כשבנות מעדיפות כדורגל ושונאות את ברבי

הן אוהבות כדורגל, שונאות בובות בראץ וברבי ומתחברות דווקא עם בנים. הטום-בויז לא נעלמו, אבל יש מי שתוהים אם ומדוע פחת מספרן

צפי סער
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
צפי סער

בגבעתיים של סוף שנות ה-70, ילדה אחת בת 10, שממש שנאה לתפור, לסרוג וכדומה, וגם היתה ממש גרועה בזה, ביקשה לעבור לשיעורים של "מלאכה בנים". בקשתה נענתה, וכך, במקום לתפור פרחים ענוגים על חולצות דקיקות, היא ניסרה ושייפה עצים. כשהיא מספרת על זה היום לבתה, בת 10, הילדה פוערת עיניה בתדהמה, לא מאמינה שהיתה פעם חלוקה כזאת - "מלאכה בנים" ו"מלאכה בנות" (וגם שהיו בכלל שיעורי מלאכה, תחום שקוצץ במערכת החינוך המידלדלת, אבל זה כבר סיפור אחר).

אותה אם לא הכירה בילדותה את המונח טום-בוי, אבל בתה כבר מכנה עצמה בכינוי הזה בבלוג שלה. והיא לא היחידה בבנות הדור שלה: בבית ספרה ברמת גן, שתי כיתות מתחתיה, לומדת למשל ים טנא-ולנסי, בת שבע וחצי. יותר מכל, היא מספרת, "אני אוהבת לשחק כדורגל". בובות בראץ וברבי, לעומת זאת, מחוץ לתחום מבחינתה. הצבע האהוב עליה הוא טורקיז, המקצוע המועדף בבית הספר - מחשבים. רוב החברים שלה הם בנים, ובלשונה: "יש לי את כל הבנים בכיתה".

(איור: עמוס בידרמן)

חוץ מכדורגל, היא גם בחוג שיט. גם שם, היא מספרת, "הרוב בנים, יש רק קצת בנות". את אהבת השיט קיבלה כנראה מהוריה, שניהם סקיפרים. בחוג שטים במפרשיות: "יש כאלה שרוצים לשוט בזוג, אבל אני רוצה לבד", מספרת ים. "הכי כיף לבד". בנוסף לכך היא משתתפת בחוגי ג'ז ובלט. כשתהיה גדולה, היא אומרת בחיוך גדול ומקסים במיוחד, שמחבק גם את עיני התכלת שלה, "אני רוצה להיות שלושה דברים: רופאה, מורה לריקוד ומורה לשיט".

אמא של ים, ענת טנא, מורה לחינוך גופני קצוצת שיער ג'ינג'י, מסבירה שהתפוח לא נפל רחוק מהעץ: "הייתי ילדה ממש בן, יותר מים", היא מספרת. "שיחקתי כדורגל, כדורסל, כדוריד, החלקתי על סקייטבורד. אבל הציקו לי", היא מוסיפה. "לים לא, יש לה יותר ביטחון. היא יודעת להתמודד. אנחנו גם גדלנו עם הורים אחרים. אני מאוד שמחה שהיא טום-בוי. היא ילדה שפתוחה להכל". והאב, נעים ולנסי, אומר: "בשבילי היא ילדה. ואני נהנה שאני נמנה עם החברים שלה, כי גם אני בן".

גם ים וגם אמא שלה חושבות ש"משחקים של בנים הם יותר כיפיים". והאם מוסיפה: "בזמננו המשחקים היו שונים. אנחנו גדלנו ברחוב, היום הם במחשב". אם כי כמו שמציינת חברתה של ים מבית הספר, בעלת הבלוג בת ה-10, "גם במחשב יש משחקים לבנות ובנים. זה אותו דבר כמו פעם, אבל וירטואלי".

אז הטום-בויז לא נעלמו, לא בישראל, אם כי באנגליה למשל יש התוהים אם מספרן לא פחת במידה רבה. כך, למשל, שאלה לאחרונה הסופרת הבריטית סטפני תיאובלד ברשימה ב"גרדיאן". היא היתה טום-בוי, כך סיפרה ברשימתה, אבל כיום כל הילדות נראות לה צבועות ורוד. "נשים שהתבגרו בשנות ה-70 וה-80 די מתגאות לומר שהיו טום-בויז בילדותן", כותבת תיאובלד. "גם בספרי הנערות הפופולריים אז היו גיבורות טום-בויז, כמו ג'ורג' מ'החמישייה הסודית' או ג'ו מ'נשים קטנות'.

"ובכלל", היא מתקוממת, "למה ג'יי-קיי רולינג לא כתבה על 'הארייט פוטר'? האם יעלה על הדעת שבנים עדיין זוכים ליחס רציני יותר מאשר בנות?" למעשה, בהתחשב בסיפור שלפיו רולינג חתמה על הספר הראשון בסדרה כג'יי-קיי ולא כג'ואן משום שבהוצאה חשבו ששם של סופרת ירחיק את קהל היעד של בנים, התהייה של תיאובלד אינה לגמרי מופרכת.

תיאובלד מביעה השערה, שאולי פעם בנות נטו לאמץ התנהגות שנחשבה מתאימה לבנים כי זו היתה הדרך העיקרית להיות בעלת כוח; כיום אפשר להיות גם בת, או אשה, וגם בעלת עוצמה. אבל מנגד היא מספרת כי באחרונה משווקת בובה של דורה, גיבורת הטלוויזיה הפופולרית, שהיא דמות סקרנית, חוקרת ומטיילת, בעיצוב חדש שתואם יותר את הסטריאוטיפ של בת: במקום כלי עבודה, מפה ותיק גב, צוידה הבובה במברשת שיער ואביזרים דומים. תוך כדי חיפושיה אחר הטום-בויז של ימינו אף שמעה תיאובלד על אם ששלחה את בתה הטום-בוי לטיפול פסיכולוגי.

ההפרדה בין בנים לבנות לפי צבעים, תחומי עניין, משחקים מועדפים וכדומה לא רק מנציחה סטריאוטיפים, היא אף כדאית לתאגידים ומאיצה את מרוץ הצריכה: אם פעם היה נהוג שילדות לובשות את הבגדים של אחיהן הגדולים, כיום הייצור הוא בנפרד לבנות ולבנים, בגזרות שונות, כך שהעברה כזאת קשה יותר. אם לפעוטה ותינוק מספרת, כי התכוונה להלביש את התינוק בבגדי התינוקת, אבל התברר לה שמדובר בגזרה מתרחבת ש"תיראה מגוחכת על בן", כך הסבירו לה. וכל זאת כבר בגיל שנה-שנתיים. כשגדלים קצת והולכים לקנות תלבושת אחידה לקראת כיתה א', מגלים ההורים והילדים שיש מדפים לבנים ולמדפים לבנות: בשני המקרים מדובר בחולצות טי פשוטות שעליהן מטביעים את סמל בית הספר, אבל לבנים אלה חולצות רגילות ואילו לבנות - צמודות.

אבל עם כל הביקורת על החברה שמכוונת ילדות מראש לכיוונים מסוימים, אי אפשר שלא להודות שבתחום הזה, לבנים קשה עוד יותר: טום-בוי מתקבלת בחברה, בן בעל סממני התנהגות הנחשבים "נשיים" - הרבה הרבה פחות.

אשר לים טנא-ולנסי, היא מתכוונת להתחפש בפורים הקרוב לבילבי. "זה כיף לעשות בילבי, כי היא משתוללת", היא מסבירה. באחת השנים הקודמות התחפשה למכשפה. אמה אינה רואה קשר בין הדמויות החזקות שבתה בוחרת בהן לבין פמיניזם. פמיניזם, כפי שהוא נתפש למרבה הצער בקרב רוב הנשים והגברים, אינו מדבר ללבה: "אני לא פמיניסטית", אומרת ענת טנא, "שום דבר קיצוני הוא לא טוב". ובה בעת היא מספרת: "אמא שלי חינכה אותנו לעצמאות. אף פעם לא להיות תלויה בגבר שאתו את חיה".הכתבה פורסמה במקור ב-2009