אדריכלית הנוף הוותיקה רות אניס מסבירה איך מעצבים מדינה

ספר חדש, המוקדש לפועלה של אדריכלית הנוף הוותיקה רות אניס, פותח צוהר למקצוע שאינו מוכר דיו לקהל הרחב. בראיון היא מסבירה כיצד הפכה את המדינה לירוקה יותר, ומה ירושלים יכולה ללמוד מגישתה

רות אניס, 1948. "אהבתי צמחים"
רות אניס, 1948. "אהבתי צמחים" צילום: אוסף רות אניס במר�
נעמה ריבה
נעמה ריבה
נעמה ריבה
נעמה ריבה

"אמנם ראינו מים, אולם בשום מקום בשממה שמסביב לנו לא היה אפילו חותם של צל, ואנו להטנו בחמה עד מוות", כתב מארק טוויין, שביקר בארץ ישראל בשנת 1867. "אין ספק שמכל המקומות שבהם שוטטנו, אין אחד המסוגל להעניק משמעות כה מלבבת לביטוי כארץ יוקדת, חשופה ונטולת עצים זו... מכל הארצות הנודעות בנופן המכוער, חושבני שזו ראויה לכתר האליפות". ציטוט זה מופיע בספר "רות אניס — גנים משלה", שהופק על ידי המרכז לחקר המורשת הבנויה, הפועל בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון. הספר הושק בשבוע שעבר בכנס "הפוליטיקה המגדרית של הארכיטקטורה בישראל", במסגרתו הוצגו בין היתר אדריכליות נוף שפעלו בעולם מהמחצית הראשונה של המאה העשרים. על עריכת הספר חתומות אדריכליות הנוף נורית ליסובסקי וטל אלון מוזס, והוא הראשון בסדרת אסופה, שמאגד טקסטים פרי עטם חוקרים נבחרים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ