בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ערב מוטרף במוזיאון תל אביב החדש

הרבה גבות הורמו לנוכח בחירתו של האדריכל האמריקאי פרסטון סקוט כהן למתכנן האגף החדש של מוזיאון תל אביב. כעת, רגע לפני הפתיחה, הוא מסייר בחללים הטריים הרוחשים אנשי מקצוע, שומע שבחים מהאמנית מיכל רובנר ומתקשה להשלים עם מותו של שותפו לדרך, המנהל המנוח מרדכי עומר

36תגובות

בשעות הערב המוקדמות של יום רביעי האחרון נחת בישראל האדריכל האמריקאי פרסטון סקוט כהן. במקום להניח את המזוודות שלו במלון ולהתרענן מעט אחרי הטיסה הארוכה, הוא נסע מנמל התעופה ישירות למוזיאון תל אביב. זאת הפעם הראשונה שכהן מבקר באגף החדש של המוזיאון מאז שהושלמו עבודות הבנייה. ההתרגשות העצומה שלו דומה לאב שפוגש את "בנו האובד", כלשונו.

בביקור האחרון שלו בארץ בדצמבר שעבר המעטפת החיצונית היתה כמעט מורכבת במלואה אבל חללי הפנים היו רחוקים מסיום. הפעם, כשהרצפות מבריקות מפוליש וחפצי האמנות כבר מוצבים במקומם, הוא נכנס לבניין כמו מצביא שחוזר אל ממלכתו מהקרב. הוא מסתובב בין החללים ורואה כיצד החזון שלו מקבל צורה, תוכן ומשמעות ומתחיל לשמש את יעודו. לדבריו, זהו נס בכל קנה מידה.

האגף החדש ע"ש שמואל והרטה עמיר, שייפתח באופן רשמי ביום רביעי הקרוב, מכפיל את גודלו של הבניין הנוכחי של המוזיאון - מ-16,000 מ"ר ל-33,500 מ"ר בסך הכל. האגף נחשב לאחד הבניינים החדשניים ביותר בזמננו, מופת של אמצעי תכנון דיגיטליים וטכנולוגיות בנייה מורכבות, וכבר הספיק לככב על השער של כמה מגזינים וספרים. נוכח סוללות העיתונאים שהגיעו לתל אביב לרגל הפתיחה יש לשער שהתמונות שלו יופיעו תוך זמן קצר בכל המגזינים והאתרים הנחשבים ויסללו את דרכו להפוך לאייקון אדריכלי בינלאומי.

עלותו של האגף הגיעה ל-50 מיליון דולר, סכום גבוה מאוד במושגים של אדריכלות ישראלית, והעבודה עליו נמתחה לאורך שמונה שנים. הסיבה לכך היא התחלופה של התורמים: במקור המיליארדר סמי עופר היה אמור לממן חלק ניכר מהקמת הבניין, אולם אחרי הסערה הציבורית שהתעוררה סביב הדרישות שהציב בתמורה לתרומתו, נפרדו דרכיהם של עופר ושל המוזיאון.

דניאל צ'צ'יק

בשעה שהמוזיאון חיפש אחרי תורם חדש, עבודות התכנון במשרדו של כהן בקיימברידג' לא נעצרו לרגע. לכל אורך התקופה הזאת הוא עבד באופן צמוד עם המנהל המנוח של המוזיאון, מוטי עומר, ואת הגשמת החזון האדריכלי שלו צריך לזקוף למערכת היחסים החמה שנרקמה בין השניים. למרות הזמן הארוך שחלף מאז שהוגשו השרטוטים הראשוניים נראה שהבניין לא התיישן במאומה, אולי אפילו השתבח.

היו קבלנים מעולים

סיבוב בבניין בערב חנוכתו, בעיקר כאשר מדובר במבנה ציבור משמעותי כל כך, הוא חוויה יוצאת דופן ומרגשת מאוד וגם בשעה 20:30 הבניין עמוס בפעילות מסוגים שונים. המעצב הגרפי ניב כשר מפקד על צביעת השילוט על הקירות, אוצרי הגלריות מבצעים כיוונונים אחרונים לעבודות ואנשי יחסי הציבור מנסים למצוא חדרי מלון לכמה עיתונאים שאישרו את הגעתם ברגע האחרון. כשכולם מתכוונים כבר ללכת הביתה מגיעה סוף סוף המשאית עם ספסלי העץ (שתוכננו אף הם על ידי כהן) והמהומה מתחילה מחדש - באילו גלריות להציב אותם ובאיזה מיקום והאם הם לא עלולים להפריע לתנועה בחללים הגדולים, כמו למשל בגלריה התחתונה הגרנדיוזית שבה מוצגות העבודות של האמן הגרמני הנודע אנסלם קיפר.

במסדרון הארוך שמחבר בין הבניין הנוכחי של המוזיאון, שתוכנן ב-1971 על ידי דן איתן ויצחק ישר, לבין האגף החדש, הוא פוגש את הסמנכ"לית שולי כסלו שמשמשת כמנהלת בפועל של המוזיאון מאז מותו של עומר. הם מתחבקים בחום ומשוחחים בלחש על הצוואה שהותיר להם המנהל המנוח. לשניהם נראה מוזר לחנוך את הבניין ללא נוכחותו.

את הסיור מלווה עמית נמליך, המשמש כאדריכל האחראי של הפרויקט וכאדריכל מקומי מלווה (לכהן עצמו כלל אין רישוי אמריקאי לעסוק כאדריכל). אנחנו נכנסים פנימה לתוך האגף וכהן מתחיל מיד להצביע על פרטים ועל פינות. הוא מתרשם מאוד מהדיוק של המפגשים בין הקירות ("היו לנו קבלנים מעולים") אבל נרתע מהגוון של התאורה הפלורוסנטית שמאירה את הלובי המרכזי (זה מזכיר לו קניון בסין).

האתגר המרכזי בתכנונו של האגף החדש היה מגרש משולש של 4,500 מ"ר שנוגד את הצורך של המוזיאון בגלריות מלבניות או מרובעות. בתחרות התכנון הבינלאומית שהתקיימה ב-2003 הגיש כהן הצעה "לרבע את המשולש", כלומר ליצור עולם עצמאי בתוך חללי המוזיאון ללא קשר לצורת הבעייתית של המגרש. ששת הגלריות בבניין ממוקמות מסביב לאטריום מרכזי בגובה 27 מטרים, פסל תלת ממדי פנטסטי שמכניס את אור השמש לתוך מעמקי הבניין ומכונה "מפל אור". מערכי התנועה מוצבים אף הם מצדדיו ומספקים למבקרים חוויית שיטוט משודרגת ומסקרנת, אם כי חסרה בחללים פשוטים לישיבה או מנוחה.

כלפי חוץ הבניין נראה אופקי ורחב מאוד, "כמו צוללת שוקעת" כהגדרתו של האדריכל, אולם למען האמת האגף החדש הוא למעשה בניין אנכי עם שלוש קומות תת קרקעיות. החזיתות של הבניין מורכבות ממערכת של משטחים פרבוליים מיושרים ומעוקמים. המורכבות הגיאומטרית הזאת נוצרה הודות ל-465 לוחות בטון שטוחים שיוצרו באתר.

כהן עושה אבחנה בין שני מודלים עכשווים לבנייה של מוזיאונים: מודל שרואה במוזיאון קופסה לבנה, ניטרלית, המאפשרת מרחב יצירה אוצרותי מקסימלי, מול מודל המבקש ליצור מופע אדריכלי מרהיב ויוצר נקודת ציון עירונית חדשה. באמצעות מפל האור הפנה כהן את המאמץ העיצובי המשמעותי דווקא אל תוככי הבניין, והותיר את החזית סולידית באופן יחסי, עד כמה שלוחות בטון מפותלים יכולים להיות סולידיים.

"אנחנו מכירים מהעולם את האדריכלות של קזויו סג'ימה למשל (כלת פרס פריצקר לשנת 2010) שעושה פטישיזציה למינימליזם. הכל אצלה מושלם והיא רוצה שתעריץ את היוקרה של הפרטים הפשוטים בכך שהיא עושה אותם סופר יקרים וקשים לתחזוקה. מהצד השני יש לנו את האדריכלות הראוותנית של פרנק גרי וזאהה חדיד שהיא מאוד מרשימה אבל לא יוצרת גלריות טובות ודורשת תחזוקה עצומה. אנחנו חשבנו שבישראל אין תרבות תחזוקה מתאימה לבניינים מסוג זה ולכן בחרנו לבנות את המוזיאון בטכנולוגיות קיימות וליצור גלריות טובות ופשוטות".

דניאל בר און

כיצד הבניין תורם למוזיאון הקיים ולאמנות הישראלית?

"הבניין הזה מייצג את התרומה היחודית של ישראל לעולם האמנות, הוא יביא תשומת לב ענקית למה שקורה כאן ולדעתי זאת השקעה מדהימה בעתיד של אמנות ישראלית עכשווית. מצד שני לבניין הזה יש קונטקסט גלובלי בגלל האיכויות האדריכליות שלו. אני חושב שהוא נותן את הגמישות ואת החירות המרביות להציג כל סוג של אמנות. האדריכלות שלו דרמטית אבל היא לא מתחרה באמנות".

החלום של מוטי

בקומה התחתונה ביותר (אם יש דבר כזה "קומה" באגף החדש) אנחנו פוגשים את האמנית מיכל רובנר ששוקדת על עבודת וידיאו חדשה שמוקרנת על המעטפת החיצונית של מפל האור. היא שמחה מאוד לפגוש את כהן וכבר בפתח דבריה מסבירה שהיא מסתייגת בדרך כלל מאדריכלות "מהסוג הזה". "אני גרה בבית סוכנות של 48 מ"ר ואוהבת שהדברים הכי פשוטים", היא אומרת לו - והוא מחזיר לה חיוך חצי נבוך.

העבודה שהיא הכינה, בשם "ברושים", היא חצי מחווה וחצי צוואה של המנהל המנוח עומר, ששלט במוזיאון ביד רמה במשך 16 שנים. על קיר הבטון החושני שנישא לגובה של כשבעה מטרים היא מקרינה צלליות של עצי ברוש שנעים ברוח ומאחוריהם דמויות אנושיות זעירות שמטיילות משום מקום לשום מקום.

"עשיתי משהו אדריכלי", היא אומרת לכהן, "חתכתי את ההקרנה לפי הזוויות והעיקולים של הקיר ויצרתי אתו דיאלוג. אני משתמשת באיכויות הפלסטיות של הבטון כדי להפוך אותו ללנדסקייפ (נוף) פואטי". רובנר ניגשת עמו למחשב ומסבירה לו כיצד היא הצליחה ל"הניח" את הדמויות על גבי קווי היציקה העדינים של הבטון. ההקרנה מפיחה חיים בקיר והסצינה הנאיבית והכפרית של ברושים שנעים ברוח שותלת את האדריכלות של כהן עמוק בתוך מוטיבים של אמנות ואדריכלות ישראלית.

"מוטי ידע שאת הולכת לעשות את העבודה הזאת?", שואל כהן, ורובנר עונה: "אחת הצוואות שלו היתה שאני אכין עבור האגף החדש עבודה גדולה של הקרנה. אבל בשנה האחרונה הייתי עסוקה בתערוכה שלי בלובר ואף פעם לא הסתדר לנו לגשת יחד לבניין. כששולי (כסלו) ראתה את מה שהכנתי היא אמרה - ‘אלוהים, זה חלום של מוטי לעשות תערוכה עם ברושים'.

יובל טובול

"אני נדהמת איך יצרת כזה בניין - יצרת מקום משום מקום. היה מגרש, חתיכת אדמה, ואתה פשוט משכת אותו למעלה והצדה ויצרת מקום", היא מוסיפה. לדעתה זה החלל המשמעותי והטוב ביותר כיום להצגה של אמנות בארץ.

שמו של עומר עולה שוב ושוב לכל אורך הסיור, הן על ידי כהן והן על ידי האנשים שהוא פוגש ברחבי הבניין. הוא מעיד כי היתה לו מערכת יחסים "ייחודית" עם המנהל המנוח, של קולגה וחבר קרוב אבל גם של מורה ותלמיד. "למוטי היה חזון אמיץ מכיוון שלהוציא כזה בניין לפועל זה מהלך יוצא דופן ושאפתני. האמון שהוא נתן בנו הוא נדיר. הוא היה יכול לבחור להקים בניין יותר פשוט ויותר פונקציונלי והרי הבניין שלנו מורכב מכל כך הרבה דברים", הוא מסביר.

איך התרשמת ממנו כאדם?

"היתה לו הבנה מעמיקה בכל מה שקשור למוזיאונים. בתצוגה, בתאורה, באוצרות, באיך שמוזיאון צריך להיראות ולהתנהג. הוא היה מורה נהדר. בתחילת הדרך היו לי תובנות שגויות לגבי תכנון של מוזיאונים ואנחנו דיברנו המון והסתובבנו יחד במוסדות בארצות הברית כדי להבין יחד מה צריך לעשות".

איך הוא התנהג כלקוח?

"הוא היה לקוח לא שגרתי. אם היה לנו לקוח שהיה עסוק בחזון האישי שלו, או לקוח שעסוק בפוליטיקה של המעמד שלו ובהישרדות, לא היינו יכולים להקים את הבניין הזה. מוטי היה מבוצר בעמדה שלו והוא איפשר לנו להתחיל לתכנן בניין שכלל לא היה ברור שאפשר לבנות. הוא לקח סיכון בכך שהוא בחר לעבוד עם אדריכלים שהוא מעולם לא הכיר, הוא תמך בנו גם כשהוא לא הבין את כל הרעיונות החלליים. אני חושב שהוא הצליח לקרוא את האדריכלות שלי דרך זווית אמנותית".

איך שמעת על מותו?

"ידעתי כמובן שהוא חולה אבל הייתי בטוח שהוא יבריא

יובל טובול יואב בראל

כי הוא היה אדם כל כך חזק. אני זוכר ששכבתי במיטה והגיעה הודעה מעמית (נמליך): ‘מוטי נפטר, ההלוויה היום'. אני עדיין מרגיש את הצמרמורת", הוא מספר עם דמעות בעיניו, "קשה לי לחשוב על לבוא לישראל ולא לפגוש אותו, בפרט כשאני נכנס לבניין הישן של המוזיאון".

זו אדריכלות אמיתית

כהן, בן 50, הוא אדריכל טרי יחסית והאגף החדש של מוזיאון תל אביב הוא הפרויקט הציבורי המשמעותי הראשון שהוא חונך. עד לפני הזכייה בתחרות התכנון של המוזיאון ב-2003 הקריירה שלו היתה מורכבת מעיסוקים אקדמיים בעיקר וגם היום הוא משמש כפרופסור בהארוורד ומכהן כראש המחלקה לארכיטקטורה משנת 2008.

מאז הוא הספיק לתכנן ולבנות מרכז לאמנויות הבמה בעיר הסינית נאנג'ינג, שמזכיר באופן מטריד את צורתו וחומריותו של האגף החדש, ולקטוף את המקום הראשון בעוד כמה תחרויות עיצוב בינלאומיות. בימים אלה נשלמת בעיר טאיאואן בסין הקמה של מוזיאון נוסף בתכנונו. בישראל הוא מעורב בתכנון של מרכז מורשת למשטרת ישראל בבית שמש. הוא היה אחד המשתתפים המוזמנים בתחרות לתכנון עיריית חולון אך לא העפיל לשלב הגמר.

חוסר הניסיון שלו כאדריכל בפועל בעת הזכייה בתחרות התכנון של האגף החדש, הוא אחת מהביקורות המרכזיות כלפיו. כמה אדריכלים שהספיקו לבקר בבניין בחודשים האחרונים העירו בעוקצנות כי "סקוט התגלח עלינו" וציינו כי הפרופוציות של החללים מוזרות לפרקים וכי פרטי הבניין אינם אחידים ברמתם.

קיימת כמובן שאלה עקרונית, אם כהן הצליח לעצור את עצמו מספיק ובאמת נתן לאמנות את כל הכבוד הראוי לה. אוצרים רבים, שלא מצוות המוזיאון, טוענים כי הגלריות אינן מיטביות לתצוגה של פסלים ותמונות וכי האדריכלות "עושה שריר" ולא מותירה מספיק גמישות לעבודת האוצר. חלק מהגלריות קטנות ודחוסות ונולדו בכאב תוך כדי תהליך העיצוב במטרה לגייס עוד תורמים. כמו כן, ברחבי הבניין נוצרו כמה פינות מוזרות ולא שמישות, תוצאה של הצורניות המורכבות.

החיבור בין הבניין הישן לבין הבניין החדש נראה ארעי למדי ובכלל - נדמה שהבניין הישן סובל מתסמונת של אח גדול, שכעת נולד לו אח קטן וכל העיניים מופנות רק אליו. כהן הודף את הטענות הנוגעות לחוסר ניסיונו. "מוטי הבין שיש לי ידע לגבי רעיונות מעמיקים של אדריכלות ושיש לי חזון אמיתי לבניין. להרבה אדריכלים יש הרבה ניסיון אבל הם לא מתחייבים לנתיב אינטלקטואלי מסוים. למוטי לא היה אכפת שאין לי ניסיון, מה שהיה חשוב לו הוא שאני יכול לנסח רעיונות אינטלקטואלים מהותיים".

מבקרת אחרת של המוזיאון החדש היא האדריכלית היפאנית קזויו סג'ימה, שהיתה אחת הפיינליסטיות בתחרות התכנון ומאז הספיקה לגרוף תהילה עולמית ולזכות כאמור בפרס פריצקר. בשנה שעברה היא ביקרה בישראל יחד עם שותפה למשרד ריו נישיזאווה וביקרה במוזיאון תל אביב. השניים החמיאו אמנם לצורה ולגימורים של האגף החדש אבל כשהם נכנסו לאולם המרכזי של הבניין המקורי, הם אמרו: "זוהי אדריכלות אמיתית".

בעקבות ההתבטאות הזאת, שפורסמה במסגרת ראיון ב"הארץ", התפתחה בין סג'ימה לבין כהן יריבות מסוימת. "היא הגיעה להרצאה בהארוורד אחרי שהיא אמרה את מה שהיא אמרה. אני הייתי צריך להציג את ההרצאה שלה ויצאתי מגדרי כדי שתרגיש בנוח. אחר כך בארוחת הערב הוצאתי את מכשיר הטלפון והראיתי לה את התמונות של המוזיאון והיא... (בשלב הזה עושה כהן קולות גבוהים של מלמול ומחייך חיוך ציני). יש סיבה טובה שהיא לא זכתה בתחרות התכנון. היא רצתה לחפות את המוזיאון בזכוכית, מה שהיה הופך אותו לחממה לא שמישה".

צ`ציק דניאל

אולם היריבות הזאת היא רק פסיק אחד בסיפור הארוך של תכנון המוזיאון, ובשורה התחתונה כהן יכול להיות מרוצה מכל הסיבות הנכונות. הוא הצליח ליצור בניין חדשני ומשמעותי במדינה שמרנית למדי מבחינה אדריכלית וענייה בתקציבי בנייה למבני ציבור, והוציא לפועל פרויקט שעד לפני עשור היה נראה פנטזיונרי לחלוטין. כותרת המשנה של האגף החדש היא "אדריכלות מוזיאונים עכשווית", ונדמה שכהן מצליח לעמוד בהצלחה בכל אחת מההגדרות שנגזרות מהמושג הזה. זהו מוזיאון עכשווי שמציג אדריכלות עכשווית חדשנית ורלוונטית.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו