אמש בקונצרט: "הסדנה לביצוע מוזיקה עכשווית" בהדרכת ראובן סרוסי

הכותרת הרשמית של הסדרה - "סדנה לביצוע מוזיקה עכשווית" - היתה עשויה להעלות חיוך, באשר בוצעו בקונצרט זה, לצד יצירות עכשוויות מאת סטודנטים לקומפוזיציה באקדמיה - גם יצירות בנות 40 שנה ו-60 שנה בקירוב. אין חיוך, וההסבר נעוץ כמובן בבעייתיות של החטיבות ה"מתקדמות" במוזיקה של המאה ה-20 והסתעפויותיהן בימינו.

הקונצרט העניק סיפוק מגוון לסקרנות: עם לוצ'אנו בריו, אבל ארליך, מרדכי סתר ופטר אטווש, לצד ארבע יצירות של סטודנטים. תפריט שהיה עלול לגרום בלבול אוזניים אילולא סודר והוגש בצורה מושכלת. החל בפתיחה עם בריו, בדוגמה בעלת גוון מינימליסטי ("לינאה", לשני ויברפונים ושני פסנתרים), ובסיום - יצירה עזת אפקט ועתירת אימפרסיה מאת יעל אבן-חיים ושמה "בירת הכאב", לקול (שירים מאת פול אלואר) ואנסמבל.

בשבילי, המסלול שבה הוליך אותנו הקונצרט הגדוש השפיעה בעיקר על הרושם שעשתה עלי סונטה לשני כינורות מאת מרדכי סתר (מ-1952), שבוצעה קרוב לסיום האירוע: הנה הגיעה סוף סוף - לאחר דוגמאות (מעניינות, אין להכחיש) של אקספרימנטים, מאמצים לחדש - מוזיקה "של ממש" שמעניקה מיד יכולת התחברות והנאה (תחושות שנעדרו אצלי לחלוטין לשמע שני שירים של אבל ארליך). אודה גם כי נהניתי מפרק לחמישיית פסנתר (עם כלי מיתר וכלי נשיפה), קומקפטי וזורם, מאת נדב אמיר-הימל, ולא אבוש להודות כי היצירות של המפורסמים החשובים בריו ופטר אטווש לא סיחררוני.

עניין צדדי, אולי משמעותי: עורך הסדרה ראובן סרוסי מצא לנכון להקדים כמה מלים ליצירות של המלחינים ידועי השם, אך על אלה של הסטודנטים לא אמר מלה. נקל לשער שהצדקתו (השנויה לדעתי במחלוקת) לכך היא "אתית" - כלומר הקפדה שלא ישתמע חלילה איזה שמץ העדפה שלו למישהו מהמחברים הצעירים - על פני רעהו.

"הסדנה לביצוע מוזיקה עכשווית", בהדרכת ראובן סרוסי. מבצעים: נגנים וזמרים ומנצחים מתלמידי בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה באוניברסיטת תל אביב והזמרת אלה רוזנר. אולם "קלרמונט" באוניברסיטה