האשה שנהפכה בעקבות אנדי וורהול לאייקון פמיניסטי - 25 שנה למותו של אנדי וורהול - הארץ

האשה שנהפכה בעקבות אנדי וורהול לאייקון פמיניסטי

ב-1968 ניסתה ואלרי סולאנס להתנקש בחייו של אנדי וורהול, וגם הפיצה את ספרה "מניפסט החלאה". איזה סוג של פמיניזם היא מייצגת, אם בכלל?

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
צפי סער
צפי סער

"הגבר הוא תאונה ביולוגית. הוא פסיבי מבחינה נפשית, מתעב את הפסיביות שלו ולכן משליך אותה על נשים, מגדיר את עצמו כאקטיבי ואחר כך יוצא להוכיח שהוא אכן אקטיבי (‘להוכיח שהוא גבר'). אמצעי ההוכחה העיקרי שלו הוא הזיון (גבר גדול עם זין גדול מזיין זיון גדול). זיון הוא איפוא ניסיון כפייתי נואש להוכיח שאינו פסיבי, שאינו אשה. אבל הוא פסיבי והוא רוצה להיות אשה" (מתוך "מניפסט החלאה" מאת ואלרי סולאנס; הוצאת רסלינג).

לולא ניסתה להתנקש בחייו של אנדי וורהול, סביר ששמה של ואלרי סולאנס היה נשכח זה כבר. לכל היותר היתה הערת שוליים בתולדות התנועה הפמיניסטית האמריקאית של שנות ה-60. אבל ב-3 ביוני 1968 ירתה סולאנס בוורהול בפקטורי. שלוש יריות באקדח אוטומטי, בזמן שהוא דיבר בטלפון. הוא מת מוות קליני, אך התאושש.

סולאנס, ילידת 1936, היתה סופרת פמיניסטית לסבית א-מינית, כפי שהגדירה את עצמה. בילדותה סבלה מהתעללות מינית מידי אביה ובהיותה בת 15 היתה לחסרת בית. אף על פי כן הצליחה ללמוד ולעשות תואר בפסיכולוגיה באוניברסיטת מרילנד. למחייתה עבדה בין השאר בזנות.

במחצית השנייה של שנות ה-60 הסתובבה סולאנס בחוגים של וורהול. היא כתבה מחזה ושמו "Up Your Ass" ("בתחת שלך"), שהגיבורה שלו היתה זונה ששונאת גברים. כשסיפרה עליו לוורהול, הוא התרשם משמו והסכים לקרוא אותו. לא ברור אם הוא איבד את כתב היד, אבל באיזשהו שלב הוא התחיל להתחמק מסולאנס. אז היא ניסתה להרוג אותו. כבר באותו ערב הסגירה את עצמה למשטרה.

סולאנס נלקחת למעצר בעקבות ניסיון ההתנקשות בוורהולצילום: גטי אימג'ס

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב כתבות גלריה ישירות אליכם

באותה שנה שירתה בוורהול הפיצה סולאנס את "מניפסט החלאה" שלה - "SCUM Manifesto". על פי אחת ההשערות, SCUM היו ראשי תיבות של "Society for Cutting Up Men" ("חברה לקיצוץ גברים"). סולאנס קוראת בו להכחיד את המין הגברי וכך לשחרר את הנשים ממציאות שכולה כסף ומלחמות, שיצרו הגברים. אחת הדעות שנשמעו במשך השנים היא, שמדובר בסאטירה על הפטריארכיה.

בכל מקרה, על פי סולאנס, "הגבר הוא אגוצנטרי לחלוטין, לכוד בתוך עצמו, אינו מסוגל להזדהות, לאמפתיה עם הזולת, לאהבה, לידידות, לחיבה, לרוך. הוא גוש מת למחצה נטול תגובה, אינו מסוגל להעניק ולקבל עונג ואושר. למרות היותו פיסי לחלוטין, הגבר אינו כשיר אפילו לשירותי הרבעה. קודם כל, הוא איננו מסוגל להזדיין בחדווה, בתאווה, אלא הוא אכול אשמה בושה, חרדה וחוסר ביטחון. הוא מוטרד ללא הרף ממידת הצלחתו. האם זה תפקוד סוג א', עבודת אינסטלציה טובה. למעשה הוא מכונה, דילדו מהלך על שתיים".

לא כועסות מספיק

בשלב הזה אפשר כבר להבין, שסולאנס לא השתגעה על גברים. איזו משמעות יש לטקסט שלה, שתורגם במשך השנים לא רק לעברית אלא לעשרות שפות נוספות? בהקדמה למהדורה העברית כותבת פרופ' אביטל רונאל, חוקרת מ-NYU, כי סולאנס היתה "לא-ליברלית, לא-ניתנת לשיווק, מחזיר אור של פמיניזם לא בורגני, אם אכן היה זה פמיניזם".

האומנם זה היה פמיניזם? כשקוראים עכשיו את "מניפסט החלאה" נדמה לפעמים שהוא אכן פארודיה. אבל בטקסט הזה, מוטרף ככל שהוא, יש יותר מכך.

לדברי ד"ר דלית באום, פעילה וחוקרת פמיניסטית ששימשה יועצת מדעית למהדורה העברית של הספר, סולאנס, באופן ייחודי, "מרשה לעצמה לכעוס עד הסוף. הפמיניזם הבורגני לא הולך לכיוון הזה. הרי חלק מהנשיות הבורגנית הוא שאסור לכעוס. במאבקי שחרור אחרים יש כעס; יש תמיד התלבטות אם לנקוט אמצעים אלימים או לא. אם זה בקרב השחורים בארצות הברית ואם בקרב הפלסטינים. בפמיניזם אף פעם אין שאלה. תמיד ברור שאנחנו לא אלימות. ואם אנחנו כועסות או לא נחמדות, אנחנו ממהרות להתנצל".

וורהול חושף את הפציעות: אחת מפסגות חייוצילום: אי-פי

האלטרנטיבה - הבעייתית - שמציגה סולאנס היא שגם נשים יכולות לבחור באלימות. באום מדגישה: "אני מאמינה באי-אלימות, אני פציפיסטית. למעשה, האופציה שסולאנס מציגה היא שמאפשרת לנו להיות פציפיסטיות; קודם בכלל לא היתה לנו האלטרנטיבה. כי האי-אלימות של נשים היא שקופה, מובנת מאליה. היא חלק מהסטריאוטיפ".

לכן, היא מוסיפה, "אי-אלימות של נשים חייבת להיות קצת מוטרפת, חוצה קווים, מאתגרת את הסדר". כך פועלים למשל כיום "מצעדי השרמוטות", הסלאט-ווק, שבהן נשים מפגינות בלבוש מינימלי במחאה על האשמת קורבנות אונס בגלל אופן הלבוש שלהן; כך, מציינת באום, גם הנשים שבתחילת שנות ה-80 הפגינו מחוץ לבסיס צבאי של נשק גרעיני בגרינהם קומון שבאנגליה, חצו את הגדרות, רקדו על הסילואים של הטילים וכו'.

"נשים הבינו שלא מספיק לשבת על הכביש ולשיר ‘אנו נתגבר'. כי אם את מסכנה, את נופלת לסטריאוטיפ הנשי", מדגישה באום. "ואילו האפשרות לכעוס מזכירה לנו שיש מקום לזעם, שההימנעות ממנו אינה סוג של עוצמה אלא מגבלה שהחברה כופה עלינו. אני לא חושבת שאנחנו כועסות מספיק".

הסיפור של ואלרי סולאנס, מוסיפה באום, התרחש ברגע חשוב בהיסטוריה האמריקאית; "רגע שבו תנועות רדיקליות, ובהן הפמיניזם, פרצו לתודעה, השתלטו על השיח והצליחו ליצור תחושה שיש להן כוח לשנות, אף שלא היה להן כוח פוליטי וכלכלי של ממש. היתה תחושה של מהפכה, של שינוי סדרי עולם. ובתוך הרגע הזה סולאנס סימנה אפשרות שהתנועה הפמיניסטית תאיים בצורה משמעותית על הסדר הקיים. הרגע הזה חלף מזמן".

סולאנס נהפכה למעין דמות קאלט פמיניסטית. על השאלה, אם היא אייקון פמיניסטי, משיבה באום, שתלוי איך מגדירים אייקון. אם מדובר במודל, היא לא, אבל אם מדובר בסמל - טוב או רע - התשובה היא כן.

השראה לשירים ומחזות

בהקדמה לספר מותחת פרופ' רונאל קווים בין דבריה של סולאנס להגות של דרידה, היידגר וניטשה, בין השאר. את דמותה היא משווה לדמויות כמו מדוזה, מדיאה - וגם לורנה בוביט, האשה שכרתה את איבר המין של בעלה ב-1993. רונאל גם מציעה לראות בספרה של סולאנס מעין פעולת תגמול כנגד מניפסטים מיזוגניים למיניהם, כמו זה הפוטוריסטי למשל. מלבד זאת היא מעריכה, כי סולאנס בעלת ההופעה הבוצ'ית, האנדרוגנית, חשה לא אהודה בפקטורי בין הצעירות הנשיות לעילא שוורהול העדיף.

במשפטים כמו "לנשים אין קנאת פין; לגברים יש קנאת כוס" סולאנס גם מתייחסת לתיאוריות הבעייתיות שעומדות בבסיס הפסיכואנליזה. על פי רונאל, סולאנס הקדימה את זמנה; היא פרצה ביריות מתוך השוליים המופרעים של החברה והסירה את בולמי הזעזועים הפטריארכליים, הרחיקה את סמי ההרגעה המייצרים קהות חושים והשלמה אצל נשים.

אבל סולאנס תמיד החטיאה. גם בעצם הניסיון להתנקש באנדי וורהול, גם בטקסט שלה, שלא ברור אם יש מי שתזדהה אתו. "כיום ניתן להתרבות טכנית ללא סיוע מגברים (או מנשים, אם תרצו) ולהביא לעולם נקבות בלבד. עלינו להתחיל לעשות זאת מיד", כותבת סולאנס. היא גם לא חושכת שבטה ממי שנחשבו לענקי רוח: "ז'נה הוא מדווח ותו לא. למרות מה שסארטר ובובואר, שני נאדות נפוחים שזוכים להערכת יתר, אומרים על ההשלכות האקזיסטנציאליות של יצירתו. אני, לעומת זאת, תועמלנית חברתית".

עטיפת הספר

באופן מפתיע, ה"חלאה" שבשם הספר אינם גברים, שעליהם יש לסולאנס דעה כה מלבבת, אלא "נשים דומיננטיות, בטוחות ומאמינות בעצמן, נבזיות, אלימות, אנוכיות, עצמאיות, גאות, שוחרות ריגושים, משוחררות, יהירות, שמחשיבות את עצמן ראויות לשלוט ביקום". נשים כמותה, מן הסתם. כנגדן היא מעמידה, בלי להצטעצע בזוטות כמו אחוות נשים, את "הילדות של אבא'לה, נחמדות, פסיביות, משלימות, ‘מתורבתות', מנומסות, מכובדות, מרוסנות, תלותיות, נפחדות, פתיות, חסרות ביטחון, להוטות להשביע רצון".

אחרי שירתה בוורהול זכתה סולאנס לתמיכה מפעילות פמיניסטיות. ב-1969 היא נידונה לשלוש שנות מאסר. לאחר ששוחררה שבה לעקוב אחרי וורהול וחבורתו ומפעם לפעם אושפזה בבית חולים לחולי נפש. היא מתה ב-1988.

בחייה ובמותה היתה סולאנס מושא ליצירות בתחומים שונים. ב-1970 חיברה המלחינה פאולין אוליברוס יצירה ושמה "לוואלרי סולאנס ומרילין מונרו מתוך הכרה בייאושן". לו ריד כתב עליה שיר זועם, ב-1996 יצא לאקרנים הסרט "אני יריתי באנדי וורהול", וסופרת שוודית כתבה רומן על פי סיפור חייה, שסיפק השראה גם לשלושה מחזות אמריקאיים שהועלו בעשור החולף, בהם מיוזיקל מהשנה שעברה.

וורהול, שמת שנה לפניה, אמנם חשש כל חייו כי תתקוף אותו שוב, אבל באחד מספריו גם הגדיר את האירוע כאחת מפסגות חייו וכאישור האולטימטיבי לחשיבותו הרבה; כנראה משום שהאירוע כרך אותו יחד עם מטרות מכובדות אחרת להתנקשויות באותה שנה, כמו מרטין לותר קינג ובובי קנדי. *

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ