חוסר עידון מסוגנן

התזמורת הפילהרמונית הישראלית מגישה: הסימפוניה מס' 2, "התחייה", מאת מהלר

נעם בן זאב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
נעם בן זאב

כש-3000 איש עומדים באולם ומריעים בקול גדול לאנסמבל ענקי אף הוא, בוודאי יותר מ-200 איש על הבמה, אחרי שעה וחצי של מוזיקה מונומנטאלית שרובה מהדהדת בפורטיסימו - לאירוע כזה יש כוח לכשעצמו, כמעט בלי קשר לתוכן שלו; כוח קצת מפחיד אפילו.

ובאמת, העלאת סימפוניית "התחייה" של מהלר היא יותר מסתם קונצרט: בין היצירות המיוחדות, כמו הסימפוניה התשיעית של בטהובן או הרקוויאם של מוצרט, למשל, או "מתיאוס פסיון" של באך, "התחייה" דומה יותר מכולן לטקס דתי: פולחן, ריטואל שלם - לאלוהים שהוא המוזיקה. ודווקא האנושיות היא שמקנה ליצירה את התחושה הזאת: הסיפור האישי, הטראגי, של היוצר שלה, שהלחין אותה (אם להשתמש בפרפראזה) לא מתווים אלא מרגשות.

הרגשות האלה, שמתחלפים תדיר לאורך היצירה ונעים מהנשגב לארצי, מהטראגי לגרוטסקי, בקיצוניות מהממת חושים, לא כל כך נשמעו בערב הזה. הרברט בלומשטט ניצל אמנם היטב את הטכניקה הנהדרת של הפילהרמונית, אבל לא את יכולתה להפיק יופי צלילי; ורוב הסימפוניה פשוט צעקה, הרעישה, בפורטיסימו חסר עידון. נכון שמהלר מבקש לעתים חוסר עידון, לעתים אפילו גסות, בתרועות הקסרקטינים והקשות התוף הצבאי; אבל זו גסות רק לכאורה: אצל מהלר, גם חוסר העידון חייב להיות מסוגנן. ואם הגסות הייתה לא מסוגננת על אחת כמה וכמה הרגעים המתקתקים, המשתפכים ברגש.

הן התזמורת והן המקהלות, שנשמעו ישראליות כל כך בהפקה הקולית הגרונית שלהן, לא הגיעו ליופי בערב הזה: מי שהצליחה הייתה הסולנית, זמרת האלט גרהילד רומברגר, ששרה בשגב את "אור קדומים" והזכירה איך מהלר יכול לרגש.

התזמורת הפילהרמונית הישראלית מגישה: הסימפוניה מס' 2, "התחייה", מאת מהלר. עם ארבע מקהלות: ע"ש גארי ברתיני, הקאמריות של האקדמיות למוזיקה בתל אביב ובירושלים, ומקהלת "לאודמוס טה" משטוטגרט. סולניות: רות ציזק, סופרן; גרהילד רומברגר, אלט. מנצח: הרברט בלומשטט. היכל התרבות תל אביב

כתבות מומלצות

חסון. נמצאת שלב אחד לפני האשמת בנט בכך שהוא מחריש במבה

רגע לפני שכבר לא יהיה במי לחבוט, איילה חסון שפכה את כל הזעם שלה

רוטגר האוור ודריל האנה ב"בלייד ראנר"

40 שנה לסרט המוזר, שהיה גם הצלחה מסחררת וגם כישלון מהדהד

מחאה מחוץ לבית המשפט העליון בארה"ב, שלשום. גם למי שמסתכלים על ארה"ב מבחוץ, זוהי התפתחות קשה לעיכול

גם במדינה שמזוהה עם חירות, השמרנים יכולים להשיב את הגלגל לאחור

ג'ונתן, צב אלדברה שלפי ההערכות גילו בין 160 ל-190 שנה. איבד את חוש הריח וחוש הראייה

כולם חייבים להזדקן? אצל הצבים האלה, ייתכן שהתשובה היא לא

מחאת הדיור מול הכנסת. הממשלה הנוכחית לא פעלה בנחישות להורדת מחירי הדירות

מי אשם ביוקר המחיה? אלה הנושאים החמים בבחירות הקרובות

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ