבים חיוניים יותר מנשים לשמירה על ביטחון הקהילה, קבלתן של רחל ושתי בנותיה להתנחלות פירושה ויתור על משפחה שלמה יותר, שיש בה גבר שיכול למלא את התפקידים המוטלים על גברים בהתנחלויות (שמירה, למשל).

הפתרון היחיד הוא שרחל תמצא לעצמה במהירות גבר חדש שימלא את החלל שנפער במשפחתה. את מימוש היעד הזה לוקחת על עצמה שולה (עידית טפרסון), אשתו של מוטק'ה, והיא משדכת לרחל, תחילה את יוסי (משה איבגי), נהג מיניבוס עדין ומתחשב, ואחר כך את משה (יהורם גאון), גביר עשיר, שאוהב להתפאר בהישגיו הכלכליים, ויותר מזה לשיר פרקי חזנות.

פחות תבונה, בבקשה

על בסיס סיפורן של רחל ושתי בנותיה יצר יוסף סידר ("ההסדר") קומדיה מקומית קטנה עם גרעין קשה. הגרעין הזה מתגלה בערך באמצע הסרט, כשהמוקד העלילתי מוסט מרחל לבתה תמי, שעוברת חוויה קשה בזמן חגיגות ל"ג בעומר, שתוצאותיה מערערות את הנחישות האידיאולוגית להצטרף להתנחלות. המעבר מקומדיה מתוקה-עצובה לסרט שחושף מידה מפתיעה של אפילה וקדרות אפילו, הוא מעלתו הגדולה ביותר של הסרט, ומה שעושה ממנו יותר ממוצר קולנועי סימפטי. עם זאת, המעבר, שסידר מבצע במיומנות כתסריטאי וכבמאי, גם מבטיח יותר ממה שהסרט בסופו של דבר מצליח לקיים.

"מדורת השבט" הוא סרט טוב, ואין ספק כמעט שהוא יתקבל באהדה על ידי הקהל. הוא כתוב היטב, מבוים בקורקטיות ומבוצע בכישרון על ידי צוות שחקניו; אך יחד עם זאת חסר בו משהו שהיה יכול להפוך אותו ליצירה חשובה ומשמעותית אף יותר בנוף הקולנועי המקומי העכשווי. החסר הזה הוא מידה נוספת של תעוזה רעיונית, דרמטית ורגשית.

הסרט עוסק בשורה של נושאים חשובים. הוא מבקר את הקונפורמיות של החברה הציונית הדתית, ובהשלכה גם את הקונפורמיות של החברה הישראלית כולה; הוא עוסק בפולחן הגבריות המתקיים בחברה ובתרבות הישראליות, חושף את צדו הלאומני של הפולחן הזה ומתאר את קשייה של האשה לשרוד בתוך המציאות הזאת. הוא עושה את כל הדברים האלה בתבונה, לעתים אף ברגישות. אין ספק שהסרט יוזכר בכל המחקרים האקדמיים שיתפרסמו בשנים הבאות על הקולנוע הישראלי כמייצג של החברה הישראלית ואת הסוגיות המרכזיות המאפיינות אותה.

אבל מתעורר הרצון שהוא ילך רחוק יותר; שתהיה בו פחות רגישות, ואולי אפילו תבונה, ויותר ייצריות ופראות אפילו, שהוא יעז יותר. "מדורת השבט" הוא בסופו של דבר סרט זהיר מאוד, שגם כאשר הוא אומר דברים חריפים על החברה שבסרט, הוא עושה את זה באיפוק שבהקשר זה הוא מכשלה.

הכל "בסדר"

יש ב"מדורת השבט" משהו קונפורמי, והשאלה היא אם סרט קונפורמי יכול לחשוף ביעילות, ישירות ואפילו הגינות את הקונפורמיות של החברה שאותה הוא מבקש לתקוף, או שמא הוא בסופו של דבר משתף פעולה עמה. המהמורה האידיאולוגית הזאת היא קודם כל תוצאה ישירה של אופיו המיינסטרימי של הסרט, ואין ספק ש"מדורת השבט" מייצג את המיינסטרים הקולנועי המקומי במיומנות רבה יותר ממרבית הסרטים הישראלים שיצאו לאקרנים בחודשים האחרונים.

אבל מיינסטרים פירושו גם הרצון התמידי למצוא חן, שעושה את "מדורת השבט" ליצירה שגם ברגעיה הקשים ביותר אינה מעמידה את קהלה במבחן ואינה תובעת ממנו יותר מדי. יתר על כן, היא אינה תובעת הרבה מהתסריטאי ומהבמאי שלה, שעושה את עבודתו בקפידה, אך אינו מסתכן. הוא נוגע בנושאים החברתיים, התרבותיים, המיניים והפוליטיים שבסרט, אך לא ממש מתנגש בהם.

יש משהו מאורגן מדי, מסודר מדי, ב"מדורת השבט". זהו סרט שהוא כולו "בסדר" - וככזה הוא לא יכול להיות בעל חריפות רעיונית ואידיאולוגית מהותית. בהקשר הזה מעניין להשוות בין "מדורת השבט" לסרטו הקודם של סידר, "ההסדר", שהיה אמנם יצירה שלמה פחות מהסרט הנוכחי ובעייתית הרבה יותר מבחינה רעיונית, אך היתה בה אותה מידה של הקצנה שחסרה ב"מדורת השבט". היא לקחה על עצמה סיכונים רבים יותר, והתוצאה לפיכך, גם כאשר היא נגרפה למחוזות מופרכים ואף סהרוריים, היתה מעניינת ובעיקר נועזת יותר.

המפתחות בפנים

כדאי לראות את "מדורת השבט". יש בסרט מספר לא מבוטל של סצינות מוצלחות, ולעתים אף מצחיקות, ומשתתף בו צוות שחקנים, שכמה מהם עושים עבודה טובה במיוחד (בראשם מיכאלה עשת, משה איבגי ובעיקר חני פירסטנברג, שהופעתה עדינה ומדויקת). אבל "מדורת השבט" הוא סרט שמעלותיו הן גם מגרעותיו. חלק מהדימויים שבו פשוטים ואף פשטניים מדי. למשל, המכונית החונה לפני הבית, שהתנעתה אמורה לסמל את התחדשות החיים של המשפחה המופיעה בסרט (דימוי דומה הופיע גם בסרט ישראלי אחר מהעת האחרונה שעסק בשכול משפחתי, "כנפיים שבורות", שגם אם לא צריך, נזכרים בו בצפייה ב"מדורת השבט"). כמה מהמתקפות הסאטיריות של הסרט צפויות וקלות מדי, ולא כל הסיפורים שמרכיבים אותו מוצלחים באותה המידה - סיפורם של רחל ויוסי, למשל, לעתים נוגע ללב, בעיקר בגלל הופעתם של עשת ואיבגי, אבל יש בו גם משהו מעט נוסחתי, מתחנחן ודביק.

מה שמכשיל את "מדורת השבט" הוא העובדה שהיה לו הפוטנציאל להיות הרבה יותר ממה שהוא נהפך להיות בסופו של דבר. הפוטנציאל הזה מתגלה פה ושם במשך הסרט (בעיקר באותה סצינה ארוכה ומרשימה שמתרחשת בחגיגות ל"ג בעומר), ודווקא נוכחותו היא שמתסכלת. "מדורת השבט" הוא סרט שרוצה יותר מדי לחיות בשלום עם קהלו, אבל כפי שכל מי שמתגורר כאן יודע - השלום הוא אולי חלום נעים, אך הוא מוביל למידה מסוכנת של תעתוע והתחמקות ממחויבות. "מדורת השבט" רוצה לעשות לנו טוב, ולכן אין הוא מתבונן במדורת השבט הישראלית ממרחק אירוני, חריף ונועז, אלא הופך את עצמו ואת קהלו לחלק ממנה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ