אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אנשי התרבות שעשו את השנה

E
שתפו בפייסבוק

לפעמים הקהל אהב אותם, לעתים השלטון רדף אותם. יש מי שפרץ השנה לבמה, אחרים המציאו עצמם מחדש וחלקם הגיעו לגמרי במקרה לאור הזרקורים. אלו הם אנשי התרבות שהפכו את השנה החולפת למעניינת ומהנה יותר

טלוויזיה | חגי לוי, יוסף סידר, תאופיק אבו ואיל

הם יוצרי טלוויזיה וקולנוע מן הטובים בארץ, הם זכו לשבחים, פרסים והוקרה גם בעולם, אבל חגי לוי, יוסף סידר ותאופיק אבו ואיל הם אנשי השנה שלי בזכות הגינות אזרחית עמוקה, בלתי מצויה — ודאגה לשאריות המצפון שנותרו חבויים בבוידעם הלאומי, מוסתרים מעין רואה, נבולים וחסרי שימוש. שלושת יוצרי הדרמה "הנערים" בחרו לספר סיפור שרוב הישראלים לא רוצים לראות ולשמוע, משום שהוא קורא תיגר על עמדת הקורבן הנצחית שבה ישראל מנסה להצדיק לעצמה ובעולם. סיפור על מעשי דיכוי, הרג ורצח שמתבצעים פה בחסות הכיבוש. כן, ישראלים הם קורבנות של טרור פלסטיני, אבל אין בכך להצדיק דבר, ודאי לא את רציחתו של מוחמד אבו חדיר בן ה–16. שבועות ספורים לפני כן, התרחש מעשה חטיפה מזעזע ורצח של שלושה נערים בגדה המערבית, ורצח אבו חדיר, כך סיפרו לנו, הוא הערת שוליים אגבית בסיפור הגדול יותר: סבלם של הנערים ושל אמותיהן. דרמה היסטורית משובחת אינה רק אסתטיזציה של אירועי עבר. השלושה מצטיינים בייצוג האירועים באופן נאמן מאוד למציאות, בעשייה טלוויזיונית מרהיבה במקצועיות, בשחזור ובאמינות. לא בגלל זה כונו הם "אנטישמים", ו"מוציאים את דיבת ישראל רעה" — אף על פי שאין ולו מלה אחת של שקר ב"הנערים". הם בחרו בתבונה, באומץ ובכאב לצאת נגד הנרטיב ולהראות כיצד, מתוך הקולוניאליזם המשיחי ומתוך ההקצנה הדתית, התאפשר רצח של נער פלסטיני בידי יהודים יראי שמים. ראש הממשלה לא צפה בסדרה, אך השמיץ אותה. כמוהו גם שרת התרבות, איך לא. לא נוח להם להביט במראה ולהודות, שאירוע כזה גם הוא פרי הביאושים של שנות שלטונם. על הדרך, הוכיחו שאינם מבינים דבר וחצי דבר באמנות — זו לא אמורה "לייצג" את הנרטיב השלטוני. בשביל זה יש לראש הממשלה דוברים ופייסבוק. "הנערים" היא מופת של אמת, חירות ומצוינות. אולי בשל כך היא מבהילה כל כך. אריאנה מלמד

קולנוע | נדב לפיד

באולמות הקולנוע הוקרנו השנה מספר סרטים ישראלים בולטים כגון "בגרות" של מתן יאיר ו"אשה עובדת" של מיכל אביעד, אך "מלים נרדפות", סרטו העלילתי הארוך השלישי של נדב לפיד היה הסרט הישראלי המאתגר ביותר של השנה החולפת. וכדרכן של יצירות אמנות מאתגרות, הצפייה בו מעוררת תגובה אמביוולנטית באופן בלתי נמנע. סרטו של לפיד, שאני חבר של אביו, הסופר חיים לפיד, ואהבתי מאוד את אמו, ערה לפיד, שערכה את כל סרטיו, לרבות "מלים נרדפות", קודם למותה ב– 2018 , עוסק בנושא המרכזי המעסיק מאז ומתמיד את החברה והתרבות בישראל: זהות. דווקא משום שמהלכו העלילתי מוביל אותו ממולדתו לגלות בצרפת ומשפת אמו לשפה זרה, העיסוק בזהותו של המקום הזה עז אף יותר מאשר בשני סרטיו העלילתיים הארוכים הקודמים של לפיד: "השוטר" מ– 2011 ו"הגננת" מ– 2014 . יותר מכל סרט אחר השנה ייצג "מלים נרדפות" את המתחים, הניגודים והסתירות המאפיינים את הקולנוע הישראלי ואת המקום ממנו הוא שואב וממנו הוא יוצא. הסרט, באמירותיו וסגנונו, הוא מתקפה חזיתית וישירה על המקום הזה ועל הצופים בסרט עצמו. זהו סרט מרתק, מבלבל, מטריד, מסעיר, נועז, בוגר ולפעמים גם ילדותי. אם נכונה ההנחה שמלים יוצרות מציאות, הרי שהמציאות המתוארת ב"מלים נרדפות" היא מעוותת ומתעוותת יחד עם החזון הפרטי והלאומי שמוצג בו על ידי יוצר בעל חזון. שני סרטיו הקודמים של לפיד זכו להערכה, אך הותירו אותו בשולי הקולנוע הישראלי העכשווי. "מלים נרדפות", לעומת זאת, הציב אותו בחזית עם זכייתו בפרס דב הזהב בפסטיבל ברלין. למרות ההכרה הבינלאומית, הסרט אינו נמנה עם חמשת המועמדים לפרס אופיר, גם אם ללפיד עצמו הוענקה מועמדות בקטגוריית הבימוי הטוב ביותר. במקומותינו, חזונו הקולנועי, החברתי והפוליטי של נדב לפיד עדיין נתון במבחן. אורי קליין

מוזיקה | עדן חסון

בשנה וחצי וקצת שחלפו מאז שעדן חסון הגיח מאלמוניות והוציא את השיר הראשון שלו, נהפך הזמר בן ה-25 מפרדס חנה לאחד מיצרני הלהיטים העקביים ביותר בפופ הישראלי. בעידן שבו זמרים רבים קונים צפיות ביוטיוב, המדד האמין ביותר לפופולריות במוזיקה המקומית עשוי להיות מצעד 50 השירים המושמעים ביותר בספוטיפיי ישראל. אם תיכנסו עכשיו למצעד הזה, קרוב לוודאי שתראו שבין 50 הלהיטים הלוהטים של הרגע (ישראליים ובינלאומיים), יש לפחות חמישה שירים של חסון. כך היה בכל רגע נתון בשנה האחרונה. בדרך כלל שניים־שלושה משיריו של חסון, לפעמים אפילו ארבעה, מתמקמים ב-20 המקומות הראשונים. לאף זמר אחר לא היתה נוכחות כל כך גורפת, אפילו לא לעומר אדם. הנתון הזה מצביע לא רק על העובדה שכמעט כל שיר שחסון מוציא נהפך ללהיט — דבר די נדיר כשלעצמו — אלא גם על אורך החיים של הלהיטים שלו. כששיר חדש של חסון נהפך לוויראלי וטיפס במצעדים, הלהיטים הקודמים שלו נותרו עדיין רלוונטיים. זה אומר דבר טוב על השירים שהוא כותב. הם אמנם מהונדסים במידה רבה לפי תבנית הפופ העכשווית, ולא כולם טובים באותה מידה, אבל יש ברובם איכויות שרוב להיטי הפופ העכשוויים לא שמעו על קיומן: תבונה, יופי, אירוניה, רגש. יש בן אדם בתוך מכונת הלהיטים. בן שלו

תקשורת | אלדד קובלנץ

אלדד קובלנץ — האיש שהפך את גלגל"צ לתחנה הנשמעת ביותר בישראל, הקים לתחייה את "החינוכית" וארז מחדש את תחנת הרדיו 99FM — ידע שמבחן "כאן" יהיה המורכב בחייו, אך נראה שגם הוא, איש רווי נסיון שצבר שלל אויבים במהלך הקריירה — לא ידע איזו אש גיהינום תופנה אליו, עוד לפני דקת השידור הראשונה. המאבק של ראש הממשלה בקובלנץ היו מהגלויים והמכוערים שנראו במחוזותינו. נתניהו ושלוחיו ביקשו לסרס את התאגיד עוד כשזה עשה את צעדיו הראשונים, ניסו לשלול ממנו תקציבים שנקבעו לו בחוק והפילו את הוצאות האירוויזיון על תקציבי הפקות המקור שלו. אלא שקובלנץ, בהיותו ג'וקר חסר רחמים, ידע להשיב לנתניהו כראוי — בשתיקה. במקום לשגר מטר חצים נגדי הלך קובלנץ ועשה מהפכה בשידור הציבורי. את לוח השידורים הדליל של רשות השידור הוא הפך ללוח עדכני, עמוס תוכן איכותי, שקורץ גם לצעירים ועולה כולו ביוטיוב. שידורי האירוויזיון והמונדיאל היו מהטובים ששודרו כאן אי פעם. תוכניות כמו "סליחה על השאלה", "המרדף", "יוצאים מן הכלל" ו"זמן אמת" שימשו תצוגת תכלית לטלוויזיה עדכנית עם ערכי הפקה גבוהים. גם הצערת המותג והדמוקרטיזציה של צריכת התוכן, לצד פיתוח תשתית הפודקאסטים ועלייה משמעותית במדדי ההאזנה לרשת גימל ו-88FM – מוכיחים שקובלנץ פיצח את אחד מהסודות השמורים ביותר בקיום הישראלי: איך להפוך גוף ציבורי בישראל ליעיל, אפקטיבי ונגיש למשתמש. רק דבר אחד האפיל על רצף ההצלחות: פרשיית "מחוז ירושלים" צבעה באור עכור את התוכן המוצג בתאגיד ואת האפשרות לסמוך על המסך הדוקומנטרי של "כאן" כנטול מניפולציות ברוטליות. התיקון אמנם נעשה מיד, עם מחיקת הסדרה מהרשת ומכל פלטפורמות השידור האחרות, אך כעת נדרשת מחשבה מעמיקה יותר, שתיעשה בשקיפות, ותחזיר את אמון הציבור. בעוד רם לנדס, מפיק הסדרה, מיהר להתנצל ולקחת אחריות על המחדל, כעת נותר גם לקובלנץ לעשות מעשה דומה ולדאוג לכך שטעות כזו לא תחזור על עצמה. איתי שטרן

אופנה | דניאלה פיק

זו ללא ספק היתה השנה של דניאלה פיק. בשלהי נובמבר 2018 היא נישאה לבמאי ההוליוודי המוערך קוונטין טרנטינו בחתונה צנועה בביתם הבלתי צנוע בעליל בלוס אנג'לס, ובחודש שעבר הכריזו בני הזוג הדביקים, שלא משים זה מזו, כי הם מצפים לילד ראשון, שכבר זכה לכינוי "טרנטינוק". בין לבין, התלוותה פיק למסע היח"צ של סרטו החדש של בעלה הטרי, "היו זמנים בהוליווד", כאשר בכל הופעותיה הפומביות ברחבי העולם, הקפידה להיות שגרירת אופנה נלהבת של ישראל. לאורך השנה היא התעטפה בשלל שמלות של מעצבות ישראליות, סיפקה במה יוקרתית לתעשייה המקומית על השטיח האדום ואף הקיפה את עצמה ב"צוות ביוטי" דובר עברית. גרסתה האמריקאית של פיק — לשעבר ידוענית די צעקנית — מאופקת יותר ומתרפקת על זוהר הוליווד ישן: שמלות אלגנטיות וחפות מהדפסים שהולמות את גזרתה הדקיקה ומשוות לה מראה קלאסי ונקי. בין המעצבות שנהנו מהחשיפה הבינלאומית חסרת התקדים אפשר למנות את דנה הראל, שעיצבה עבור פיק לא פחות מארבע שמלות שלבשה באירועים שסבבו את חגיגות האירוסין והחתונה שלה; ואת המעצבת לי גרבנאו, שהופקדה על ארבע מערכות הלבוש שאיתן הופיעה בפסטיבל קאן האחרון. השתיים דיווחו על כי הן מוצפות בפניות מצד לקוחות ברחבי העולם שמבקשות לשחזר את הגלאם של פיק, וכי גם זכו לסיקור נרחב ומחניף במגזיני אופנה ורכילות. שירה פור

אדריכלות | משה צור

בחירה באיש השנה היא תמיד מעשה יומרני, ובתחום כמו אדריכלות במיוחד. מעשה אדריכלי יחיד נברא על ידי מאות אנשים. בבנייתו של מגדל מעורבים מאות אנשים: אדריכלים, מהנדסים, אנשי אלומיניום וזכוכית, פקידים ברשויות התכנון, יזמים, קבלנים, פועלים. רבים יכולים להיבחר בקטגוריית האיש שהשפיע השנה במיוחד על תחום האדריכלות. ניתן לבחור בראשת מנהל התכנון, דלית זילבר, שדרכה עוברות כל תוכניות הבינוי במדינת ישראל, או באדריכלים החברים בעמותה "לא למגדלים בכיכר אתרים" בתל אביב, שהמשיכו לנהל השנה קמפיין נגד הבנייה בכיכר והשיגו הצלחות לא מעטות. איש השנה שבחרתי, האדריכל משה צור, הוא דמות שנויה במחלוקת, ולתושבים ולפעילי סביבה יש ביקורת רבה על פועלו, אך אין ספק שהשפעתו על המרחב הבנוי בישראל היא גדולה. צור הוא אדריכל בעיקר של יזמים ומשרדו כמעט לא פועל במגזר הציבורי. במשרדו בנמל תל אביב ובשלוחה החיפאית של המשרד הוא מעסיק כ–100 עובדים. צור השפיע רבות על קו הרקיע התל אביבי. הוא תיכנן את מגדל עזריאלי שרונה — המגדל הגבוה ביותר בתל אביב. הוא תכנן את מגדלי אסותא ומגדל דן ארלוזורוב שנחנכו השנה. הוא ממשיך להיות מעורב בפרויקטים בתל אביב כמו מגדל עזריאלי הרביעי ומתחם של שלושה מגדלים בין רחוב אחד העם לשדרות רוטשילד. משרדו הוא גם חלק מצוות התכנון של שדה התעופה בתמנע שנחנך השנה. אם מורידים את העיניים מקו הרקיע ומסתכלים בפרסים — השנה הוענק לצור פרס מפעל חיים מהתאחדות האדריכלים, בנוסף לשני פרסים בעוד שתי קטגוריות. הוא זכה גם בפרס מארגון גורדי השחקים העולמי, CTBUH. נעמה ריבה

אמנות | סוזן לנדאו

עולם המוזיאונים נמצא בקופליקט מתמיד בין מה שחשוב למה שמושך קהל. הדבר נכון במיוחד לשני המוזיאונים הגדולים בישראל — מוזיאון ישראל ומוזיאון תל אביב. על מה שחשוב להציג במוזיאון ניתן להתווכח. מה מעניין את הקהל המקומי — את זה בהחלט הצליחה להבין המנכ"לית היוצאת של מוזיאון תל אביב, סוזן לנדאו. לנדאו אחראית לאירוע השיא השנה באמנות, התערוכה "זמנים מודרניים". אמנם לתערוכה אין קשר לאמנות ישראלית, אבל היא הביאה למוזיאון מספר שיא של מבקרים — 175 אלף איש. התערוכה התקיימה בין אוקטובר 2018 לפברואר 2019 והוצגו בה 50 יצירות מאוסף מוזיאון פילדלפיה. הקהל הישראלי נחשף לעבודות של גוגן, ואן גוך, דאלי, דגה, מאטיס, מאנה, מונה, סזאן, פיסארו, קנדינסקי, רנואר ועוד. אמנם, רוב היצירות המרכזיות של האמנים האלה לא נדדו לתל אביב, ועדיין, הצגת התערוכה בישראל חסכה, בזכות לנדאו, כרטיס טיסה לאירופה ואיפשרה לצעירים וגם לוותיקים להתרשם מיצירות אימפרסיוניסטיות גם בתל אביב. בשנת 2018 כולה ביקרו במקום, לפי דיווחי המוזיאון, 1,018,323 בני אדם. למעשה, לנדאו שברה בזמן כהונתה פעמיים את שיא המבקרים של תערוכת האמן צדוק בן דוד, אליה הגיעו 140 אלף. גם בתערוכה "שניים" של הפסלת לואיז בורז'ואה, בין ספטמבר 2017 לינואר 2018, ביקרו 150 אלף איש. אירוע משמעותי נוסף שהתרחש השנה במוזיאון — לאחר שלנדאו עזבה, אך ביוזמתה — הוא שדרוג המבואה של הבניין הראשי, השקת המרכז החווייתי למשפחה וגם בית קפה שממוקם במפלס גן הפסלים. שני האחרונים היו מלאים בקיץ האחרון במשפחות ובמבקרים והם חיזקו את הקשר בין המוזיאון לעיר. נעמה ריבה

ספרות | נגה אלבלך

בדצמבר אשתקד נודע על חילופי משמרות מעניינים בענף הספרות. בגיל 82 הודיע פרופ' עוזי שביט כי הוא פורש מניהול הוצאת הספרים הוותיקה והמכובדת הקיבוץ המאוחד — ספריית פועלים, ובמקומו תתמנה לתפקיד נגה אלבלך. אלבלך, שהיא האשה הראשונה שמתמנה לתפקיד מנכ"לית בהוצאה (וגם הראשונה שאינה קיבוצניקית), השלימה בכך סיבוב פרסה מרשים. היא הגיעה אל הספרות מאוחר יחסית, בגיל 34, אחרי עשור שבו עבדה כאנליסטית במוסדות בנקאיים. לפני 14 שנים החליטה לשנות מסלול, למדה ספרות, התקבלה לעבודה כעוזרת מזכירה בהוצאה וקרוב לוודאי שלא תיארה לעצמה שיבוא יום שבו שני העיסוקיה האלו יתחברו. אבל לא רק בגלל המינוי המעניין בחרתי באלבלך לאשת השנה. דרכה אל צמרת המו"לות כללה שנים של עריכה ולקטורה מדויקות: היא הכירה את דייוויד פוסטר וולאס ולאוניד פקרובסקי לקהל קוראי העברית ולפני כשנה הוציאה במהדורה מיוחדת את כל שירי תרצה אתר, בהם גם פזמונים ושירים גנוזים מארכיונה. באותה שנה, 2018, זכתה אלבלך גם לכבוד מיוחד בזכות יצירתה כסופרת. ספרה "האיש הזקן: פרידה", שכתבה על מחלתו של אביה, זיכה אותה בפרס ברנר. את התנופה היצירתית המשיכה השנה עם "אסתר ועדינה", ספר ובו שתי נובלות יפהפיות שגיבורותיהן הן דמויות נשים שקשה למצוא בספרות. אלבלך היא אשת השנה בספרות הודות לשילוב הבלתי מצוי שהיא מגשימה בין יצירה עצמאית, יכולת לזהות במדויק קולות מעניינים של אחרים ועמידה בראש אחת מהוצאות הספרים החשובות בארץ. נקווה שאף אחת מפאות המשולש הזה לא תפריע ותשלט על האחרות. גילי איזיקוביץ'

דוקו טלוויזיוני | סאמר סלימאן

סאמר סלימאן, תושב עיסאוויה, ככל הנראה מעולם לא העלה בדעתו שייבחר לאיש השנה בתחום העשייה הדוקומנטרית בטלוויזיה הישראלית. אבל בנובמבר 2018 נערך בביתו חיפוש, ולמרות שהשוטרים לא מצאו כלום, בפרק בסדרת הדוקו־דרמה "מחוז ירושלים", ששודרה בערוץ כאן 11, נראה כאילו כוחות הביטחון גילו במרתף ביתו של סלימאן רובה M16. הרובה הושתל שם על ידי ההפקה. איש לא טרח לעדכן את סלימאן או לבקש את אישורו להפוך אותו לגיבור פיקטיבי בסדרה תיעודית. כששכניו זיהו את ביתו בטלוויזיה, והחלו לחשוד בו שהוא עבריין, התברר העוול הנורא שנגרם לו. תגובתו של התאגיד לפרסום הסיפור היתה קשה, והיו שטענו גם חסרת פרופורציה ומבוהלת — ניתוק כל קשר עם החברה שהפיקה את הסדרה, "קודה תקשורת", כולל ביטול הפקות אחרות. מנהל "קודה", העורך הוותיק רם לנדס, פירסם התנצלות. חשיבותו העיקרית של האירוע היתה בהבנה שהעשייה התיעודית בטלוויזיה, אולי משום קרבתה לדרמה ולריאליטי, ומתוך חתירה בולמוסית להשיג את תשומת לב הצופים, לרגש ולזעזע, חצתה את הגבולות שהיו אמורים לשמור עליה מפני הידרדרות למחוזות הפייק ניוז. מקרהו של סלימאן חשף, כמו צילום רנטגן, לא רק את הגזענות הטמונה במערכת היחסים בין זרועות החוק לאזרחים הנכבשים במזרח ירושלים, אלא גם את התפיסות הגזעניות הסמויות של מי שלכאורה רואים את סבלם ומודעים אליו — היוצרים הדוקומנטריים. במובן הרחב יותר, היא דרשה מיוצרי הטלוויזיה מחשבה מחודשת וחשבון נפש אמיתי לגבי מערכת היחסים שבין מציאות לייצוגה על המסך, בין בני אדם בשר ודם, לבין דמויות טלוויזיוניות.. שני ליטמן

דוקו קולנועי | רחל לאה ג'ונס ופיליפ בלאיש

בעיתוי מעניין, יום אחרי הבחירות שבהן הפסיד בנימין נתניהו, פורסם כי מפעל הפיס חזר בו מהחלטתו למנוע מענק שהבטיח לסרט הזוכה בפסטיבל דוקאביב, "לאה צמל, עורכת דין", לצורך התמודדות בתחרות האוסקר האמריקאי. הפעם, חופש הביטוי ניצח את התפיסה של "חופש המימון", שקידמה שרת התרבות מירי רגב במשך שנות כהונתה. לאחר הזכייה בפסטיבל בחודש מאי, ובעקבות פנייה מצד רגב והורים שכולים, ביקש מפעל הפיס למשוך את המענק שהבטיח לסרט הזוכה. ההחלטה עוררה סערה ציבורית ומחאה מצד יוצרים מתחומים שונים. גם ללא השערורייה שהתעוררה סביב זכייתו של הסרט בדוקאביב, אפשר היה לסמן אותו כאחד מסרטי הדוקו החשובים של השנה, ואת יוצריו, רחל לאה ג'ונס ופיליפ בלאיש, כקולנוענים הבולטים בתחום. הם פנו אל אחת הדמויות היותר מסובכות לעיכול בציבוריות הישראלית, עורכת דין יהודייה שמגינה על פלסטינים שהואשמו בפעילות טרור, לעתים קרובות כזאת שגבתה חיי אדם. דרך דמותה של צמל שיקפו ג'ונס ובלאיש את מערכת המשפט האבסורדית והמעושה, שיש בה הכל חוץ מהוגנות, בפניה מובאים הפלסטינים. צמל, מתוקף התפקיד שלקחה על עצמה, מאפשרת לבחון את העיוותים המובנים של שלטון הכיבוש המתמשך של ישראל בשטחים, ואת הדילמות המוסריות היומיומיות שמציב השלטון הזה. עוד לפני הקרנתו בישראל הסרט כבר עורר עניין והערכה בפסטיבלים ברחבי העולם. אם ייבחר לרשימה הסופית של המועמדים לפרס התיעודי בתחרות האוסקר, יהיה זה בבחינת נוקאאוט מהדהד לניסיונות השתקת הביקורת מצד הגורמים החשוכים שמנסים שוב ושוב לשבור את המראות שמסרבות לשקר. שני ליטמן

תיאטרון | נדיר אלדד

עם השנים הבינו בתיאטראות ש"סלב" אינה מלה גסה בדרך למשוך יותר קהל. כך למשל בתיאטרון הבימה ליהקו בשמחה את רוני דלומי, ואילו בקאמרי בחרו במיה דגן — שתי נשים מוכשרות ובעלות קהל משלהן, שילך בעקבותיהן לתיאטרון. למרות גל הידוענים הזה, השנה גנב את ההצגה שחקן שרוב הקהל טרם הכיר את שמו. נדיר אלדד סיים בהצטיינות את לימודיו בבית צבי ב–2015. באותה שנה שיחק בהפקה "משיח" שעלתה בחג המחזמר ובהמשך גם גילם בתיאטרון השעה את קזבלן. מאז החל לכבוש את הבימה. תחילה הופיע בתפקידים משניים ב"גבירתי הנאווה", "עלובי החיים", "1984", "סימני דרך" ו"גבעת חלפון אינה עונה". בשנה שעברה גילם את רודי, הומו בגרמניה הנאצית, במחזה "עקומים" — ולא השאיר יותר מדי עיניים יבשות בקהל, והוכיח לצופים ולתיאטרון כי הוא ראוי למרכז הבמה. השנה נדמה כי התיאטרון בחר להמר עליו עם כל הקופה כשליהק אותו לתפקיד הראשי במחזה "אביב מתעורר", לצד דלומי, עמית פרקש וקובי מרימי בתפקיד ראשון מאז האירוויזיון. מרימי אמנם זכה לרוב תשומת הלב התקשורתית, אבל אלדד הציג יכולות שירה גבוהות, כריזמה ויכולת לעורר חמלה גם כשדמותו עושה דברים שנויים במחלוקת. בהופעה בהצגה זו הראה כי זה לא משנה איזה שם מודגש על הפוסטר, אלא את מי הקהל זוכר בסוף הערב. איה חיות

אוכל | שיראל ברגר

סביר להניח שהשנה העברית החולפת תירשם בספר דברי הימים של הקולינריה המקומית כאחת הגרועות בתולדותיה. מאבק המסעדנים, סגירת מסעדות ותחושה שכולם הרימו ידיים ומתמכרים לאוכל רחוב זול ומהיר. כך קרה שמסצינה שרוצה ליישר קו עם מה שקורה בעולם, קיבלנו ענף מקרטע ומט לנפול, שמתהדר במספר נמוך של פתיחות מעניינות להן הוא ראוי. כבר הרבה מאוד זמן שבאפרוריות שפשטה מסביב לא נצץ איזה כוכב, לא פרץ לתודעה מישהו ששבר את המוסכמות בלי לתופף על סירים ולעשות חאפלה. מעבר לזה, אם קופצים לרגע לעניין המגדרי (כי צריך), נדמה שכבר שנים סצינת האוכל המקומית מייחלת לאשה שתפרוץ קדימה ותנסה לערער מעט על שלטון הגברים הכמעט מוחלט. שפית שגם ידברו עליה במקומות הנכונים וגם תעמיד את הקהל יפה בתור כדי לאכול מידיה. השנה זה קרה. שיראל ברגר עשתה את כל אלה ב־Opa: גם מסעדת שף (כלומר, שפית), גם פיין־דיינינג, ואפילו מקום טבעוני, ששם את הירק במרכז. ההימור השתלם וברגר גרפה את כל הקופה. המבקרים מתעלפים, הקהל מצביע ברגליים וההבטחה, כך נדמה, מומשה במלואה. ברגר, שפרצה לתודעה בזכות נקניקיית גזר במסעדת "מיס קפלן" ז"ל, הוכיחה שלא מדובר בגימיק. במסעדתה החדשה בתל אביב היא פורעת את אגרות החוב שנרשמו על שמה בעבר. היא אינה מתביישת לאתגר את הקהל ולהביא את המטבח הטבעוני המתקדם לפרונט, או ללטוש עיניים לנעשה במסעדות עלית שדוגלות בהגשה וירטואוזית תוך כדי שימוש בירק ובפרי, בהתססות, בייבוש ובשימור מזון. שף רנה רדזפי ממסעדת "נומה" בקופנהגן (סגנית ראשונה למסעדה הטובה בעולם לשנת 2019) הוא בהחלט מקור השראה. שפית השנה, הבטחת השנה או מסעדת השנה? שיראל ברגר היא הרבה יותר מטייטל. רותם מימון

קלאסי | עומר מאיר ולבר

ב–23 ביולי ניצח עומר מאיר ולבר על התזמורת הפילהרמונית של ה־BBC במסגרת ה"פרומס", פסטיבל הקיץ המוזיקלי החגיגי שמתקיים בכל שנה מאז 1895. נוגנו הקונצ'רטו ה–15 של מוצרט לפסנתר, סימפוניה מס' 1 מאת פאול בן חיים, חמישה קטעים לתזמורת אופ' 16 מאת שנברג והסימפוניה הרביעית של שומאן. חלק ניכר מהביקורות החיוביות הוקדש לבנייה המקורית של תוכנית הקונצרט, ובפרט, לנגינת הסימפוניה של פאול בן חיים, מלחין שנשכח כמעט, ושראוי מאוד לשוב ולבצע את יצירותיו. הקונצרט הדגים שורה של התפתחויות חיוביות בעבודתו של ולבר, יליד 1981. לפני עשור הוא היה עוזר מנצח לדניאל בארנבוים באופרה הממלכתית בברלין ונחשב לאחד הצעירים המבטיחים של עולם הניצוח. בשנים הבאות, התנהלה הקריירה שלו בפרופיל נמוך יחסית. ב–2018 הוצעה לו משרת המנהל המוזיקלי בפילהרמונית של ה־BBC, אחת מחמש תזמורות שמנהל הרדיו הבריטי, לאחר הופעה אחת עם התזמורת. במקביל התמנה למנהל מוזיקלי בתיאטרון מאסימו בפלרמו ולמנצח ראשי בזמפר־אופרה בדרזדן. נוכחותו בזירה הבינלאומית התעצמה. הוא מקפיד על תוכניות יצירתיות ולא שגרתיות של קונצרטים, מבצע מלחינים ישראלים, משלב רפרטואר מוכר ולא מוכר לבנייה של קונצרטים מרתקים. אמיר מנדל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות