בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מגרד את השחקים

הוא האדריכל הסיני הראשון שזכה בתחרות תכנון בינלאומית חשובה במערב, ובגיל 35 הוא כבר עומד בראש משרד עצמאי עם פרויקטים בכמה מדינות. בראיון עמו מגלה מה יאנסונג מה הוא עדיין חולם לבנות

17תגובות

בשנים האחרונות התרגלו תושבי הערים הגדולות בסין לראות את שמותיהם של אדריכלים זרים מתנוססים על כל פרויקט משמעותי, פרטי או ציבורי, שנבנה באמצעות המשאבים של השגשוג הכלכלי הפנטסטי שפוקד את ארצם. לנדידה הזאת של כוחות עיצוביים מן המערב אל המזרח יש היסטוריה קצרה אך עשירה מאוד: הסנונית הראשונה היתה איצטדיון "קן הציפור" בבייג'ין, שאירח את המשחקים האולימפיים ב-2008 ותוכנן על ידי צמד האדריכלים השווייצים הרצוג ודה מיורן. בערך באותה התקופה החלו שורה של משרדים בינלאומיים לפתוח שם סניפים ולהתחרות על פרויקטים גדולים: סטיבן הול בנה בבייג'ין מתחם מגורים עם רחובות תלויים בשמיים, רם קולהאס בונה בשנזן מגדל חדש בעבור הבורסה לניירות ערך וזאהה חדיד השלימה לאחרונה בית אופרה בגואנז'ו, שנראה כמו שלוש אבני חן ענקיות שנשלו מהנהר.

הערים הסיניות המשגשגות מחפשות ייחוס יוקרתי ותדמית מושכת ולכן הן מסכימות לשלם את שכר הטרחה הגבוה של האדריכלים הזרים ואת העלויות של הפנטזיות העיצוביות שלהם. אבל עכשיו נראה שסין מחליטה להשיב מלחמה. אחרי שהשתלטה באופן כמעט מוחלט על ענפי הייצור המובילים של טקסטיל, מכשירי חשמל, מוצרי צריכה ואפילו מותרות, היא נכנסת כעת גם למגרש הרווחי של יצוא אדריכלות.

מה יאנסונג הוא האדריכל הסיני הראשון שזכה בתחרות תכנון בינלאומית משמעותית שנערכה במערב. בימים אלה נשלמת הקמתם של שני מגדלי מגורים מעוקלים שתיכנן בעיר מיסיסאוגה שבקנדה - עיר שדה מנומנמת בת 730,000 תושבים, שבדומה לערים הסיניות המתעוררות מבקשת למשוך אליה משקיעים באמצעות אדריכלות עדכנית ומלוטשת. תושבי העיר כבר הדביקו לשני המגדלים את הכינוי "מרילין מונרו", ברמיזה לחמוקיים החושניים של שחקנית הקולנוע האמריקאית.

יאנסונג, על כל פנים, רואה בכינוי הזה מחמאה גדולה - גורדי השחקים שנבנים כיום ברחבי העולם ובפרט באמריקה נראים לו גנריים ומשעממים מאוד. ההישג שלו בולט עוד יותר כשבוחנים את גילו הצעיר. בגיל 35 הוא כבר עומד בראש משרד עצמאי בשם MAD, שמופקד על פרויקטים בקנדה, דנמרק, דובאי, הונג קונג, סין וקוסטה ריקה ובאמתחתו השתתפות ביותר מ-100 תחרויות מקומיות ובינלאומיות. לאחרונה מגזין "אייקון" הקדיש לו כתבת פרופיל נרחבת. דף השער של המגזין נצבע באדום, בהתאם לצבעי הדגל הסיני, ועליו נכתב בדפוס צהוב: "עלייתו ועלייתו של מה יאנסונג".

"העולם שלנו השתנה והזמן מאוד התכווץ", הוא פוסק בראיון טלפוני שהתקיים עמו השבוע. "שמים אלינו לב מכיוון שבדרך כלל לאדריכלים לוקח הרבה יותר זמן להתפתח. אני חושב שאתה יכול לעשות אדריכלות מעולה כשאתה צעיר כי יש לך רעיונות חדשים. אני מת לראות מה אני אתכנן בעוד עשר שנים, אבל אם מישהו ייתן לי הזדמנות טובה עכשיו מובן שאני אקח אותה".

"האדריכלות העכשווית נראית לעתים קרובות כמו מוצר צריכה שמיוצר באופן תעשייתי", הוא מוסיף, "זה מוצר ללא כל רוח, מוצר שאפשר להשתמש בו ואז לזרוק. אני רוצה ליצור עיצוב על-זמני שירגש אנשים ויעורר בהם השראה".

שובר את הכללים

את התחרות במיסיסאוגה, שהוכרזה על ידי חברה קנדית ב-2005, גילה מה תוך שיטוט אקראי באינטרנט. הוא מודה כי ברגע הראשון זה נשמע לו מוזר ש"עיר מרוחקת כל כך רוצה לבנות משהו כל כך יוצא דופן", אבל הוא החליט להגיש הצעה והצליח להעפיל לשלב הגמר. "כשעיתונאי מקומי כתב עלינו כתבה מחמיאה התחלתי להתרגש וחשבתי שיש לנו סיכוי. אחרי שהיזם בחר בנו הוא הצליח למכור את כל הבניין ביום אחד. הוא כל כך התלהב שבאותו היום הוא קרא לנו לתכנן עוד מגדל אחד לצדו".

צמד המגדלים של מיסיסאוגה נבחר על ידי כמה מגזינים כאחד מהפרויקטים הבולטים של העשור באדריכלות העולמית. הם משקפים שילוב בין כישרון עיצובי נדיר ליכולת ביצוע שנסמכת על טכנולוגיות בנייה מתקדמות. את ההצלחה שלהם צריך לבחון גם בפרספקטיבה היסטורית: המודל הטיפוסי של גורדי שחקים נותר כמעט ללא שינוי מראשית המאה ה-20 - תכנון של קומה טיפוסית אחת והכפלתה באופן אנכי בהתאם לתנאי המגרש ולמגבלות של הרשויות. את המעליות וחדרי המדרגות דוחפים למרכז הבניין וכך מקבלים יחס מיטבי בין שטח הקומה הכללי לבין היקף השטחים השמישים.

אבל הפרויקט של מה שובר את כללי המשחק האלה. הבליטות התלת-ממדיות שלו, שמעניקות לו מראה שונה מכל נקודת תצפית בסביבה, הביאו ליצירה של מגדלים שבהם כל אחת מהקומות מתוכננת באופן פרטני. המהנדסים נדרשו לפיכך לתכנן שלד מיוחד לבניין ולמצוא פתרונות מקוריים לבעיות לא מוכרות, כמו למשל יצירה של פרט מחבר בין כל אחת מ-428 הדירות למרפסות שמקיפות אותן, כדי למנוע איבוד של חום או קור.

אולם מה היה פחות מוטרד מהבעיות ההנדסיות. הוא היה עסוק יותר במחשבה על העתיד של גורדי השחקים. "אמריקה היא הרי המולדת של המגדלים. במאה ה-20 אנשים האמינו שטכנולוגיה היא העתיד והשתמשו במגדלים כדי להציג את היכולת הטכנולוגית שלהם. אבל כשאני ניגשתי לתכנן את הפרויקט הזה חשבתי שהמגדלים יכולים אולי להיות יותר טבעיים ויותר הומניים. חיפשתי איך להראות את הרכות והחושניות של המגדלים ולא דווקא להדגיש את האנכיות שלהם. למגדלים במיסיסאוגה אין גיאומטריה ברורה או איזה סדר מכונן, להיפך, הם מעניקים תחושה של חוסר ודאות. בפילוסופיה הסינית קושרים את האמנות עם רגשות ואת האדריכלות עם גיאומטריה וטכנולוגיה. אני חושב שצריך לשלב בין השניים. האדרכילות צריכה להיות יותר מרגשת".

לבנות הר

מה יאנסונג הוא דמות מייצגת של המהפכה הכלכלית, הטכנולוגית והעיצובית שפוקדת את סין החל מאמצע שנות ה-90. כמו רבים מחבריו המשתייכים למעמד הבינוני ההולך ומתפתח הוא מחזיק בדיפלומה מאוניברסיטה אמריקאית יוקרתית, מתגורר במגדל אופנתי ומתלבש במותגים סופר-קוליים. עם זאת הוא נזכר בימים שעיר הולדתו, בייג'ין, נראתה כמו כפר קטן. "לא היו בה שום מגדלים. היא היתה עיר גנים, מעין מגרש משחקים עצום בשבילי", הוא מספר.

הוא גדל ב"חוטונג", שכונה מסורתית שמורכבת מבתים צפופים עם חצרות פנימיות. "בבייג'ין לא היו פארקים גדולים אבל בכל חצר פנימית בחוטונג היו קצת עצים ומים. זה דבר שגרם לי להבין את החשיבות של הקשר עם הטבע". אחרי שזנח את חלומו להיות צייר (הוא לא עבר את מבחני הכניסה לאקדמיה) הוא החליט ללמוד אדריכלות. הפריחה הכלכלית בסין רק החלה אבל האדריכלים המקומיים, כמי שמתכננים את העתיד, "כבר היו עמוסים בעבודה ועשו הרבה כסף". לאחר שסיים את לימודי התואר השני באוניברסיטת ייל בארצות הברית הוא עבד במשרדיהם של פיטר אייזנמן בניו יורק וזאהה חדיד בלונדון - שניהם נמצאים בחוד החנית של העשייה האדריכלית העולמית.

חדיד לימדה אותו להימנע מ"שמרנות אדריכלית", כלשונו, והפגישה אותו עם אמנות מערבית עכשווית. מההיכרות הזאת צמח בין השאר מפגש מסקרן בינו לבין האמן הדני-איסלנדי אולאפור אליאסון. השניים יצרו יחד עבודה בשם "Feelings are Facts", שהוצגה בבייג'ין לפני שנתיים. המבקרים בתערוכה נכנסו לחלל עצום מוצף באור ובעשן ונדרשו להתמודד עם איבוד מוחלט של תחושת ההתמצאות. כמו שיטוט ביער מסתורי המצולם בטכניקולור.

הדיבור על אמנות חוזר שוב ושוב במהלך הראיון עמו. ובכלל, נראה שהוא מרגיש נוח בהרבה לשוחח על העבודה שלו באופן סובייקטיבי ולהימנע מהסברים הקשורים לתיאוריות תכנוניות או לפילוסופיה. "יש שתי דרכים לעשות אדריכלות", הוא מסביר, "בדרך הראשונה אתה עובד עם תיאוריה מסוימת או מתודולוגיה שפיתחת לעצמך. זה משהו שאפשר לחזור עליו ואנשים מבינים בקלות. לעומת זאת הרגש הוא משהו שחורג מתחום ההיגיון. אי אפשר להסביר אותו ואי אפשר לשחזר אותו. באופן אישי אני לא חושב שזה נכון לחזור על עצמך".

מה מרגש אותו? "אמנות, או תוואי נוף מיוחד - יער או אגם למשל". ההתפעמות מהנוף היתה גם הרעיון המכונן בפרויקט "Fake Hills" שנבנה בימים אלה בעיר החוף הסינית בייהיי. כשמביטים בהדמיות המלוטשות קשה להאמין שמדובר בפרויקט אמיתי. זהו מגה-נוף, בניין עצום באורך קילומטר שיאכלס בעוד כשנתיים כ-6,000 תושבים, מעין הכלאה בין בלוק מגורים אינסופי לבין מגדל שקיבל אפילפסיה.

מה מסביר באדישות כי הפרויקט בסך הכל מגיב לטבע המקיף אותו. "זה מגרש שממוקם על רצועת החוף מול האוקיינוס ובמקום לבנות שם 20 מגדלים חשבתי שנכון לבנות שם הר. זה הרי נהדר לגור בהר ולהשקיף על המים". חלקו העליון של הבניין מורכב משורה ארוכה ומפותלת של מרפסות ירוקות, חלקן פרטיות וחלקן ציבוריות, ותחתן נפערו חורים ענקיים שמאפשרים מעבר של אור ואוויר. למרות התעוזה האדריכלית, הגבעות המזויפות נראות כמו האח הגדול והמשוגע של מגדלי "חוף הכרמל" בחיפה - הן חוסמות את המבט לכל מי שנמצא מאחוריהן או מצדדיהן ושומרות את חוף הים רק לעצמן.

"זה אולי קנה מידה עצום ביחס למה שאתה מכיר אבל בסין זה פרויקט בקנה מידה בינוני", הוא מסביר בתגובה לביקורת, "זה בניין שמגיב לגודל האינסופי של הטבע ושל האוקיינוס אבל הוא לא מתיימר להיות טבע בעצמו".

חולם על הפריצקר

הבום הכלכלי של סין הוא מצע פורה לצמיחה של פרויקטים אדריכליים פנטסטיים. לפני שנתיים מה קיבל פרס הצטיינות יוקרתי מטעם עמותת האדריכלים המלכותית בבריטניה, הסיני הראשון שזוכה בכבוד זה. חבר השופטים הבריטי היטיב לזהות את הקשר בין הכלכלה המתפתחת לעיצוב מקורי: "מה יאנסונג, רק בן 35, הגיע לבגרות אדריכלית בזמן שארצו מתחילה להתיר את חופש היצירה האמנותי ומעניקה חירות מספקת לכלכלה שלה כדי לאפשר לרעיונות שלו להפוך לבניינים. העבודה שלו מבטאת את המתח שבין הדמיון של האינדיבידואל לבין הצרכים של החברה", כתבו השופטים.

לדעת מה הפעילות ההולכת וגדלה של אדריכלים זרים בארצו בעייתית מאוד. "אני חושב שאין להם יכולת להתחבר לתהליך שעובר עלינו. כשהם בונים בסין הם חושבים שהם יכולים לתכנן מה שהם רוצים ומחפשים לעשות משהו יוצא דופן. אני חושב שרק לעתים רחוקות התוצאות מוצלחות. בייג'ין או שנחאי הן ערים מפותחות מאוד שאפשר להכניס אליהן כמעט כל דבר, אבל כשבונים במקומות קטנים יותר אני חושב שהאדריכלים צריכים להיות הרבה יותר ערניים כלפי הסביבה".

מבחינה סגנונית אפשר לשייך את מה לזרם האדריכלות הדיגיטלית, שמעסיקיו לשעבר חדיד ואייזנמן הם מפטרוניה הבולטים. גם כיום ההשפעה של השניים ניכרת היטב בעבודותיו: בצורות האמורפיות, בקווים העקמומיים ובמחוות הגדולות של הבניינים כלפי הסביבה (וכלפי עצמם). אין לו סגנון אחיד או גיאומטריה מאפיינת ונראה שבכל פרויקט הוא מצליח למצוא שפה חדשה. בשורה התחתונה האדריכלות שלו מבוססת על יכולות טכנולוגיות מתקדמות, לקוחות שאפתנים ותקציבים שמנים. מתברר שבשלושתם סין אינה חסרה.

כך, למשל, במוזיאון החדש שתיכנן בעיר אורדוס שעל גבול מונגוליה, עיר מחוז שנהנית מתמיכה ממשלתית גדולה ונודעת לשמצה בגלל שורה של שכונות רפאים ענקיות שנבנו כספקולציה נדל"נית ומעולם לא אוכלסו. מה התבקש לתכנן מוזיאון שיציג את המסורות התרבותיות המקומיות ויהווה נקודת ציון עירונית חדשה. כלפי חוץ הבניין דמוי השעועית מחופה במעטפת קשיחה דמוית שריון, כמעט ללא פתחים. אבל כשנכנסים פנימה מתגלה חלל תלת-ממדי מרהיב, מעין קניון סלעי שמהדהד את הנוף של מדבר גובי שמקיף את העיר. הכיכר שמקיפה את המוזיאון עוצבה אף היא בהשראת הדיונות של המדבר. היא נהפכה בתוך זמן קצר למקום התכנסות פופולרי לתושבי העיר.

פרויקט צנוע יותר, שמתכתב אף הוא עם מסורות מקומיות, ממוקם בשכונת ילדותו של מה בבייג'ין. בתי החוטונג הקיימים שם נבנו במקור ללא חדרי שירותים ונחשבים כיום כמגורים נחותים. מה ביקש להעניק להם חיים חדשים והציב בחצרות הפנימיות מעין בועות רפלקטיביות מפלדת אל-חלד, שבתוכן ממוקמים חדרי רחצה ושירותים. פתגם סיני ידוע אומר: "אם לא תיפטר מהישן - החדש לא יגיע", ומה מנסה לבחון כיצד חרף לחצי הפיתוח והקדמה אפשר לשמור על הזהות של המרקמים העירוניים המסורתיים של סין.

"הערים הסיניות מתפתחות מהר מדי ומאבדות את הזהות שלהן", הוא אומר. "בקצב הנוכחי של הפיתוח עד שמסיימים להכין תוכנית מסביב כבר קמים עשרים מגדלים חדשים. ערים צריכות זמן כדי להתגבש".

האם הפיתוח המואץ גורם לאיכות אדריכלית בעייתית?

"אני חושב שהאיכות היא אתגר גדול בעבור הסינים. כשאתה בונה מהר אתה משלם בירידה באיכות. צריך לזכור שקבלנים רבים שפועלים היום בסין היו פעם חקלאים והתמקצעו בבנייה. זה מייצג כמובן גם את השינויים שהחברה שלנו עוברת. לדעתי הרבה בניינים חדשים לא נראים כל כך טוב".

העתיד, על כל פנים, נראה מבטיח במיוחד בעבור מה. עד סוף השנה תושלם הבנייה של שישה פרויקטים שלו. המעמד שלו כאדריכל בינלאומי מתחיל אט אט להתקבע והוא מוזמן להציג את עבודותיו בכל הפורומים הנכונים והמכובדים. כמו כל אדריכל אחר בעולם הוא חולם לקבל יום אחד את פרס פריצקר, שנחשב לנובל של עולם האדריכלות.

"בשנים האחרונות יש הרבה אמנים, אדריכלים ומוסיקאים סינים שזוכים למוניטין בינלאומיים. אני חושב שהפריצקר זה פרס נחשב מאוד אבל לא בהכרח מדד לאדריכלות טובה. מה שנכון הוא שאדריכלים סינים עוד לא הצליחו להגיע להישג שיכול להיות בעל משמעות אוניברסלית. אין עדיין אף ממשלה שהזמינה אדריכל סיני לתכנן בעבורה בית אופרה אבל אני מקווה להיות הראשון או לפחות אחד מהראשונים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו