היידו איים על אלכסנדר

התנאים היו מתאימים: אולם הספרייה על שם בלומנטל הוא מקום אידיאלי לרסיטל פסנתר - חלל לא גדול אך "חי", שמאפשר לכלי להתבטא בכל גוניו; והקומפוזיטורים שמדובר בהם הם שמות בולטים בנוף המוסיקה המקומי מזה עשרות שנים: שלושה מוותיקי הוותיקים - צבי אבני, חיים אלכסנדר ואנדריי היידו, וגם מרק קופיטמן (יליד 1922 ומבחינת הישראליות - "עולה ותיק"). לצדם מיכאל וולפה - יוצא דופן בגילו הצעיר (כבן 50). והנה, חרף התנאים הלכאורה מפתים, שוחרי המוסיקה הישראלית לא נהרו בהמוניהם לקונצרט זה.

לכל היצירות ששמענו נוח להצמיד מכנה משותף: הן חשופות, גלויות, נגישות, מעמידות את בשרן ואת נשמתן לשיפוטו של כל שומע סקרן מן המניין, לא מתחבאות מאחורי שום דרישה למקצוענות, לא מגדרות עצמן כ"מוזיקה למוזיקאים". אין אלה אפיונים של המלחינים עצמם, צריך לומר: דף התוכנייה הצנוע שחולק לא כלל אף מלה על היצירות, שום דבר בענייני תוכן, אלא הוקדש כולו לפירוט שבחיו, תהילתו וקריירתו של הפסנתרן. גם מנהל המכון למוזיקה ישראלית פול לנדאו, שפתח את האירוע, השכיל לא להסתכן באיזושהי אמירה שיש בה משמעות.

הרסיטל נפתח בסונטה בת 50 שנה מאת צבי אבני (המלחין נכח), ששני פרקיה הקיצוניים משדרים ישראליות נטולת עכבות, שמחה ורוקדת. הביצוע, עד כמה שיכולתי לשפוט (לא הכרתי את הסונטה קודם) היה "פשוט ולעניין", עורר ספק אם נעשה בו מלוא השירות ליצירה. הרסיטל הסתיים בנימה מוצהרת לחלוטין של ישראליות מרקדת שמחה, ששה מחולות ישראליים של חיים אלכסנדר, יצירה בת 60 שנה. בדירוג ההישגים הקומפוזיטוריים שנכחו ברסיטל - אני כותב זאת תוך היסוס אם לנקוט דירוג - רק שניים-שלושה מן הקטעים מתוך "ספר האתגרים" של אנדריי היידו (יצירה בת כעשר שנים, המלחין נכח באולם) איימו לקחת מהריקודים החביבים של אלכסנדר את ראש הליגה. על היצירות של וולפה ושל קופיטמן אני בוחר שלא לומר כמעט דבר, רק שאין הן ממיטב פריים של כותביהן.

הפסנתרן אריאל הלוי מגיש רסיטל של יצירות ישראליות, בסיוע המכון למוסיקה ישראלית. אולם הספרייה על שם פליציה בלומנטל בתל אביב