בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בתי הקולנוע בחיפה: מימי הזוהר בשנות ה-30 עד להתפוררות הבלתי נמנעת

תערוכה חדשה עוקבת אחר התרבות העשירה שהתפתחה מסביב לבתי הקולנוע החיפאיים שפרחו במאה הקודמת

70תגובות

לזמן מה, אי אז באמצע שנות ה-50, החזיקה העיר חיפה בשיא בלתי רגיל: מספר הביקורים הגבוה ביותר בקולנוע לנפש בכל העולם. ברחבי העיר פעלו אז כמעט 20 בתי קולנוע מסוגים וגדלים שונים - מפוארים, שכונתיים, הסתדרותיים, בבעלות יהודית ובבעלות ערבית - ולפי נתונים רשמיים של ארגון אונסק"ו, ב-1954 ביקר כל חיפאי בקולנוע כ-30 פעמים בשנה בממוצע.

"אם להאמין לסטטיסטיקה, הרי שישראל עומדת במקום הראשון בעולם לפי אחוזי הביקורים בקולנוע, וחיפה עומדת במקום הראשון בישראל", נכתב אז בהתרגשות בעיתון "דבר".

הקולנוע הוא חלק בלתי נפרד מהמורשת התרבותית של חיפה במאה ה-20. הוא שימש גורם משמעותי בתהליך המודרניזציה של העיר ובהתפתחות הכלכלית שלה והיטיב לשקף את קבוצות האוכלוסייה המגוונות שהתגוררו בה. היום תיפתח במוזיאון העיר חיפה (שד' בן גוריון 11) תערוכה ושמה "אולמות מופלאים - בתי הקולנוע החיפאיים, אז והיום", שעוסקת בתרבות העשירה שהתפתחה מסביב לקולנועים בעיר מימי הזוהר בשנות ה-30 עד להתפוררותם וסגירתם המצערת בשנות ה-80.

לדברי האוצרת, עינבר דרור לקס, לחיפאים היתה תרומה אדירה לענף הקולנוע גם בקנה מידה לאומי. כמה מבעלי בתי הקולנוע המקומיים הצליחו מאוד לפתח את עסקיהם במשך השנים ואף משמשים כיום כראשי תעשיית הקולנוע הישראלית. משפחת גרידינגר, למשל, שהפעילה ארבעה קולנועים בעיר, מחזיקה כיום בחברת "תיאטרות ישראל", שמפעילה את קולנועי "רב חן" ו"יס פלנט".

התערוכה מלווה בקטלוג הכולל מאמר של העיתונאי וחוקר הקולנוע הוותיק דוד שליט וכן מגוון גדול של מסמכים, תעודות וחפצים שנאספו במיוחד מארכיונים ציבוריים ופרטיים ומתעדים את תקופת הזוהר של בתי הקולנוע החיפאיים ואת ההווי התוסס שנלווה אליהם. שליט מכיר כמעט כל בית קולנוע שפעל בארץ. במשך השנים הוא ביסס את עצמו כדמות המרכזית במחקר של הנושא (אף שלא במסגרת אקדמית) ואת ההתמסרות הנוכחית שלו לחיפה צריך לראות כפרק נוסף בעשייה הזאת.

"ההצלחה של הקולנוע בחיפה נבעה משתי סיבות מרכזיות", הוא מסביר בראיון. "התיאטרון העירוני נפתח רק ב-1961 ועד אז התושבים נאלצו להסתפק בלהקות חובבים מקומיות או לייבא הצגות מתל אביב. ההסבר השני הוא שקולנוע נתפש כתרבות ‘נמוכה' יותר של מעמד הפועלים, מעמד שהיה חלק מרכזי באוכלוסייה של חיפה האדומה". לדבריו, גם העולים הרבים שהגיעו לעיר תרמו מאוד לפופולריות של הקולנוע. "הם חשו בנוח באפילה של האולמות, מול הסרטים המרצדים שאיפשרו להם לברוח משגרת היום-יום".

התערוכה מחולקת לשני חלקים שהם למעשה שתי תערוכות נפרדות: בקומה הראשונה של המוזיאון מוצג סיפורו של קולנוע "ארמון" (או "תיאטרון ארמון", כלשון הבעלים), שהיה אחד מבתי הקולנוע המפורסמים ביותר של העיר. הוא הוקם ברחוב הנביאים בשכונת הדר הכרמל ב-1935 על ידי איש העסקים משה גרידינגר, שעלה מבריטניה. התכנון המפואר, שכלל אולם בן 1,800 מושבים עם יציע ותאי כבוד והתאפיין בחזית עגולה, נעשה על ידי האדריכל שמואל רוזוב. מלבד סרטים בשלוש הצגות יומיות הוא אירח הצגות של התיאטרונים המובילים - הבימה, האוהל והקאמרי, וכן הופעות מחו"ל וקונצרטים של התזמורת הפילהרמונית.

מבחינה אדריכלית אפשר לראות ב"ארמון" הכלאה בין הפונקציונליות של הסגנון הבינלאומי לבין ההדר והפאר של האר דקו. הוא היה אחד מהדוגמאות המקומיות היחידות לקולנועי הערים הגדולות באירופה ובאמריקה. בערבי הקיץ, כאשר גג הבניין נפתח בלחיצת כפתור, יצר המראה של השמים הפתוחים אווירה של פנטסיה. לדברי דרור לקס, זהו אחד מסימני ההיכר של בניית הפאר האמריקאית במחצית הראשונה של המאה ה-20: "הגג הנפתח נועד להעניק לצופים תחושה אגדית ואקזוטית באמצעות אשליה של שמים פתוחים, מעין רקיע תיאטרלי עם כוכבים מנצנצים שהבטיח להמוני הצופים בריחה מן המציאות לעולם אחר".

"ארמון" היה יותר מבית קולנוע; הוא היה נקודת ציון מרחבית שחרגה בהרבה משטח השיפוט של חיפה. לצדו נפתחו פלאפל "ארמון", תחנת מוניות "ארמון" והנהלת הקולנוע אף תרמה להקמתם של מעונות יעודיים לעובדים. ברחבת הכניסה של המבנה נהגה להתאסף בסופי השבוע קבוצה של צעירים, ספק בריונים ספק פרחחים לא מזיקים, שנקראה "קומנדו ארמון". הצעירים היו יושבים על הברזלים או חוסמים את המדרכה, מתווכחים על תוצאות של משחקי הכדורגל או קוראים בקול לבחורות העוברות ושבות.

"החבר'ה של ‘קומנדו ארמון' היו מגיעים על אופנועים והיו כאלה קצת מחוספסים. במשך הזמן זה נהפך למטבע לשון וכתובת נוחה וממוקדת לממסד לצורך התקפה על צופי הסרטים חסרי התרבות", מעיר שליט.

בצד שרטוטים, מסמכים ותצלומים היסטוריים רבים, בחרה דרור לקס להציג גם את ההתפתחות של בתי הקולנוע החיפאיים ואת הפיכתם לחלק בלתי נפרד מתרבות הצריכה של הקניונים. זה לצד זה מוצגים שרטוטים מקוריים של "ארמון"; של קולנועי "רב חן" במרכז חורב, שהיו החלוצים בריבוי האולמות, ולבסוף של 23 האולמות של "יס פלנט" בקניון לב המפרץ, שמגלמים את היעילות המאלפת אך המטרידה של הקולנוע העכשווי ואת המציאות הכלכלית האלימה שהוא פועל בה.

את הקולנועים של היום אפשר לראות כסופרמרקט של סרטים ולא כמעדנייה שמבקשת לספק ערך מוסף ואיכותי לחוויית הצפייה. חבל שלפרק הזה מוקדש רק קיר אחד, משום שזאת האמירה הביקורתית המרתקת ביותר בכל התערוכה, שנוטה לעתים קרובות מדי לשקוע בממד הנוסטלגי. השרטוטים מצליחים לתאר במדויק את תהליך הידרדרותו של הקולנוע בארץ, שכרוך בתמורות כלכליות, שינויים בטעם ואימוץ הרגלי צריכה חדשים.

כניסתה של הטלוויזיה לסלון הישראלי בשלהי שנות ה-60, והקמתם של הקניונים החל בסוף שנות ה-80, גרמו לדחיקתם של הקולנועים ממיקומם הטבעי במרכזי הערים ומעברם למרכזי קניות מרוחקים. במציאות הזאת נהפך הקולנוע מחוויה תרבותית-חברתית למוצר צריכה שיש לאפשר היצע מקסימלי ממנו.

"ריבוי האולמות הקטנים מצביע על חשיבה כלכלית עכשווית - היצע מרובה ומגוון ביותר, בחללים המותאמים לכך בגודלם", אומרת דרור לקס ומוסיפה: "זה אולי כלכלי, אבל אני מצטערת שהילד שלי לא יכיר את החוויה של ביקור בקולנוע, כפי שהיתה בילדותי".

הוד והדר

חלקה השני של התערוכה, שמוצג בקומה השנייה של המוזיאון, מציג את סיפורם של בתי הקולנוע והראינועים השכונתיים בצד זיכרונות אישיים וחוויות של צופים וחומר תיעודי רב דוגמת כרזות פרסומות וברושורים. רובע הקולנועים החיפאי התמקם בלבה של שכונת הדר הכרמל, בדומה לריכוז שאיפיין את כיכר דיזנגוף בתל אביב או את המשולש הירושלמי.

תצלום: קרן אור / אוסף טוני אשקר

קולנוע "ארמון" ניצב בלב רחוב הנביאים, שלאורכו נבנו גם "גל אור", "עצמון" ו"מירון". ברחובות הניצבים מוקמו בתי הקולנוע "פאר" ו"חן". ציר מרכזי נוסף היה רחוב החלוץ שלאורכו נבנו בתי הקולנוע "אמפיתאטרון" ו"אורה" על ידי ההסתדרות ובהמשך גם "רון" ו"דומינו", שהוגדר על ידי בעליו כ"בית קולנוע קטן לאנשים איכותיים".

לקולנועים בהדר היו מגיעים הסרטים בדרך כלל לאחר שהוקרנו בתל אביב ומשם הועברו להצגה שנייה בקולנועים בשכונות המרוחקות יותר. אולם החוויה הקולנועית בחיפה היתה מגוונת מאוד ולא הוגבלה רק לסרטים הוליוודיים.

בהקשר הזה, מסקרן במיוחד הסיפור של בתי הקולנוע "כרמל" ו"גנים" במושבה הגרמנית שנוהלו על ידי משפחת אוביץ, משפחה של גמדים ניצולי שואה שעברה ניסויים מחרידים תחת ידיו של ד"ר יוזף מנגלה. אחרי השחרור של בני המשפחה ממחנה הריכוז אושוויץ הם הקימו להקת בידור שהופיעה ברחבי אירופה ולבסוף, במאי 1949, עלו לישראל. אחרי מאבק ממושך עם הסוכנות היהודית הם הצליחו להשיג זיכיון להפעלה של שני בתי קולנוע במושבה הגרמנית: "כרמל", שהיה בית קולנוע פתוח להקרנת סרטים בקיץ, ו"גנים", שהיה בית קולנוע סגור לחורף. במבנים שלהם פעלו קודם לכן בתי קולנוע ערביים, שחדלו לפעול עם קום המדינה.

"בשנים 1957-1958 התחלנו להקרין סרטים ערביים, טורקיים והודיים", מספר בתערוכה שמעון אוביץ, מבעלי הקולנוע. "תושבי הכרמל לא נהגו לרדת למטה לעיר התחתית. האנשים שגרו שם לא נחשבו לבעלי מעמד גבוה. מכאן נבעה היוזמה העסקית להקרין סרטים שהתאימו לתושבי האזור. גם קולנוע ‘עין דור' בוואדי ניסנאס וקולנוע ‘הדר' בוואדי סאליב חשו באותה מצוקה, ולכן בחרו להקרין סרטים המתאימים לאזור. כמו בכל מהלך חיינו, גרנו יחד במתחם הקולנוע, ואחר כך בדירה סמוכה". הקולנועים של משפחת אוביץ נסגרו לבסוף ב-1974, כאשר הפסיקו להיות רווחיים.

בצד הפופולריות של הקולנוע המסחרי, לחיפה יש גם תפקיד חשוב בביסוס ענף הסרטים האיכותיים. בני הזוג וים וליה ון ליר, שניהם ילידי אירופה, עברו לחיפה מירושלים ב-1952 והקימו מועדון קולנוע אקסקלוסיבי. הם החליטו להקים ארכיון סרטי איכות (שהזין גם את שאר מועדוני הקולנוע בארץ) והקרינו אותם בפני קהל של כ-200 חברים בבית ג'יימס דה רוטשילד במרכז הכרמל, שבו קם מאוחר יותר הסינמטק החיפאי. ב-1983 הושק שם פסטיבל הסרטים הבינלאומי שמתקיים מדי סוכות ונהפך לאירוע מרכזי בהוויה הקולנועית המקומית.

אורה ושמחה

דרור לקס ושליט מעידים בביקורתיות כי "חיפה אינה יודעת לתעד את עברה" ומשום כך, רוב המידע על ימי הקולנוע בעיר הגיע דרך קטעי עיתונות וזיכרונות אישיים. השניים מנסים לשרטט את התפתחות התעשייה המקומית דרך כמה נרטיבים שונים: דפוסי הבילוי של האוכלוסייה המקומית, כוחה של מועצת הפועלים של חיפה, הפערים העדתיים והריבוד החברתי, ואפילו זיכרון השואה.

עד מחצית שנות ה-30 של המאה ה-20 נבנו כמה ראינועים, יהודיים וערביים, לאורך דרך יפו בעיר התחתית. מרביתם פעלו בצריפים או במבנים ששימשו גם בתי קפה. היחיד מביניהם ששרד עד היום הוא "קוליזאום" ברחוב אלנבי, שפעל בין 1919 ל-1925 ומשמש כיום כבית דפוס. בצדם של הקולנועים היהודיים שהחלו להיפתח בעיר התרקמו גם כמה ניסיונות להקמת קולנועים בבעלות פלסטינית. אחד מהם היה קולנוע "הגן המשמח" - צמד מבנים במרכזו של גן בדרך יפו - שהופעל במשותף על ידי יעקב דוידון, מחלוצי ענף הקולנוע בארץ, בשיתוף סוכן סרטים יווני ואנשי עסקים ערבים.

בתערוכה מוצגים גם תכתובות רבות בין נציגי האוכלוסייה הערבית לבין נציגי המנדט בירושלים לקראת הקמה של קולנוע ערבי גדול, "אל-נאסר" שמו, ברחוב עיראק בעיר התחתית. לבסוף הוא נמסר לידיים יהודיות ונפתח ב-1949 כקולנוע "הדר".

הבעלות על בתי הקולנוע בחיפה נחלקה בין כמה גופים - משפחת גרידינגר, יעקב דוידון, שמחה פרבשטיין, אבל גם בין גופים ציבוריים כמו ועד השכונות, קואפרטיבים של חיילים משוחררים ומועצת פועלי חיפה. תחת הנהגתו של אבא חושי, המנהיג הכריזמטי, צברה מועצת הפועלים כוח רב וקיבלה אחריות גם על חיי הפנאי של התושבים. היא החזיקה בקולנועים "אמפיתאטרון" ו"אורה", שהיו חלק ממתחמים ובהם פונקציות פועליות נוספות.

"אורה" ניצב היום כמצבה דוממת ועצובה לתקופת הזוהר של בתי הקולנוע בחיפה. הוא תוכנן ב-1938 על ידי אוסקר קאופמן, אדריכל ברלינאי שהתמחה באולמות ותיכנן גם את תיאטרון הבימה בתל אביב. העיצוב שלו היה מפואר במיוחד - לובי כניסה בגובה כפול, עבודות נגרות, פרזול וריצוף מפורטות ונברשת מהודרת שהשתלשלה מתקרת האולם. אין כמעט גלויה של חיפה מאותן שנים שמקומו של "אורה" נפקד ממנה. ל"אורה" היתה נוכחות חיצונית מרשימה לא פחות מפנימיותו. ב-1 במאי נתלו על המבנה דגלי הלאום והדגלים האדומים של מועצת הפועלים ועל גבי המדרגות התקבצו תושבים רבים כדי לצפות בטקסים ובתהלוכות.

נפילת הארמון

מרבית הקולנועים בחיפה פעלו בבניינים שהוקמו במיוחד בעבורם וביטאו חדשנות אדריכלית והשקעה כספית ניכרת. הבעלים שכרו אדריכלים מצוינים לטובת התכנון - רוזוב ב"ארמון", קאופמן ב"אורה", צמד האדריכלים אל מנספלד ומוניו גיתאי שתיכננו את השינויים ב"אורה" והאדריכל אריה לילינפלד (לין) שתיכנן את "מאי" ואת "עצמון". הבניינים נהפכו לחלק בלתי נפרד מנוף העיר אולם המרכזיות שלהם נהפכה לבסוף גם לנקודת תורפה ולאיום ממשי על המשך קיומם.

בית הקולנוע הראשון שנסגר בשכונת הדר היה "תמר", וזאת בעקבות שריפה שפרצה בין כתליו. בשנות ה-80 וה-90, במקביל לתהליך השקיעה של השכונה והתרוקנותה מאוכלוסייה חזקה הואצה סגירת הקולנועים. ב-1987 נסגר קולנוע "ארמון" המפואר ונהפך לדיסקוטק ולאחר מכן נהרס כליל והוחלף במגדל כעור. בכמה מבתי הקולנוע הקטנים יותר החלו להקרין סרטים פורנוגרפיים ואחרים פשוט ננטשו. בשכונת הדר אין כיום ולו קולנוע אחד פעיל.

על אף המורשת הקולנועית המפוארת של חיפה, יש לשאול אם לבית קולנוע יש כיום זכות קיום בעיר. משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה מתכוון אמנם להכריז בקרוב על חיפה כ"עיר הקולנוע" ולהזרים משאבים יעודים, אבל קשה להאמין שתארים נוצצים וסיוע ממשלתי יצליחו להפוך את כוחות השוק. חיפה סובלת ממשבר עירוניות מתמשכת שמתבטא בבריחה ממרכז העיר. העירייה אמנם משקיעה במתחמים רבים בנמל ובכרמל אבל אינה משכילה ליזום התחדשות עירונית משמעותית בשכונת הדר, שהיתה הלב הפועם שלה.

לדעתה של דרור לקס, חיפה צריכה לשמר את האוצרות התרבותיים שלה, בהם בתי הקולנוע שנבנו על ידי טובי האדריכלים. "עם זאת יש שיקולים נוספים", היא ממהרת לציין, "כלכליים ואחרים, הקשורים לעניין הציבורי ושאלת החשיבות ההיסטורית של אותם מבנים. צריך לזכור שבתי הקולנוע שייכים בעיקר לאנשים פרטיים ואינם רכוש העירייה".

שליט טוען, לעומת זאת, כי העירייה מחמיצה לחלוטין את בתי הקולנוע. לדבריו, העירייה היתה צריכה לקנות לפחות שני קולנועים בעלי ערך היסטורי ואדריכלי גבוה - קולנוע "אורה" וקולנוע "הדר" בוואדי סאליב. "צריך להכניס לשם דברים חדשים. אם בשכונת הדר למשל יש אוכלוסייה רוסית מוחלשת אבל גדולה, אין שום סיבה לא להקים מרכז לתרבות רוסיה בקולנוע ‘אורה'. אבל כדי להגיע למסקנה הזאת, חיפה צריכה קודם להשלים עם העבר ועם ההווה שלה". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו