סיימון וגרפונקל, שונאים אך אלוהיים

השנה היתה 1983, המקום אצטדיון רמת גן. הייתי שרוי אז באחד הנצחים הקודמים שלי. זה קרה בערך 20 שנה אחרי שהאזנתי ל"צלילי השקט" בפינה הגל"צית לשיפוטכם, אז בגיל 11. סיימון בא לישראל עם חברו, ולמרות שבשלב הזה הם כבר לא סבלו איש את רעהו, את השירים בהופעה הם הגישו אלוהית.

עמדתי שם, סופח בכל נימיי את הנצח ההוא, שנמתח עוד מהרגע שבו פיצחתי את סוד הקולות, יום למחרת אותה פינה לשיפוטכם בגלי צה"ל, באמצע השיעור בחקלאות.

כל צליל היה חשוב בפסקול הנושן-חדש הזה. אני את שלי ללא ספק קיבלתי שם, לפנים, למעיים וללב, וללא ספק הייתי הולך שוב, לו היו מגיעים שניהם.

בימים ההם התאמנתי לפרקים במכון הכושר של מלון הילטון. בזמן הביקור של השניים בארץ נקלעתי לסאונה במלון, ועוד אני מאיץ בתהליך ההזעה, נכנס בחור בהיר ומתולתל שנראה בדיוק כמו ארט גרפונקל, ומתיישב לצדי. רק שנינו מנצנצים שם, ופתאום הוא גם שר, במדויק, את קולו של גרפונקל ב"גברת רובינסון". מה לעשות, החום עלה, והתרגשותי, אף כי ערפילית באד החם, ודאי היתה ניכרת. ידעתי סופית שאני זוכה כרגע להזיע עם ארתור הגדול, כששאל אם אני רוצה לבוא בערב המחרת להופעה באצטדיון רמת גן. והלכתי, כי את ארט אני אוהב יותר.

להופעה של סיימון ביולי לא אלך, גם מפאת המחיר, וגם כי אני נוטר לו על התנהלות מבאסת מול ההרכבים לוס לובוס ובלאק ממבסה, שבהם נעזר באופן משמעותי בתקליטיו ללא מתן קרדיט הוגן, כמתבקש.

ועכשיו אני שואל, פשוט כי לפעמים זה עולה ומציק, יכול להיות שסיימון וגרפונקל לא מדברים בגלל הפלירט ההוא בסאונה? בגללי?