בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה אנדי וורהול היה מצייץ

סרטיו של וורהול אינם קלים לצפייה: הם משעממים ומהפנטים כאחד. לא נותר אלא לדמיין, מה הוא היה עושה בעידן המצלמות הזעירות והאינטרנט

2תגובות

יותר מכל קולנוען אחר בן זמנו, אנדי וורהול הפך את אקט הצילום עצמו לעיקר יצירתו הקולנועית. המבט הוא העיקר ביצירתם של במאים רבים, מאלפרד היצ'קוק ועד פדרו אלמודובר. אך בסרטיו של וורהול אין זו רק ההתבוננות שמניעה את היצירה, אלא בעיקר היכולת להנציח את ההתבוננות הזאת. לרוב נעשה הדבר מזווית ראייה סטטית, שנדמתה לעתים אדישה ואפילו פלגמטית כמו וורהול עצמו; אך היה לה ממד יצרי, משועשע וחמור סבר כאחד, שהניח את היסודות לאותו משחק של הסתרה וחשיפה שאיפיין רבים מסרטיו.

וורהול נלהב מאפשרות ההנצחה עצמה. האובייקט המונצח יכול היה להיות גבר ישן, שוורהול צילם במשך שש שעות (בסרט "Sleep" מ-1963; הגבר הישן היה המשורר ג'ון ג'יורנו, מאהבו באותה תקופה); פניו של גבר שמקבל מין אוראלי (בסרט של 35 דקות ושמו "Blow Job" מאותה שנה); או בניין האמפייר סטייט שוורהול צילם שנה לאחר מכן מזווית אחת במשך שמונה שעות, משעות הדמדומים ועד לשלוש בלילה.

וורהול מת ב-1987, לפני עידן מצלמות הווידיאו הקטנות, הטלפונים הסלולריים והאינטרנט, ואי אפשר שלא לדמיין מה היה עושה עם כל המדיה הזאת ואיזו החמצה היא שהמהפכה הזאת קרתה אחרי מותו. האם הוא היה מתעד ללא הרף בטלפון שלו? מעלה אינספור קטעים ליוטיוב? האם הוא היה חבר בפייסבוק? ואם הוא היה מצייץ - ובטוח שהוא היה מצייץ - מה הוא היה מצייץ?

העובדה שכל זה קרה אחרי מותו הופך אותו כקולנוען למי ששייך לדור אחר, לקולנוע של פעם; קרוב יותר לגודאר ולקאסאווטס מאשר לקולנוענים צעירים בני ימינו. ואמנם, הקולנוע של וורהול מתחבר בטבורו לשתיים מהתנועות הקולנועיות המרכזיות של זמנו: הקולנוע האלטרנטיבי, הניסיוני, המכונה "קולנוע מחתרת"; והגל המודרניסטי.

על הספה

סרטיו של וורהול משעממים ומהפנטים כאחד; הוא מבקש להפוך את השעמום למהפנט. יש בהם משהו חובבני במכוון, שמבקש לבטל את המושג חובבנות ולהוציא אותו מהשיח הקולנועי.

בין השנים 1963-1968 יצר וורהול יותר מ-60 סרטים באורכים שונים. בסרט "ספה" (1964), למשל, הוא הושיב על הספה בפקטורי - הספה שהיתה לאובייקט ידוע בזכות עצמו - כמה מאורחיו, בהם המשורר אלן גינסברג והסופר ג'ק קרואק.

ב"Harlot" (שפירושו "זונה") מככב שחקן ושמו מריו מונטז (על שם השחקנית מריה מונטז, שהיתה לאיקונה קאמפית). הוא מחופש לכוכבת ג'ין הארלו, יושב בחדר עם עוד כמה דמויות והן אוכלות בננות שעה שבפסקול נשמעים קולות המשוחחים על ענייני דיומא.

את "ויניל" (1965) יצר וורהול בהשראת ספרו של אנתוני ברג'ס "התפוז המכני", שש שנים לפני שסטנלי קובריק יצר את סרטו שלו. ב"ילדה קטנה, עשירה ומסכנה" (1965) גילמה אידי סדג'וויק אשה המבלה את יומה בבטלה מוחלטת. וב-1967 יצר וורהול את "סיפורו של אנדי וורהול", שבו גילם את דמותו שחקן ושמו רנה ריקארד, שבסרט מזמין לדירתו את סדג'וויק כדי לדון בקריירה שלו.

סרטו הנודע ביותר של וורהול מאותה תקופה הוא "נערות צ'לסי" מ-1966; במשך 210 דקות של צילום מגורען בשחור-לבן וצבע הוא עוקב אחר כמה מדייריו של מלון צ'לסי בניו יורק. המסך מחולק לשניים, בכל חלק שלו מתוארת התרחשות אחרת, והפסקול מתאים את עצמו בכל פעם לאחד החלקים של התמונה המפוצלת.

אין זה סרט קל לצפייה, אף אחד מסרטיו של וורהול אינו כזה, וזאת בניגוד לציוריו; אך הוא יצירה שגורפת את הצופה לתוכה, כמעט בניגוד לרצונו, בכוח העקשנות והתוקפנות היצירתיות המאפיינות אותה.

ב-1965 נכנס לתמונה פול מוריסי, שהיה צעיר מוורהול בעשר שנים. לפני כן ביים כמה סרטים ניסיוניים, ולאחר פגישתם היה מעורב בכלל היצירה האמנותית של וורהול. מ-1967 ביים מוריסי את כל הסרטים שהוצגו כהפקות של וורהול, מהלך שסימן שינוי בסגנון סרטיו של וורהול. מעתה והלאה היה לרובם יותר מבנה ויותר עלילה, גם אם המושגים עלילה ומבנה נשארו אלטרנטיביים.

שיתוף הפעולה בין השניים ניכר לראשונה במלוא עוצמתו בסרט "Lonesome Cowboys" מ-1968, מערבון נוסח וורהול, שתיאר את תשוקתם הבוערת של חמישה בוקרים מתוסכלים מינית לאשה אחת. גילמה אותה ויוה, אולי הדיווה הגדולה ביותר שקמה בחוג שסבב את וורהול. את אחד הבוקרים גילם ג'ו דלסנדרו, שהיה לכוכב הגברי הראשי בקולנוע של וורהול ומוריסי. ב-1972 ביים מוריסי את אחד מסרטיו הטובים ביותר, "Heat", מעין פרודיה על "שדרות סנסט" של בילי ויילדר.

באותה תקופה גם המשיך וורהול לביים סרטים בעצמו - למשל "סרט כחול" מ-1969, שתיאר כיצד שתיים מכוכבותיו, ויוה ולואיז וולדון, מבלות אחר הצהריים בדירה בניו יורק - אך פעילותו זו הלכה והתמעטה.

ב-1973 ביימו וורהול ומוריסי יחד סרט ושמו "L'amour", על שתי היפיות אמריקאיות שמחפשות אהבה בפאריס. באותה שנה ביים מוריסי (עם הבמאי האיטלקי אנטוניו מרגריטי) את "פרנקנשטיין של אנדי וורהול" וב-1974 את "דרקולה של אנדי וורהול" (שבו הופיע גם ויטוריו דה סיקה). מובן ששני הסרטים לא היו עיבודים נאמנים במיוחד למקורות הספרותיים שלהם.

שיתוף הפעולה הקולנועי בין וורהול למוריסי נפסק בסוף שנות ה-70. מוריסי המשיך לביים, ומרבית סרטיו הבאים היו יצירות מסורתיות יותר מקודמיהם.

לא די בפאה לבנה

וורהול אהב כוכבים, ואהבתו זו באה לידי ביטוי לא רק בדיוקנאותיו הנודעים של מרילין מונרו או אליזבת טיילור, אלא גם בסרטיו; אלה היו משופעים בכוכבים משלו, כאילו היה בעל אולפן הוליוודי.

אך כוכביו היו כעין חיקוי של כוכבים; רק כוכבים, מבלי להיות גם שחקנים. באופן פרדוקסלי, דווקא ההפרדה הזאת היא שהקנתה להם לעתים קרובות את כוחם. הם היו אובייקטים לצילום, ואנדי וורהול העיף בהם את מבטו היגע כדי לתעד את חזותם היפהפייה מבלי אפילו לנסות לחשוף את הנשמה המסתתרת מאחוריה.

דמותו של וורהול עצמו הופיעה בסרטים לא מעטים. שחקנים שונים גילמו אותו ולא תמיד בהצלחה. לרוב היתה הרגשה שאם רק יעטו על ראשו של השחקן את הפאה הבלונדינית עד כדי לובן שחבש וורהול, דמותו תתגלה על הבד, וזה לא היה תמיד ככה.

דמותו נראתה ב"הדלתות" של אוליבר סטון מ-1991 ובסצינה משעשעת ב"המוות נאה לה" של רוברט זמקיס מ-1992; שם היא נגלית במסיבה שמלאה במתים ידוענים. ג'ארד האריס גילם את וורהול ב-1996 בסרטה של מרי הארון "אני יריתי באנדי וורהול", שהציג את סיפורה האמיתי של ואלרי סולאנס, שניסתה להתנקש בחייו. באותה שנה גילם דייוויד בואי את דמותו של וורהול בסרטו של ג'וליאן שנאבל "בסקיאט". זו היתה בחירה מעניינת, אך לא ניתן היה להשתחרר לרגע מההרגשה שזהו בואי שמתחזה לוורהול.

דמותו של וורהול נראתה גם בסרט "54" של מארק כריסטופר מ-1998 שתיאר את עלייתו ונפילתו של "סטודיו 54" הניו-יורקי. וב-2006 גילם השחקן האוסטרלי גאי פירס את דמותו בסרט "פקטורי גירל" של ג'ורג' היקנלופר, שתיאר את חייה הקצרים של סדג'וויק, בגילומה של סיינה מילר. דמותו של וורהול אף התארחה באחד הפרקים של "משפחת סימפסון" ואמורה להיראות גם ב"גברים בשחור 3", שעומד לצאת לאקרנים באביב. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו