איש עם שליחות. ועוד אחת. ועוד אחת: כתב "הארץ" בילה שבוע כשליח של "וולט" - תרבות - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איש עם שליחות. ועוד אחת. ועוד אחת: כתב "הארץ" בילה שבוע כשליח של "וולט"

לכתבה

הרגלי האכילה של התל־אביבים, התהום הפעורה בין מרכז העיר לשוליה והעתיד שממתין לכולנו בחסות הקפיטליזם הטכנולוגי. בין ניווט כושל לעבירת תנועה, שבוע על האופניים כשליח "וולט" לימד את איתן לשם דבר או שניים על העבדות החדשה בעידן האפליקציות

180תגובות

"רק שמישהו שאני מכיר לא יראה אותי". זו היתה המחשבה הראשונה שחלפה בראשי כאשר הוטלה עלי המשימה להפוך לשליח של "וולט" לשבוע ימים. לא ברור מדוע תחושת בושה עלתה בי ראשונה, הרי אין עבודה שמביישת את בעליה ועל אחת כמה וכמה כזו שמרווחים בה כסף רב — כפי שהתברר די מהר — אבל מובן לחלוטין מדוע התחושה השנייה היתה באסה קיומית. בכל זאת, שבוע על אופניים בשיא אוגוסט.

"וולט", אפליקציית המשלוחים הפינית, שייסד ב–2014 מיקי קוסי בן ה–29, היא כל מה שחובבי אוכל ברחבי העולם חלמו עליו: אפשרות לקבל כאן ועכשיו את כל מה שמוגש שם ואחר כך. מסעדות בעלות שם, שאינן מחזיקות שירות משלוחים, נהפכו נגישות עבור כולם (בתנאי שכולם גרים בתל אביב) תמורת עשרה שקלים בלבד. הכוח של "וולט" טמון בוולטרים — שליחי החברה שממלאים את רחובות העיר שבה הם פועלים כמו חול אשר על שפת הים. הכמות הרבה, הניידוּת והפרישה העירונית הרחבה, מאפשרת לחברה לעמוד בזמני משלוח זריזים במיוחד ולהותיר שובל של לקוחות מרוצים.

הממשק של וולט

אחרי שאלון קצר שכלל שאלות בסגנון "לא השאירו לך טיפ, מה תעשה: תקלל, תפרוץ בפולסא דנורא סוערת או תחייך בנימוס", אותו עברתי בהצלחה מספקת ומפתיעה, זומנתי להדרכת וולטרים. 50 גברים, שתי נשים ומדריכה אחת נמרצת, שנחושה לשווק את "וולט" כמתנה הגדולה ביותר שניתנה לאנושות מאז הסרגל־צמיד. תיק השליחים הכחול הוא "תיק שפיתחנו בעצמנו עם טכנולוגיה ייחודית", השליחים הם "הפנים של משפחת 'וולט', שיכולים לעשות 20 אלף שקל בחודש" והאפליקציה מגובה על ידי אלגוריתם, "ייחודי" כמובן, שידאג לכל צורכיכם. האלגוריתם ואני עוד ניפגש, והוא ינצח אותי בענק.

ההדרכה הסתיימה וזומנתי לעוד הדרכה. הפעם "הדרכת איסוף ציוד". מה יש להדריך לגבי איסוף ציוד תשאלו, ולא אוכל לענות על כך בצורה אינטליגנטית. מה שכן מתנהל בהדרכה הזו — מלבד איסוף ציוד, כמובן — הוא וידוא היותו של הוולטר עוסק פטור. רגע, "הפנים שלנו" לא אמורות להיות חלק מהמשפחה שלנו? לא. הוולטרים אינם מועסקים על ידי החברה, אלא מוגדרים כנותני שירות. הם מוציאים חשבונית/קבלה על כל תשלום, והחברה פטורה מטיפול בזוטות כמו דמי הבראה, הפרשה לפנסיה, ימי חופשה, ימי מחלה ושאר שטויות במיץ כאלה.

"וולט" משלמת לוולטר 20 שקלים על כל משלוח, כשמרחק גבוה משני ק"מ יזכה אותו בבונוס נוסף. כך ניתן להרוויח בקלות 80 שקלים לשעה, לא כולל טיפים

למרות הדיסטופיה התעסוקתית, פורשת החברה בפני עובדיה אופק חדש של תעסוקה. כל אחד יכול להיות שליח, בתנאי שיש לו שני גלגלים כלשהם. הוא גם לא מחויב לשעות מסוימות, פרט לשתי משמרות עליהן הוא צריך להתחייב בכל שבוע. הוא יכול לעלות למשמרת מתי שבא לו ולכמה זמן שבא לו. כל מה שהוא זקוק לו הם החולצה והתיק הכחולים הממותגים.

כבר במשמרת הראשונה גיליתי שאמנם אין בוס לוולטר, אבל תחליף בוס יש גם יש. האלגוריתם קובע עבורך הכל — החל מלאן תיסע ומה תאסוף ועד מתי יגיע המשלוח הבא שלך. אין אפשרות לסרב, וכל מה שנותר הוא להחליק את כפתור ה"אני על זה". הבוס הזה הוא כל כך ריכוזי שהוא לא מגלה לך דבר. הוולטר לא יודע אפילו לאן הוא אמור להביא את המשלוח עד לרגע שבו הוא מקבל אותו לידיו. אי אפשר לתכנן קדימה, לקנות משהו לשתות או לאכול בדרך, או סתם לפגוש וולטרים אחרים לטובת שיחה שלא כוללת את המלים "זה השליח של וולט, אני כאן".

תומר אפלבאום

אומת הפסטה

חמש דקות לתוך המשלוח הראשון שלי, הבנתי שהגעתי לבניין הלא נכון. ריצה קלילה בין בניינים, העמסת האופניים על הכתף ועליית ארבע מדרגות, דפיקה בדלת — ועשרה שקלים לכיס. 30 שקלים לעשר דקות עבודה, לא רע בכלל. "וולט" משלמת לוולטר 20 שקלים על כל משלוח, כשמרחק גבוה משני ק"מ יזכה אותו בבונוס נוסף. כך ניתן להרוויח בקלות 80 שקלים לשעה, לא כולל טיפים. לפי החשבון שעשיתי, לא ירדתי מ–75 שקלים לשעה במשמרות שארכו בין שעה לארבע שעות. אין הרבה עבודות מזדמנות שמעניקות תמורה כזו. את הטיפים שמרתי לעצמי, השכר נשאר בקופת "וולט". הלאה אל הלקוח הבא.

בין ניווט כושל לעבירת תנועה חמורה, התחלתי לשאול את עצמי "למה אני ממהר כל כך"? משהו במיידיות של האפליקציה, שזורקת אותך ממשימה למשימה, ממכר. אתה מרגיש כמו במשחק מחשב, שכדי להצליח בו אתה נוסע עם יד אחת דרך רמזור אדום ובניגוד לתנועה. למה? כי השעון מראה מינוס שלוש דקות בזמן המשלוח ומשום מה זה מתחיל להיות אכפת לך.

כשהזיעה ניגרת לתוך העין ומסמאת אותה, כשהגב רטוב ונדבק אל התיק המעוצב, תחושת אחריות מתגנבת אל הראש. מישהו מחכה לאוכל שלו כעת, והכל תלוי בך. הצלחתך היא הצלחתו, כישלונך הוא רעבונו. העבודה הזו הופכת להיות שליחות עם שליחות, רעבי תל אביב ממתינים לאביר הכחול על האופניים החשמליים. דרדס עם ריח של פיצה, שתמיד ממהר ל"אני על זה" הבא.

אם לשפוט לפי המדגם הבלתי מייצג בעליל של שעות העבודה שלי, הישראלים חשים עצמם איטלקיים למשעי. כולם מזמינים פסטה. סלט פסטה בצהריים לעובדים במשרד, ספגטי פשוט (עגבניות, פטריות, בולונז) לארוחת הערב של הזאטוטים, ופסטה מושחתת ומוקרמת להורים/סטלנים בלילה. למה אנשים מזמינים פסטה? לא ממש ברור. הרי מדובר במאכל הכי קל להכנה, פרט לשקית כיפלי בצל.

פסטה של פסטה-קוקר. הישראלים חשים עצמם איטלקיים למשעי
ערן לאור

אחרי הפסטה באה הפיצה, חשים עצמם רגאצי כבר אמרנו. ומשם — כיד הדמיון הנחה עליהם לטובה/רעה/מבוכה. חומוס מ"האחים", ג'חנון מ"כספי", המבורגר מ"ליטל בורגר שופ", גלידה מ"אוטלו", מיץ שקדים מ"ג'וסה". האפשרויות הן כמעט בלתי מוגבלות, והרעב התל־אביבי גדל בהתאמה ותמיד עומד בקצב. אתה מוצא את עצמך מיטלטל בין בתי עסק (אדיבים) ללקוחות (מופתעים שהגעת, תמיד), והמשמרת טסה במהירות האור. שליח סופרסוניק מוכן לכל גחמה קולינרית פרועה.

כבר במשמרת הראשונה גיליתי שאמנם אין בוס לוולטר, אבל תחליף בוס יש גם יש. האלגוריתם קובע עבורך הכל — החל מלאן תיסע ומה תאסוף ועד מתי יגיע המשלוח הבא שלך. אין אפשרות לסרב, וכל מה שנותר הוא להחליק את כפתור ה"אני על זה"

הלב הנדיב

תל אביב משתנה מהקצה אל הקצה. התובנה הזאת נפלה עלי פתאום כשנשלחתי למגדלי המגורים האימתניים שפרחו להם על ציר מנחם בגין. כך נוצר פער מהותי בין האוכלים בגבוה, המשקיפים ממעוף הציפור על העיר היפה בעולם, לבין הזוללים במרתפים הצופים מעין המקק על העיר הכי כעורה ביקום. הלובי המפואר מול הכניסה השבורה, המעלית מול חדר המדרגות הצר מלהכיל, דלת הכניסה הבוהקת מול זו שכתובים עליה כל כך הרבה שמות עד שהיא מרגישה כמו קיר זיכרון לדיירי העבר. יש הבדל נוסף בין דיירי תל אביב של מעלה, בגבולות העיר, לבין הדיירים של מטה, בלבה של העיר: הטיפ.

אפשר להתווכח אם לוולטרים מגיע באמת טיפ, ויהיו בוודאי אנשים שיסכימו שוודאי לא על משלוחים של 0.31 ק"מ בתוך רחוב פרישמן. הרי זה "כסף על הרצפה", כפי שהגדיר זאת עבורי וולטר מנוסה יותר. אך דווקא המשלוחים הקצרצרים הללו, בלב העיר, הם המניבים טיפ משמח של עשרה שקלים. דיירי מגדלי השן, שנסיעה אליהם מצריכה זמן רב בכבישים מסוכנים, קשירת אופניים, ניווט מסובך ועלייה ארוכה במעלית מפוארת, באופן גורף לא חשו צורך להעניק טיפ.

מגדלי תל אביב. הדיירים לא חשו צורך להעניק טיפ
עופר וקנין

אולי זו העצלנות התל־אביבית, שגרמה להם להזמין אוכל ממקום שנמצא במרחק זחילת חילזון, ומגובה בבושה הנלווית לכך, שגורמת להם להיות נדיבים. אולי זה הקרבה שלהם לקרקע ולעבודות מתישות שנותנת להם להעריך את עבודתו של השליח, אבל התל־אביבים הם אנשים חובבי טיפים. ואין דבר משמח מסיום משלוח עם מטבע ביד.

במקביל לבניינים המפוארים והמוזנחים קיימים בתל אביב הרבה בניינים מוזרים. בניין אחד עם שני גרמי מדרגות? יש. בניין אחד שהוא למעשה שני בניינים מחוברים מבפנים? יש יש. בניין עם שלוש דלתות כניסה, זו אחר זו? יש יש יש. הוולטרים האחרים ששוחתי עמם, במעט הדקות שהיה לנו לבזבז כראות עינינו, לא התלהבו כמוני מנפלאות העיר הלבנה. פילוח דמוגרפי בלתי מקצועי גילה לי שכשני־שליש מהם אינם תושבי העיר, ומגיעים לעבודה ברכבת עם האופניים שלהם. לצדם, מצאתי את "וולטר החלומות" — סטודנט שעובד רק שלוש שעות ביום וללא סופי שבוע, שמצליח להחזיק דירה בעיר ולצלוח את לימודיו בעזרת התיק הכחול כל ימות השנה.

אחרי העליצות של שתי המשמרות הראשונות, שלוותה בטיפים משמחים, הקושי הפיזי התחיל לשחק תפקיד. הרגליים תפוסות, הגב כואב, הישבן מקבל צורה של כיסא אופניים והתשישות הנפשית מהסיזיפיות הנלווית לעבודה כזו הופכת לדמורליזציה בהתגלמותה. שליח זה מקצוע קשה שלא באמת ניתן להחזיק בו לאורך זמן. את המשמרת האחרונה סיימתי ברצון עז לפלח מנה מלקוח ושהאלגוריתם יקפוץ לי. זה לא קרה, כמובן.

לפני תקופת ה"וולט" שלי הבטתי בשליחים של "תן ביס" בזלזול. כתום זה צבע מכוער, הלוגו כתוב בעברית והתיק שלהם רחוק להיות מגניב כמו של "וולט". אחרי כמה שעות הם כבר נהפכו להיות מושא הקנאה העיקרי שלי. השליחים של "תן ביס" הם שכירים. לא רודפים אחרי משלוח, לא מסכנים את עצמם, יושבים עם עמיתיהם וצוחקים. עובדים ולא עבדים.

תומר אפלבאום

וזו הבעיה הגדולה ביותר ב"וולט", הרמז לעתיד הנורא שממתין להתרחש בחסות הטכנולוגיה, הנוחות והאלגוריתם המרושע. אלגוריתמים כאלה כבר שולטים בחיינו בעוד ועוד תחומים, מניהול התנועה ועד חשיפת תכנים חדשותיים, אך כעת ובעזרת "וולט" החייכנית הוא מגיע גם לנהל את יום העבודה. אתם רק תיתנו את הגוף שלכם, המלך אלגוריתם ידאג לכל השאר.

למה שזה יפריע ללקוח הרעב? מדוע הסועד צריך להתעניין בכך שעכבר נטול מוח, גוף שהוא שרירים ותו לא, מוביל לו את האוכל כמו אוגר שרץ לנצח על גלגל בכלוב. הוא יכול לשבת בביתו, החל מהחודש גם ברמת גן וגבעתיים, וליהנות מהגלובליזציה הטכנולוגית במלוא תפארתה. אלא שהטכנולוגיה הזו לא תעצור רק בשליחים של "וולט" — שכבר עורכת ניסויים עם רובוטים כדי להחליף אותנו בסופו של דבר — היא תגבה קורבנות נוספים שיידרסו תחת האלגוריתם הקדוש. אולי אתכם?

"וולט" אולי תעשה טוב לשוק האוכל, בוודאי לאכלנים, אך על הדרך היא עושה את מה ש"אובר" עשתה לנהגי המוניות, מה שפייסבוק עשתה לעיתונים, מה שאפל עושה לעובדים סיניים. הקפיטליזם הטכנולוגי מעלים את החלשים ומשעבד את החזקים. עצם העובדה הבלתי נתפסת שבמדינות מערביות מתקדמות, בני מעמד בינוני זקוקים לעבודה שנייה כדי לשרוד כלכלית היא מייאשת. הייאוש לא נעשה יותר נוח כשמבינים שהחברות האלה מסלקות מתחרים מקומיים והופכות לריכוזיות בשוק, בזמן שהן גורפות את הרווחים הרחק הרחק מכאן.

ואם זה לא מזיז לכם, אז בקרוב מגיחה לחיינו אמזון. במחסנים שלה בבריטניה כבר עובדים אנשים עם חיתול כדי להספיק להביא לכם חבילות בתוך 24 שעות. גם שם, האלגוריתם ידאג להכל. פתאום עבודה עם בוס לא נראית לי נוראה כל כך.

הרשמה לניוזלטר

כל מה שצריך לדעת על אמנות, בידור ופנאי - ישירות אליכם למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות