שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

כיצד השפיע אנדי וורהול על המוסיקאים של סוף שנות ה-60

הוא היה המנטור של לו ריד, התעלם מדייוויד בואי, ואף שהיה חובב מוסיקה, היא לא מילאה תפקיד מרכזי בחזון האמנותי שלו. מאחורי הבננה הצהובה

בן שלו
בן שלו
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בן שלו
בן שלו

הפגישה בין אנדי וורהול לדייוויד בואי בסתיו 1971 היתה עניין מגושם ומביך. היא לא היתה אמורה להיות כזאת. בואי היה אז בשיא תפארתו האנדרוגינית. בתווך שבין יצירת מופת אחת (האלבום "האנקי דורי") ליצירת מופת שנייה ("עלייתם ונפילתם של זיגי סטארדאסט והעכבישים ממאדים"), הוא היה בעצמו יצירת מופת, "חבוש בכובע שחור, קליל ורחב שוליים, ולבוש במכנסיים רחבים, עם תסרוקת ארוכה ובלונדינית בנוסח ורוניקה לייק", כפי שמתואר בביוגרפיה מאת מארק ספיץ. על פי כל הסימנים, וורהול היה אמור להידלק.

אבל הוא לא גילה עניין. "בואי משך באפו ובכתפיו במבוכה", כותב ספיץ. "הוא השמיע לוורהול את השיר שכתב לו ("אנדי ווורהול", מתוך "האנקי דורי" - ב.ש.). וורהול היה מנומס, אבל לאחר מכן התלונן על השורה "אנדי וורהול נראה מטריף". בואי אמר לוורהול שהוא מעריץ גדול של האמנות שלו. וורהול אמר לבואי שהוא מעריץ גדול של נעלי העור הצהובות שלו.

"'פגשתי את האיש הזה, שהיה מת-חי", יציין בואי לאחר מכן בראיון למגזין "רולינג סטון", ממשיכה הביוגרפיה של בואי. "העור שלו היה צהוב. הפאה שלו היתה בצבע הלא נכון. משקפיים קטנים. הושטתי לו את היד ללחיצה. האיש נרתע, ואני חשבתי: ‘הברנש לא אוהב בשר. ברור שהוא ממשפחת הזוחלים".

נשאלת השאלה: האם זוחלים אוהבים מוסיקה? האם וורהול אהב מוסיקה? כדאי לנסח את השאלה הזאת מחדש. וורהול לא היה מתיר את השימוש במלה "אהב". מוטב לשאול האם מוסיקה עניינה את וורהול. האם היה לה מקום מרכזי בחזון האמנותי שלו. או שאולי הוא דווקא היה מתיר את השימוש במלה "אהב". וורהול, כך מבהירים היומנים שלו, היה חובב מוסיקה מושבע. קונצרט של פרנק סינטרה הצעיר עם התזמורת של טומי דורסי היה אחד מזיכרונות הילדות החזקים שלו, הוא היה מבקר קבוע באופרה, אנשים שביקרו ב"פקטורי" שלו סיפרו שהוא השמיע ללא הפסקה תקליטוני 45 נשכחים, וכמובן שמוסיקת פופ הילכה עליו קסם, בעיקר כשהיה בה שילוב של זוהר וטראש, אבל לא רק.

וורהול (במרכז) עם הוולווט אנדרגראונד, 1966. וורהול הכריח את לו ריד לצרף את ניקו (משמאל למטה)

וורהול אפילו נכח פעם בהופעה של ברוס ספרינגסטין במדיסון סקוור גארדן, אם כי קשה להאמין שהרוק האמוציונלי של נסיך הג'ינס מניו ג'רזי מצא חן בעיניו של הרוזן החיוור מניו יורק. מוסיקה לא מילאה תפקיד מרכזי בחזון האמנותי של וורהול. המומחיות שלו היתה מניפולציה של דימויים, ומוסיקה כדימוי היא עניין בעייתי: העין לא רואה אותה. הבעייתיות הזאת מורגשת בין השאר בעטיפות התקליטים המפורסמות של וורהול. הבננה על העטיפה של "ולווט אנדרגראונד וניקו" מנותקת לחלוטין מהמוסיקה של הלהקה ואדישה אליה. היא גם אדישה ללהקה עצמה. היא חדה חידה נצחית, שלא יכול להיות לה שום פתרון. הקליפה היא המסר.

פאנק טרם זמנו

וורהול היה אחד האמנים הבולטים ביותר בשנות ה-60 - העשור שבו הרוק התחיל לתפוש את עצמו כאמנות. אם מחברים את שני הנתונים האלה, ומוסיפים גם את העובדה שרבים מכוכבי הפופ של התקופה התחילו את דרכם כסטודנטים לאמנות, מקבלים השפעה ודאית של וורהול על האופן שבו מוסיקאים חשבו על עצמם ועל האמנות שלהם.

מה בדיוק היתה ההשפעה הזאת? לא פשוט לעמוד עליה. אולי היא קשורה להכרה של מוסיקאים מסוימים לקראת סוף שנות ה-60 בכך שיש צורך לפרוץ אל מעבר לביטוי האותנטי הישיר והתמים של הסיקסטיז. לא להתיימר להקרין החוצה את "האני האמיתי שלי", אלא לחשוד ש"אני" כזה לא באמת קיים, או קיים בצורה מפרפרת, ולהסוות את היעדרו או את חולשתו בדרכים הכי יצירתיות שעולות על הדעת.

"השיעור הכי חשוב שלו ריד למד מוורהול", כתב מבקר המוסיקה לסטר בנגס, "היה שעל מנת לברוא את עצמו כישות לצריכה המונית הוא חייב לבנות עוד ועוד חומות שיתמכו בחומות שהוא כבר בנה סביב הרגישות המעורערת שלו". מחבר הביוגרפיה של בואי כותב שהזמר הוקסם מחברי הפמליה האקסצנטרית של וורהול מפני ש"רגשות אמיתיים אף פעם לא הטרידו אותם. הם אף פעם לא בכו. הם רק ‘בכו'... הם תמיד היו בפעולה. תמיד הופיעו. זה היה בדיוק מה שבואי היה זקוק לו".

ייתכן שוורהול גם עזר למוסיקאי הפופ להבין את כוחן של האמביוולנטיות ושל האניגמטיות. "הפסאדה החלולה של חברי ה'ולווט אנדרגראונד' על הבמה, עם משקפי השמש שהגנו עליהם מפני האורות המפציצים, היתה פאנק טרם זמנו", כתב מבקר המוסיקה האנגלי ג'ון

סאבאג'. "יכול להיות שאנחנו טיפשים, יכול להיות שאנחנו חכמים, אתם אף פעם לא תדעו. אנחנו נהיה מה שתרצו שנהיה. הדברים הכי נוראים שתגידו עלינו - חלאות, זבל, טראש - זה מה שנהיה. אז לכו להזדיין".

חלקו של וורהול בקידומה של "ולווט אנדרגראונד" הוא כמובן הפעולה הנקודתית הכי חשובה שהוא עשה בהקשר המוסיקלי. בסוף 1965, כשהוא בשיא כוחו והשפעתו, וורהול החליט להוסיף מרכיב מוסיקלי למיצגים המולטי-דיסציפלינריים שהוא הרכיב בעזרת גלריית הטיפוסים שהלכה אתו לכל מקום. הוא חיפש להקה שתתאים להלך הרוח של ה"פקטורי". זהות מינית מעורפלת, אאוטסיידריות גמורה, חיבה לסמי מרץ והערצה לוורהול היו תנאי הסף, וה"ולווט אנדרגאונד", שהתהוותה ממש באותם ימים, עמדה בכולם.

העטיפה של "ולווט אנדרגראונד וניקו" בעיצובו של וורהול. הקליפה היא המסר

וורהול נהפך למנטור של לו ריד בן ה-23, טיפח את האגו (הגדול ממילא) שלו, עודד אותו להפוך את עצמו למכונה יצירתית שעובדת ללא הפסקה, והציב אותו ואת הלהקה שלו, שאליה צורפה, בניגוד לרצונו של ריד, הזמרת ניקו, במוקד של המיצג "Exploding Plastic Inevitable", שהיה התקפה כוללת על החושים וכלל מלבד המוסיקה גם הקרנה של סרטים, תאורה אגרסיבית, ריקוד אירוטי באווירת סאדו-מאזו והתעמתות יזומה עם הקהל.

האירועים האלה, ובמיוחד זה שהתקיים בכנס של פסיכיאטרים, נודעו לשמצה ונהפכו לאגדה, אבל הדבר העיקרי שנשאר מהרומן של וורהול וה"ולווט" הוא אלבום הבכורה של הלהקה, אחד התקליטים הטובים, החשובים והמשפיעים בתולדות הרוק. האלבום הזה, שהעז להחדיר מחטים לוורידי נפש ותודעה שעולם הרוק כלל לא ידע על קיומם, לא היה מה שהוא אלמלא תרומתו של וורהול, שנעשתה לפעמים בכפייה.

ראשית, וורהול לא רק הכריח את ריד לצרף ללהקה את ניקו, הוא גם הורה לו לכתוב שירים שיתאימו לשירה שלה. כך נולדו שירים גדולים כמו "Femme Fatale", "I'll be your mirror", "Sunday Morning" ו-"All Tomorrow's Parties", שמציבים רכות ומלנכוליה אל מול הקשיחות הבוטה של שירים כמו "הרואין" ו-"Waiting for My Man".

התרומה השניה של וורהול לאלבום הראשון של ה"ולווט" היתה שהוא שימש כמטרייה שהגנה על הלהקה מפני לחצים של חברת התקליטים לעדן ולרכך את התוכן שלה. "הוא וידא שנגיד את מה שאנחנו רוצים איך שאנחנו רוצים", אמר ריד. "הוא אמר ‘תשאירו את כל המלים המלוכלכות, אל תשנו את המלים רק בגלל שזה תקליט'. זאת היתה חירות מדהימה, וברגע שטעמת ממנה רצית שהיא תהיה שם תמיד".

"רק 6,000 אנשים קנו את התקליט הזה כשהוא יצא, אבל כל אחד מהם הקים להקה", אמר בריאן אינו על "ולווט אנדרגראונד וניקו". אם המשפט המפורסם הזה גונב לאוזניו של וורהול, הוא בוודאי ידע להעריך אותו. ייתכן שהוא אפילו נהנה לחשוב על תרומתו לאלבום שיצר תגובת שרשרת מהדהדת כל כך. אבל אין ספק שהוא נהנה פחות מאשר באותו יום ב-1966 כשמחצית מהקהל שבא לאירוע של "Exploding Plastic Inevitable" בניו יורק יצא מהאולם בשאט נפש, ובין הנמלטים נראתה גם דמותו של פרנק סינטרה. סינטרה נמלט מהופעה של "ולווט אנדרגראונד". זאת כשלעצמה יצירת מופת של אנדי וורהול. *

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ