אורי קליין
אורי קליין
אורי קליין
אורי קליין

"הילדים של ארנה", סרטו התיעודי היפה והחשוב של ג'וליאנו מר חמיס, שישודר במוצאי שבת וביום ראשון בערוץ 21:10) 8), הופק בכמה שלבים. "תמיד צילמתי", מספר מר חמיס, "אבל מעולם לא היתה לי מחשבה ברורה מה אעשה עם החומר שצילמתי במשך שנים בג'נין". אמו של מר חמיס, ארנה, הקימה במחנה הפליטים בתי חינוך לילדים, והוא עצמו היה מגיע לשם אתה ומדריך את חוג התיאטרון. "כשהמפיקה אסנת טרבלסי פנתה אלי והציעה לי לעשות סרט על ארנה", הוא ממשיך, "היססתי במשך זמן רב, בעיקר מכיוון שארנה לא רצתה שאעשה את הסרט. היא פחדה שתהיה בו מידה של פולחן אישיות שהיא התנגדה לו".

בסוף הסכים, "מתוך מחשבה שנראה מה יהיה: יהיה כסף, נעשה את הסרט; לא יהיה כסף, לא נעשה אותו. אמי חלתה בסרטן, וביום שבו קיבלנו הודעה שהקרן החדשה לקולנוע ולטלוויזיה אישרה תקציב לסרט, הודיעו לנו שנותרה לה שנה אחת לחיות. באותו רגע, שהיה כמובן מאוד אמוציונלי מבחינתי, החלטתי סופית שאעשה את הסרט. ככל שהצילומים התקדמו, כך התקדמה המחלה של ארנה, והסרט החל לעסוק יותר ויותר במחלת הסרטן ופחות ופחות בג'נין".

לדבריו, אמו הבחינה בכך, ובשלב מסוים ביקשה ממנו להפסיק את הצילומים: "היא התחננה שאם אני כבר עושה עליה סרט, אז שדמותה תשמש אמצעי לדיון בקשת רחבה יותר של נושאים. היא לא רצתה שהסרט יהיה רק עליה ועל המחלה שלה, שמטבע הדברים היו הנושאים שהתחברתי אליהם באופן ישיר ומיידי. ואמנם, כמה ימים לפני מותה הפסקתי את צילומי הסרט. הפעם האחרונה שצילמתי אותה היתה כשהיא ביקרה בפעם האחרונה בג'נין, והביקור הזה מופיע כעת ב'הילדים של ארנה'".

לאחר מותה בפברואר 1995 גנז מר חמיס את הסרט. "אמנם נכנסתי עם החומר שצילמתי עד אז לחדר עריכה למשך שבועיים-שלושה", הוא אומר, "רציתי לבדוק מה אני יכול לעשות אתו, אבל הרגשתי שאני לא מסוגל מבחינה רגשית להתמודד אתו. חשבתי אפילו להעביר את החומר לבמאי אחר, אבל גם זה לא נראה לי פתרון נכון, והעסק התמוסס בהדרגה.

"ואז, כעבור זמן, ישבתי יום אחד בביתי מול הטלוויזיה, וראיתי על המסך את הפנים של יוסף, אחד הילדים שהופיעו בתיאטרון שהקימה ארנה. הוא נהרג בפעולת התאבדות שביצע בחדרה. צילצלתי לאסנת, המפיקה, ואמרתי לה: 'יוסף ביצע פעולת התאבדות. אני נוסע לג'נין כדי לבדוק איך ולמה. את יכולה לקנות מצלמה?' היא קנתה מצלמה, וכך התחיל החלק האחרון של צילומי הסרט. ערכתי אותו במשך חמישה חודשים עם הבמאי והעורך ההולנדי דניאל דניאל, שהצטרף לעשיית הסרט". הסרט יצא להקרנות בסינמטקים ובפסטיבלים במארס השנה.

לקרוע את המסיכה מעל פני המפלצת

התוצאה היא סרט שיש בו תעוזה גדולה והגינות גדולה לא פחות. הוא אינו מונע על ידי מחשבה תיאורטית מרוחקת, אלא בוקע מהלב והנשמה. זהו סרט שמביע מידה גדולה של הזדהות, מעורבות ומחויבות, ונהפך בסופו של דבר ליצירה שאנושיותה גוברת על כל מכשלה אידיאולוגית שניצבת בדרכה. הסרט זכה בפרסים שונים בפסטיבלי קולנוע בעולם - בטורונטו, באמסטרדם, בצ'כיה ובפסטיבל טרייבקה בניו יורק.

"הילדים של ארנה" משוטט קדימה ואחורה בעשר השנים שקדמו לקרבות שהתרחשו במחנה הפליטים בג'נין באפריל 2002, בעת מבצע "חומת מגן", שבהם נהרסו בין השאר בתי הילדים והתיאטרון שהקימה ארנה מר חמיס. הסרט משרטט את דיוקן אמו של הבמאי, אך גם מספר את סיפור חייהם ומותם של כמה דמויות נוספות, ילדי המחנה בג'נין שהתבגרו לתוך האינתיפאדה, ובהם יוסף ושלושה מחבריו, אשרף, עלא ונידאל.

מה בסופו של דבר היתה המטרה שלך בעשיית הסרט?

מר חמיס: "אחד הדברים המרכזיים שעניינו אותי היה דמותו של יוסף המתאבד. זה היה הגרעין שסביבו בניתי את הסרט כולו. הרגשתי שדמותו וסיפורו של יוסף מספקים לי הזדמנות לקרוע מעל פני המפלצת את המסיכה שמכסה אותה, ולגלות את פני הילד שנמצאים מתחתיה".

איזו מפלצת?

"המחבלים המתאבדים, כפי שהם מצטיירים בתודעה הישראלית. רציתי להראות שמאחורי כל מתאבד יש סיפור, יש דמות, יש מישהו שהיה פעם ילד. רציתי בכוונה לגרום לצופים להתאהב בילדים עוד לפני שהם לומדים מה קרה להם, כדי שמותם לא יהיה סתם עוד עובדה סטטיסטית. אני חושב שמה שמבהיל את הישראלים יותר מכל הוא שיכול להיות איזשהו היגיון במעשה של המתאבדים. אם מסבירים את התופעה אך ורק במונחים של דת ופנאטיות וטירוף ושנאה תהומית בלתי מבוקרת ולא רציונלית, אולי קל יותר להתמודד אתה מאשר אם חושפים את ההיגיון שקיים בה, ועוד יותר מכך - את הפנים האנושיות שלה".

אין זה דבר קל לעשותו, בוודאי במציאות הישראלית העכשווית, ויותר מכל מופתע מר חמיס מהתגובות לסרטו, הן בישראל והן בחו"ל. הוא מספר, למשל, על הקרנה של הסרט באמסטרדם, שבה נכחו גם יהודים וגם ערבים, גם ישראלים וגם פלשתינאים, ובסופה ניגשו אליו רבים, כולם עם עיניים אדומות מבכי, כדי להביע את התרגשותם. "אמרתי לעצמי שמשהו כאן לא בסדר", הוא אומר, "שלא יכול להיות שהסרט עובד על חתך כל כך רחב של האוכלוסייה. אבל כיום אני יכול להצביע על כמה סיבות מדוע זה קורה".

לא כל הסיבות האלה מוצאות חן בעיני מר חמיס, שבעקבות עשיית הסרט וחשיפתו לפני הקהל בישראל ובחו"ל הוא מגלה עד כמה אידיאולוגיה היא עניין חמקמק. בתשובה לשאלה אם היו ניסיונות בישראל לצנזר את סרטו, הוא משיב, "מה פתאום? להיפך אפילו", וקשה להבין אם הוא מרוצה או מאוכזב מכך. מר חמיס מספר על הניסיונות הרבים שעשה משרד החוץ להקרין את הסרט במסגרות רשמיות, מכיוון שלדעת דובריו הוא משרת היטב דווקא את התעמולה הישראלית. לתפישתם, הסרט מוכיח שלא בוצע טבח בג'נין וצה"ל נאלץ להילחם במחנה נגד לוחמים מיומנים, שלרשותם עמד כוח אש ניכר, ולא נגד נשים וילדים.

יתרה מזאת: לשיטתם, עצם קיומו של הסרט ונכונותה של ישראל להציג אותו מוכיחים שאכן קיימת כאן דמוקרטיה. עובדה, הפקה של סרט מהסוג הזה התאפשרה בכספי קרן שממומנת על ידי משרד החינוך והתרבות. "כשעשיתי את הסרט היה לי ברור שזה מה שיקרה", אומר מר חמיס, "שישתמשו בו כעלה תאנה לדמוקרטיה הישראלית, אבל לא יכולתי למנוע את זה". הוא מאמין ש"חיבוק הדוב" של הממסד, כפי שהוא מכנה זאת, שרוצה לנצל את הסרט לצרכיו (הוא אומר שעד כה סירב לכל הצעה כזאת), נובע מהאופן שבו הציג את דמותה של אמו.

מקווה שאמא תסלח לי

"אם יש לי חרטה גדולה אחת בכל מה שקשור בסרט, ואני מקווה שאמא שלי תסלח לי, זה שלא הפקעתי את הדמות שלה מההקשר היהודי-הציוני-הישראלי", אומר מר חמיס, "היא הפקיעה את עצמה מההקשר הזה כבן אדם פוליטי. היא הפנתה לו גב, יצאה נגדו. היא לא התנגדה רק לכיבוש; היא התנגדה למה שהיא כינתה 'הקולוניאליזם הציוני'. היא נאבקה למען מדינה דמוקרטית חילונית לכל אזרחיה. היא הפקיעה את עצמה מהמחנה הישראלי, והצטרפה לאינתיפאדה בג'נין. היא נחשבה בחברה הישראלית לבוגדת.

"זה ברור, למשל, מהנאום שהיא נושאת בסרט שבו היא קוראת לילדים להיאבק על זכותם לבית, לעצמאות ולחופש. זו קריאה לצאת למלחמה נגד ישראל, נגד העם שלה. אבל האופן שבו היא מוצגת בסרט אינו עושה בסופו של דבר צדק מוחלט עם דמותה ואמונותיה כפי שהן היו. לא הלכתי עם זה רחוק יותר, מכיוון שפחדתי לעשות פוליטיזציה מיותרת לדמות שלה. נכנעתי באיזשהו מקום ללחץ של המפיקים ההולנדים, שבחוכמתם ובניסיונם הרב הבינו שאם אעשה פוליטיזציה רבה מדי לדמותה של ארנה, נאבד עוד כמה צופים ועוד כמה תחנות טלוויזיה, שלא יסכימו לשדר את הסרט.

"בעקבות זאת, הדמות של ארנה בסרט נשארה מחוברת במובן השבטי, האתני והלאומי לצד הישראלי. היא הנציגה שלו בסרט, ועל כך אני מצטער היום. מכיוון שכך, הצד הישראלי יכול לנצל את דמותה לצרכיו. כשהסרט הוקרן בפסטיבל בסיציליה, הנציגים של מצרים ואלג'יריה שנכחו בהקרנה יצאו בהפגנתיות מהאולם באמצע הסרט. כשביררתי למה, התברר שזה בגלל סצינה בסרט, שבה יוסף אומר שלא היה אפילו ערבי אחד שנקף אצבע כדי לעזור לתושבים במחנה, ורק אשה יהודייה אחת באה והקימה בו בתי ילדים ותיאטרון".

האם היותך בן לאם יהודייה ואב ערבי היתה גורם בעל חשיבות מבחינתך בעשיית הסרט?

"גורם מכריע, ולא רק משום שבגלל היותי אזרח ישראלי, ששירת בצה"ל ודובר עברית, יכולתי לנוע בשטחים וקיבלתי יחס טוב יותר במחסומים לעומת הפלשתינאים. אחד הדברים המרכזיים שעניינו אותי בעשיית הסרט היה התמוססות הזהויות בשני הצדדים - לא רק של ארנה ושלי, אלא גם של הפלשתינאים שחיים לצד הישראלים ובתוכם.

"בזמן עשיית הסרט עברתי תהליך שלא הייתי מכנה אותו חזרה לצד הערבי שלי, אלא שינוי בהדגשים התרבותיים, האתניים והלאומיים שקיימים בתוכי. אם פעם המעורבות שלי בכל מה שנוגע לשפה, לעשייה ולהתקשרות עם בני אדם היתה יותר בצד היהודי-הישראלי, היום זה בדיוק הפוך. אני ניתק מהצד היהודי-הישראלי ומוצא לעצמי איזו קרקע חדשה להתקיימות גם כאדם פוליטי וגם כאדם יוצר.

"בשנים האחרונות נעתי בתוך החברה היהודית כמו נטע זר ברמות שלא יכולתי לשאת. זה היה כל כך קשה שלא יכולתי עוד לעלות על במה ולהופיע לפני קהל ישראלי. במה זה אהבה, קהל זה לאהוב, ואני לא מסוגל לעשות את זה כרגע. אני יודע שזה זמני, אני יודע מה הסיבות לכך, אבל ככה זה כרגע, ובינתיים מה שאני מתכוון לעשות זה להמשיך לעשות סרטים - אם יתאפשר לי לעשות אותם, אם יתנו לי לעשות אותם".

מר חמיס מאמין שסרטו יכול לגרום שינוי. הוא מספר שפעמים רבות ניגשו אליו אנשים שצפו בו ואמרו לו שהוא שינה אותם, שכעת הם מבינים ומרגישים דברים אחרת. סרטו של מר חמיס מעורר תקווה, משום שהוא מצליח לחשוף את העובדה שלפלשתינאים ולנו יש גורל דומה, טרגדיה משותפת, זעם וייאוש משותפים, ומעל לכל - הכוח לשים סוף לסכסוך הנורא שמתרחש כאן. "הילדים של ארנה" הוא בעיני סרט שמעורר תקווה גם מכיוון שהוא אומר שבתוך האפילה הזאת יש אורות קטנים; אחד מהם הוא הסרט הזה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ