בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

צלם האדריכלות העולמי בישראל הצעירה

לאורך קריירה שנמשכה 75 שנה, ג'וליוס שולמן נחשב לאחד מצלמי האדריכלות המרכזיים בעולם. כעת, שנתיים לאחר מותו, נחשף פרק לא מוכר בעברו, שבו תיעד את התפתחותה האדריכלית המואצת של המדינה הצעירה

20תגובות

פני ארבע שנים, זמן מה לפני מותו ב-2009, החליט ג'וליוס שולמן למכור את הארכיון הפרטי שלו למכון גטי בלוס אנג'לס, אחד המוזיאונים ומרכזי המחקר החשובים בעולם האמנות. כצלם המוביל והפורה ביותר של אדריכלות המאה ה-20, שולמן צילם במשך חייו כ-70 אלף תמונות, ביניהן תצלומים של בניינים איקוניים כמו "בית לדוגמה 22" או אולם הקונצרטים של דיסני בלוס אנג'לס.

לאורך הקריירה שלו, שארכה 75 שנה, עבד שולמן עם אדריכלים בולטים כמו פרנק לויד רייט, ריצ'רד נויטרה, מיס ון דר רוהה ובני הזוג צ'רלס וריי אימס. הוא הפיץ את קסמה של האדריכלות המודרניסטית לקהל הרחב וברבות הימים נהפכו גם התצלומים עצמם לחלק בלתי נפרד מהקאנון החזותי והתרבותי בארצות הברית ומחוץ לה.

חרף גוף העבודה העצום, המחקר על אודות שולמן נמצא עדיין בראשיתו. רק לאחרונה סיימו במכון גטי את הקטלוג והאפסון של הארכיון שלו (למרבה המזל, שולמן היה אדם מסודר מאוד) ובימים אלה עובדים שם על דיגיטציה שתאפשר לגולשים מכל העולם לגשת אל האוסף. כבר בסידור הראשוני נחשפו פרטים מרתקים על אדריכלות המאה ה-20, כפי שנתפשה בעדשת המצלמה של שולמן, כמו ביקור לא ידוע שערך בישראל ב-1959, ביקור שתמונותיו מתפרסמות כעת לראשונה בישראל.

שולמן, שנולד ב-1910 בברוקלין למשפחה יהודית ממוצא רוסי, היה המתעד הנאמן ביותר של המודרניזם האמריקאי. הוא הגיע לארץ באחת התקופות המעניינות ביותר מבחינה אדריכלית. בין היתר הוא צילם את האודיטוריום ע"ש מן בתל אביב (הידוע יותר בתור היכל התרבות); ביתן הלנה רובינשטיין, מוזיאון ארץ ישראל, בית החולים איכילוב ומלון דן, ארבעתם בתל אביב; בית החולים הדסה עין כרם וקמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם, שניהם בירושלים; אולם צ'רצ'יל בטכניון בחיפה; שיכונים טוריים בנצרת, ואחוזת הקבר של הברון אדמונד דה רוטשילד ורעייתו בזכרון יעקב. לצדם הוא צילם נופים בתוליים ופרויקטים קטנים, שנתנו ביטוי לחברה הישראלית המתפתחת.

הרמז הראשון לביקורו של שולמן בארץ התגלה במקרה ב"ארכיון אדריכלות ישראל", שבין אוספיו נמצאת גם חטיבה גדולה של פרסומים בינלאומיים על האדריכלות בארץ. בעותק מרופט של המגזין האמריקאי "Progressive Architecture" מפברואר 1961 מצא האדריכל וההיסטוריון צבי אלחייני תמונה עם קרדיט קטן של שולמן, בתוך כתבה שעסקה בבתי חולים חדשים וסיקרה בין השאר את הקמת הדסה עין כרם במבואות ירושלים בתכנונו של יוסף נויפלד.

משם החל מסע בלשי אחרי הפרטים והתוצרים של אותו ביקור לא מוכר, דרך בני משפחתו של שולמן וחוקרים במכון גטי בקליפורניה, במקביל לשיחות עם אדריכלים ואנשי מקצוע שפגשו אותו בארץ. מתברר כי הביקור היה בעבור שולמן חוויה אישית ומקצועית חשובה, חוויה שהיתה קשורה גם בזהותו היהודית. "כשהוא חזר מישראל הוא היה מאוד מרוגש", סיפרה השבוע ג'ודי מקי, בתו של שולמן מנישואיו הראשונים. "זה נראה לו כמו עולם שונה לחלוטין - חדש מאוד אבל באותו הזמן גם עתיק. הוא הרגיש שישראל היא לוח נקי לצמיחה של אדריכלות חדשה. הכל נראה כל כך אופטימי וממוקד בחשיבה על העתיד. הוא היה כל כך מרוגש בנוגע לזה ודיבר הרבה על האנשים הנפלאים שהוא פגש שם".

שולמן הגיע לישראל ב-1 במארס 1959 ושהה בה עד 12 במארס. הלקוח ששילם בעבורו את הוצאות הנסיעה, או לפחות את מרביתן, היה מחצבה של אבן וסיד באזור זכרון יעקב בבעלות חברת ההשקעות גילברט-רוטשילד. זאת לא הפעם הראשונה שבה הוזמן שולמן לצלם בית חרושת או אתר יצור של חומרי בנייה. כמה מהיצרנים הגדולים בארצות הברית השתמשו בשירותיו באופן קבוע ופירסמו מודעות עם תצלומיו במגזינים שונים.

עם זאת, ביקורו של שולמן בישראל לא הוגבל לתיעוד של מכונות לחיתוך אבן ושל אבק התעשייה. בעת שהותו כאן הוא פגש את האדריכלים המובילים של התקופה: זאב ויעקב רכטר, דב כרמי, צבי מלצר, אריה שרון, בנימין אידלסון, יוסף וורנר ויטקובר ורבים אחרים. הם הפגישו אותו עם עבודותיהם ועם המודרניזם הישראלי, שהחל להתגבש כחלק בלתי נפרד מהעשייה האדריכלית המקומית. "במקרים רבים הוא היה נוסע למשימה מסוימת ואז היה מתיידד עם אנשים ומוצא פרויקטים אחרים", מוסיפה מקי.

בהשפעת הביקור הוא גם פירסם במגזין האמריקאי "Architectural Forum" מסמך יחיד מסוגו בכל הקריירה שלו, יומן צילום אישי בן שלושה עמודים, שנקרא "Israel: A photographer notebook". "הצלם ג'וליוס שולמן ביקר בישראל בראשית האביב במסגרת עבודה פרטית. הוא האריך את שהותו כדי לבקר במדינה הצעירה ולפגוש את אדריכליה", נכתב בהקדמה למאמר. "שולמן מצא כי האדריכלים הישראלים נאלצים להתמודד עם מעט מדי מים, יותר מדי שמש ופועלים ללא כל מסורת אדריכלית מבוססת. עם זאת הוא הבחין במודעות מרעננת לעיצוב והתפעל מהנוף שמשתנה במהירות. באווירה המדברית הזאת הוא פגש באופן לא צפוי בבניינים מרשימים, כמו בית החולים המוניציפלי של תל אביב; על מדרון מעל לעיר העתיקה נצרת הוא מצא בתים טוריים שמשמשים עולים חדשים; ובכל מקום, סביבה חדשה בהתהוות".

"ג'וליוס צילם כמה מאות תמונות בישראל ולפי הבחירות שלו, ברור שהוא ידע טוב מאוד מה הוא מצלם", אומרת אן בלקסמית, ספרנית בכירה במכון גטי, שהופקדה על הקטלוג והתיעוד של הארכיון שלו ומכירה היטב את החומרים שנאספו בו. "מה שמעניין הוא שבישראל ג'וליוס פגש באדריכלים שלמדו בבאוהאוס ופיתחו שפה שהיתה מאוד דומה למה שהוא הכיר מקליפורניה".

לדבריה, "הוא נסע הרבה בעולם אבל זה אחד המסעות הכי פוריים שלו מבחינת עבודה. הוא לקח אותו באופן מאוד אישי והדפיס ממנו מאות תמונות. כשמשהו באמת עניין אותו הוא כתב עליו איזה טקסט, אבל הפרסום של יומן צילום אישי הוא דבר בלתי רגיל".

ההתלהבות של שולמן מישראל ניכרת בתמונות, למשל בסדרת התצלומים של הקמפוס של האוניברסיטה העברית בגבעת רם, שהחל להיבנות ב-1953 כחלק מקריית השלטון החדשה ותוכנן בסגנון מודרניסטי ממלכתי. בזמן שתוכנית האב גובשה על ידי ריכרד קאופמן, יוסף קלרווין והיינץ ראו, הבניינים עצמם תוכננו על ידי אדריכלים צעירים שזכו להכרה ולחיבוק מפתיע מצד הממסד.

שולמן פגש בקמפוס את רחבת הכניסה הטקסית, את בית הספרים הלאומי ואת בנייני הפקולטה למדעי הרוח והחברה, שכולם נחנכו שנים ספורות לפני ביקורו, ובחר להתמקד בבניין המינהלה (דב כרמי, צבי מלצר, רם כרמי), מעין קופסה מלבנית שניצבת על בניין נמוך ומאורך עם קולונדות של עמודים.

בתצלום האיקוני ביותר, שבמבט עכשווי של מי שלא חיו אז עשוי להיראות כמו סצינה מסדרת הטלוויזיה "מד מן", נראית אשה אלגנטית עם מטפחת לשיערה חולפת במסדרון שמבעדו נשקף הבניין. זאת סימפוניה של קווים, מבטים ותנועה: החזית הנוקשה מעומתת עם הקווים האלכסוניים של חלל המסדרון ועם תנועתה של האשה. כל אלה משתקפים בעדינות בבריכת מים שממוקמת בחצר הפנימית, כולל העננים שמגיחים מאחור. ביומן הצילום שלו הוא כתב על הקמפוס: "הבניינים החדשים של האוניברסיטה העברית בירושלים מקובצים מסביב לאלמנט נופי מלא חיים - בריכת מים".

הסצינה הזאת כמובן אינה מקרית. שולמן לא השאיר כלום ליד המקרה וביים את כל התצלומים שלו עד לפרט האחרון. בתמונה איקונית אחרת מהאוניברסיטה, שמזכירה מאוד את עבודותיו מקליפורניה, צילם שולמן את תחנת האוטובוס בכניסה לקמפוס, שתיכננו אברהם יסקי ואמנון אלכסנדרוני. זאת סככת בטון מרשימה המורכבת מקימורים הפוכים ומאופיינת בפרטים עדינים ובעבודת אמנות מאבן פראית שעיצב הפסל יצחק דנציגר. שולמן בחר להדגיש את הריחוף והקלילות שלה. השמש הישראלית העזה מקבלת ביטוי נרחב בתמונה באמצעות משחקים של אור וצל על גבי האלמנטים האדריכליים.

כמעט בכל התמונות שצילם שולמן בישראל אפשר לראות ניגוד עז בין הנוף הבראשיתי והבתולי לבין האדריכלות המודרניסטית. למשל, בתצלום מעורר החיוך של הבניין הראשון של בית החולים איכילוב (שרון, אידלסון). הבניין, שנמצא בפינת הרחובות ויצמן ודפנה, מוסתר כיום על ידי הבניין החדש והמגושם של מרכז הלב ע"ש סמי עופר אבל ב-1959 השטח שסביבו היה ריק לחלוטין. בחזית התמונה מופיעה פרה שמלחכת עשב ונותנת רמז לסביבה הטבעית.

כמה מהתצלומים המרגשים בסדרה מתעדים לאו דווקא בניינים אלא סביבות עירוניות או טבעיות. למשל, שיכונים בבנייה באשקלון, בדואים וכבשים בנגב או תצלום מרהיב של מפרץ חיפה ממעלה הר הכרמל, שבו הנוף ממוסגר על ידי עץ אורן. ברקע אפשר להבחין באוניות של נמל חיפה ובחוף החולי של המפרץ שלא היה נגוע עדיין בתעשייה כבדה. הנוף הזה בוודאי הזכיר לו את הנוף הנשקף מביתו בגבעות של הוליווד, שתיכנן לו האדריכל היהודי-אמריקאי רפאל סוריאנו.

קשר מיוחד התפתח בין שולמן, שהיה "איש של אנשים" כלשונה של בתו, לבין האדריכל דב כרמי. השניים בילו חלק ניכר מהביקור שלו בישראל יחד וכרמי לקח אותו לפרויקטים גדולים וקטנים. הוא הכיר לו את בני משפחת הורדס, שבעבורם תיכנן בית בהרצליה (שהופיע אף הוא במגזין "Progressive Architecture" מאוחר יותר) והציג לו את "בית בר שירה" - בית דירות בורגני שהיה בבנייה בשדרות בן גוריון בתל אביב.

נוסף על כך, הוא לקח אותו להיכל התרבות ולביתן הלנה רובינשטיין הסמוך. השניים ערכו גם טיול "תיירותי" ברחבי הארץ שכלל ביקור באתרי עתיקות. תחת עבודה מספר 2,790 מופיעים תצלומים מאותו טיול, כולל פורטרטים של שולמן בעצמו ("הוא אהב שמצלמים אותו", מוסיפה הבת) ופורטרט של כרמי באווירה לגמרי לא מכופתרת.

את בני משפחת הורדס הוא בחר לצלם בכמה סיטואציות שמהדהדות את חיי הנוחות והפנאי בפרברים האמריקאיים: ילדים משחקים על הדשא או סצינה משפחתית מושלמת בתוך הסלון הביתי. המגזין האמריקאי "ניוזוויק" כתב פעם כי התצלומים של שולמן הם ביטוי כה מושלם לסגנון החיים הפרברי בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה, "עד שאפשר לשמוע ברקע את קולו של פרנק סינטרה מרחף באוויר ואת צליל שקשוק קוביות הקרח בכוסות הקוקטייל השקופות". בארץ היה זה אולי קולו של שמעון ישראלי שבקע מהרדיו, ועמו כוס של משקה שפריץ.

הביקור של שולמן בישראל הוא יותר מעוד מסע צילום ברחבי העולם. במשך הקריירה שלו הוא ביקר בדרום אמריקה, באסיה ובאירופה, אולם מהביקור בישראל נרשם מספר גדול במיוחד של תמונות. "בתצלומים שלו אפשר לראות התרגשות ורגישות גדולה מאוד כלפי המקום", מוסיפה בלקסמית, "למשל, בתמונות מאחוזת הקבר של רוטשילד אפשר לחוש שהוא חווה קשר עמוק בין הסביבה לבין המצלמה והנפש שלו".

לדברי הבת מקי, שולמן לא היה מחובר באופן מיוחד לזהות היהודית שלו: "הוא עשה אולי בר מצווה אבל ראה את האלוהים בטבע", כלשונה. אולם לדברי סם (שמוליק) הלר, לשולמן דווקא היה קשר חזק ליהדות ולישראל; דודתו של הלר, אולגה, שהיגרה מאוסטריה לארצות הברית לאחר עליית הנאצים, התחתנה עם שולמן. בעבור שניהם היו אלה נישואים שניים. "בעקבות זאת ג'וליוס ואני פיתחנו קשר מיוחד", הוא מסביר בעברית קולחת. "הוא היה אוהב לדבר המון ויכולת לשבת אתו עשר שעות ורק לשמוע ממנו סיפורים. הוא הכיר המון אנשים והמון מקומות והיה סקרן מאוד לדעת ולהכיר דברים חדשים".

הלר, יליד חיפה, עוסק כיום בנדל"ן באזור לוס אנג'לס. הוא מספר כי שולמן דיבר רבות על הביקור שלו בישראל והוא סבור שדודתו, שנאלצה להימלט מאירופה, חיזקה אצלו מאוד את הקשר ליהדות. "בסוף שנות ה-50 כולם באמריקה אהבו את ישראל וכולם רצו לעזור לה. ג'וליוס התלהב מאוד מהביקור שם והתרגש מהאנשים שעובדים כדי להקים לעצמם מדינה טובה. אני לא חושב שהוא היה ציוני, אבל בפירוש זה שינה לו את היחס כלפי היהדות שלו.

"בארצות הברית אתה לא יכול לברוח מהיהדות שלך, ואיפה שג'וליוס היה הולך היו רואים אותו קודם כיהודי ואז כצלם", הוא מוסיף, שואל ועונה - "למה? מפני שהוא גם נראה וגם דיבר כמו יהודי. הוא אולי לא דיבר אף פעם על היהדות שלו אבל זה לא אומר שהיא לא היתה קיימת אצלו. אני זוכר שדיברנו לפני כמה שנים שהוא בן 97 ועדיין זוכר את כל הקדיש ואפילו חלק מההפטרה. שאלתי אותו 'איך לא שכחת?' אז הוא ענה שהוא לא יכול לשכוח את זה".

האם שמעת ממנו פרטים על הטיול בארץ או חוויות משמעותיות?

"הצרה עם ג'וליוס שהוא דיבר על עצמו כל כך הרבה שהיה קשה אפילו להכניס שאלה", צוחק הלר. "אני מצטער שלא שאלתי יותר. לא חשבתי שהוא אי פעם ימות".

בין שהביקור בישראל גרם לשולמן לרוממות רוח חד פעמית ובין שהוא ראה בו סיור עבודה שגרתי, כעת נראה שמאות התמונות שמאופסנות בארכיון של מרכז גטי הן הזדמנות אדירה למחקר עתידי ואולי גם לתערוכה במוזיאון בארץ או בארצות הברית. "הגילוי של עבודתו של שולמן בישראל מאפשר התבוננות בזמן אמת על שינוי המרחב בישראל עשור לאחר הקמתה", אומר אלחייני. "אלה שנים שבהן התבססה אדריכלות, ותרבות בכלל, שביקשה לחבר את רוח הזמן המודרניסטית עם רוח המקום הטעונה.

"בניגוד לבמאי האיטלקי פייר פאולו פאזוליני שביקר בארץ ב-1963, והתאכזב לגלות את פיתוחה המואץ על חשבון נוף קדומים, שולמן בא לשם תיעוד מסחרי של הפיתוח: לא רק אדריכלות של מבני ציבור עתירי תקציב יחסית אלא גם הקמת הערים החדשות והשיכונים". אלחייני מדגיש עם זאת כי שולמן בא למשימה מסחרית מוגדרת וכי בעשרת ימי ביקורו ליוותה אותו פמליה של אדריכלים מקומיים בכירים, ש"הראתה לו את מה שהיא ביקשה להראות.

"יהיה מעניין לבדוק באוספי גטי את מכלול עבודתו של שולמן בישראל ולבחון אם לצד ההתפעמות שלו מהפרחת השממה, מהניב האדריכלי הייחודי של אדריכלי ישראל או מפתרונות ההצללה והאיוורור המרשימים שלהם, עינו נחה גם על המודחקים: על המעברות, על פתרונות הדיור הלא 'אדריכליים' ועל שרידי המרחב הפלסטיני. כל אלה נכחו בישראל בזמן ביקורו של שולמן במלוא עוצמתם", מוסיף אלחייני.

"יש המון מה להגיד על שולמן, הוא היה אדם מאוד מורכב", מסיימת בלקסמית. "מדברים המון על האדריכלות שהוא צילם אבל לפעמים שוכחים שהוא היה מי שביים אותה. הוא לא סייד-קיק בסיפור הזה אלא שחקן ראשי. אני חושבת שבתקופה האחרונה אנשים מגלים יותר ויותר עניין באופן הקרוב והאישי שבו הוא תפש את הסביבה הבנויה".

נשא ענפים לכל מקום

הצלם איוואן באן, שזכה בפרס ההצטיינות מטעם מכון המחקר ע"ש שולמן, חושף טריקים מעבודתו של המאסטר

צלם האדריכלות ההולנדי איוואן באן מעולם לא פגש את ג'וליוס שולמן, אבל מתברר שבין השניים התנהל מעין דו שיח מקצועי שנשען על המורשת המפוארת שהותיר אחריו שולמן, ועל הקריירה המסחררת של באן.

באן, בן 36, החל לצלם בניינים לפני שש שנים בלבד, אבל נחשב כיום לצלם המוביל בעולם של פרויקטים אדריכליים. בשנה האחרונה הוא הספיק לצלם את בית האופרה החדש של גואנז'ו בתכנון זאהה חדיד, בניינים רבים של קזויו סג'ימה וריו נישיזאווה (שנבחרו לאחרונה לתכנן את הקמפוס החדש של בצלאל), לערוך מסע תיעודי אישי בערים המודרניסטיות המתפוררות ברזיליה וצ'אנדיגר, וגם להשיק תערוכה ראשונה בצרפת שכולה פרי עבודתו.

באוקטובר בשנה שעברה הוא זכה בפרס ההצטיינות הראשון שהעניק מכון המחקר ע"ש שולמן באוניברסיטת וודברי בקליפורניה. שולמן, מתברר, הכיר היטב את עבודתו של באן ואף בחר בו באופן אישי לפני מותו. "העבודה של שולמן השפיע עלי מאוד", הוא סיפר השבוע. "יש לו דרך מאוד שובבה ושובת לב לצלם אדריכלות - הוא משתמש למשל באנשים או בעצים כדי להעניק פרספקטיבה ותנועה לתמונות שאחרת עלולות להיות סטטיות מאוד".

הוא ביקש ממני לשלוח לו כמה תמונות ששולמן צילם בזמנו בארץ. "זה ברור שהוא התרגש מאוד מהביקור שלו בישראל. מצד אחד מעניין אותו הנוף הבתולי ומצד שני הוא מחפש את ההפך - את הבנייה, את הבתים החדשים. זה גילוי של מקום חדש".

שולמן מעיד כי בכמה מהתמונות אפשר לזהות בקלות את הטכניקות הצילומיות של שולמן, כמו למשל בתמונה של חיפה שצילם מהר הכרמל. הצד העליון והשמאלי של התמונה "מכוסה" על ידי עץ אורן, מה שמעניק לה ממד מיוחד של עומק. "יש סיפורים ידועים על כך שהוא היה לוקח איתו ענפים של עצים לכל מיני מקומות כדי לקבל את האפקט הזה", הוא מספר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו