בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איזה בזבוז מפואר

חללים מאולצים, שאריות מטראז' מיותרות והעדר אפשרות להתמצא. האגף החדש של מוזיאון תל אביב הוא "סוג חדש של בניין". השאלה היא מי בכלל צריך סוג כזה כיום

106תגובות

וואו. עכשיו כשהדלתות נפתחו והתמונות נתלו והאורחים נהרו בהמוניהם לאירועי הפתיחה וצבאו על הדלתות ומילאו את המעברים, גרמי המדרגות והדרגנועים, מה נותר עוד לומר על האגף החדש והמרהיב של מוזיאון תל אביב שנפתח השבוע מלבד וואו. הפה פעור, העיניים ממצמצות בתדהמה מול "מפל האור", הגבות מורמות עד תום נוכח יציקת בטון חדה כתער. זה אינו אגף חדש וגם לא בניין חדש אלא "זן חדש של בניין", כפי שציין מישהו באחד מאירועי הפתיחה, ובמלים אחרות - זהו אובייקט פיסולי גדול ממדים, פטיש אדריכלי שכמו בדיעבד וכאילו בעל כורחו נאלץ להיכנע לדרישות ולהתאים את עצמו לתפקידו.

מאמצי ההתאמה ניבטים מכל פינה. בחיכוכים בין המעטפת החיצונית לבין החללים הפנימיים, בהתנגשויות בין סוגי גיאומטריות, בחללים מאולצים, בשברי מפלסים וקרעי תקרות, בגרמי מדרגות ודרגנועים החולפים מנגד, במפגשים בלתי אפשריים בין חומרים לבין צורות ובין גיאוגרפיות לבין טופוגרפיות, בשאריות מטראז' שנותרו ללא שימוש יעיל, בהעדר אוריינטציה בסיסית כאילו בכוונה תחילה מישהו החליט לסבך הכל, ובתחושה שהארכיטקטורה כופה את עצמה בכוח מכל עבר ועוד רגע תכה בראש, ממש באופן מילולי. ראו הוזהרתם. איפה הילד מ"בגדי המלך החדשים" שיגיד איזה בזבוז מפואר, פשוט בזבוז, וכל זה בשביל מה?

האגף שתיכנן האדריכל האמריקאי פרסטון סקוט כהן הוא התרומה התל-אביבית לגל השני של אדריכלות הראווה והוואו, אחרי מוזיאון גוגנהיים של פרנק גרי בעיר בילבאו בספרד בשנות ה-90, שחולל את "אפקט בילבאו" ועשה היסטוריה. רוח גבית מאדריכלות המחשב הדיגיטלית הפכה את הגל לנחשול ונפרצו כל הסכרים. הזן החדש של אדריכלות עסוק עד למעלה מראשו באפקט הצורני ומתמכר באובססיה לספקטקל. זו אינה אדריכלות של מחסה וקורת גג אלא אדריכלות שנועדה להאדיר את שמם וכוחם של פוליטיקאים מקומיים, מנכ"לים ותורמים בעלי הון, ולייצר מעמד מיוחד של אדריכלי-על שיעמדו לשירותם.

הזן החדש של האדריכלות הוא גם עילה נוספת לשיח האדריכלי העיוני האקדמי להתחפר בתוך עצמו, להיות עוד יותר פנימי ולהתנתק עוד יותר מההקשרים החברתיים, הכלכליים והפוליטיים שבהם פועלת הארכיטקטורה. וכך פתוחה הדרך לדיבורים מחוכמים כמו אלה של אורחת הסמינר הבינלאומי שהתקיים במוזיאון לרגל חנוכת האגף, פרופ' סילביה לאווין מאוניברסיטת קליפורניה, שאמרה בהרצאתה: "האגף מאתגר את רעיון היחידנות האדריכלית עצמה למגוון אובייקטים אפשריים שלכל אחד מהם אפשרויות שימושיות מתחלפות. הישויות המופרדות מסרבות להתפרק למשטח חסר צורה והן מתפקדות ככוח מחוזק, שבו הן משולבות ומפרות זו את זו".

ניר קידר

"אפקט בילבאו" שהעיר מתנומתה עיר שלמה בקצה ספרד, כך לפחות מספרים, הוא השקעה מבוזבזת ומיותרת על תל אביב, שהיא עיר בלי הפסקה ממילא ואין לה כל צורך חיוני בעוד מנת אדרנלין. מנאומו של ראש העיר רון חולדאי, שהוא גם יו"ר חבר הנאמנים של המוזיאון, באחד מאירועי ההשקה של האגף, היה אפשר ללמוד שהוא משמש לתל אביב עוד מקפצה כדי הגיע ליעד הנכסף של "עיר עולם". גם היא באצילים. צדה הפחות נכסף וזוהר של עיר עולם הוא העמקת הקיטוב החברתי ויוקר המחיה הנלווית למעמד כעסקת חבילה, ועל כך פרצו מחאות האוהלים בשדרות רוטשילד ובוול סטריט. האגף, שיעלה את תל אביב גם על עוד כמה שערים של ירחוני כרומו, הוא ללא ספק עוד בריקדה לעלות עליה.

מוזיאון תל אביב היה זקוק להרחבה, אבל במקום בניין שיעשה את המלאכה הוא בחר בניין שיעשה באזז. וכך מצא את עצמו עם סוג חדש של בניין, אם לצטט שוב את לאווין, מסובך שלא לצורך, שמילוי תפקיד אינו בראש מעייניו. איפה הימים שבניינים עבדו בשירות האנושות, ולא להיפך.

ומה בצע בכל זה אם אי אפשר להבין לאן צריך ללכת, אם לעלות או לרדת. כמענה לאובדן חוש ההתמצאות, שנחזה בלי ספק מראש, קיבלנו את "מפל האור", מרכז היקום של האגף. עין עוד לא ראתה דבר כזה. וואו. על הטוטם עתיר הפרבולואידים ההיפרבוליים הוטל להיות המצפן ולנווט ולהאיר את הדרך בנבכי המפלסים, אבל אליל הבית הכזיב. עם זאת, להצטלם יפה הוא כן יודע.

ברגעים הללו של חשבון נפש ותחושת משבר, מה שנותר הוא לשאוב ניחומים בבניין המוזיאון הסמוך, שתיכננו האדריכלים דן איתן ויצחק ישר. הבניין, שנחנך ב-1971, אמנם נהפך בן רגע לבניין "ישן" ואפילו "היסטורי", אבל הוא רחוק מלהיות ערך מסוכם. דברים שאמר על המוזיאון האדריכל והיסטוריון האדריכלות המנוח ברונו צבי לפני שנים, ומצוטטים במאמרה של הד"ר אלונה נצן-שיפטן לקטלוג תערוכת האדריכלות באגף "חמישה רגעים", תקפים עד היום ביתר שאת.

ניר קידר

"לא אופתע", אמר אז צבי (שעמד בראש חבר השופטים בתחרות לתכנון המוזיאון שבה זכו איתן וישר), "אם תוך כמה שנים יצוין מוזיאון תל אביב בהיסטוריה של האדריכלות המודרנית כמופת לאדריכלות המכירה בהיותה ‘מערכת של בני אנוש, לא של דברים', אדריכלות הגוזרת את ממשותה מהפחת רוח חיים בחלל ובמסה". רק תיקון קטן אחד: הבניין הוא מופת לאדריכלות בכלל, לא רק המודרנית. זה ללא ספק אחד המוזיאונים המוצלחים בעולם לדורותיהם.

ההשוואה בין המוטיבים המרכזיים במוזיאון הישן - היד מסרבת להצמיד לו את שם התואר ישן - ובאגף החדש, שנחנך השבוע, אומרת הכל. המוטיב המרכזי באגף החדש, "מפל האור", הוא דימוי אדריכלי מרהיב עין וריק מכל תוכן, המעורר יראה דתית כמעט ותסמינים ברורים של פחד גבהים. המוטיב המרכזי בבניין ה"ישן" אינו מוטיב אלא חלל שהופחה בו רוח חיים; הוא חגיגי, דמוקרטי, אזרחי וחילוני, מזמין התכנסות של בני אנוש ולא השתחוות לאלילי שווא, ומורה את הדרך בפשטות, אלגנטיות ושכל ישר. הוא גם מופת לתואם מושלם בין חלל וחומר, צורה ותוכן, זמן ומקום.

האגף החדש הוא שגריר ראשון בישראל של אדריכלות דיגיטלית. לפני כמה שנים, כשעדיין לא קרם עור וגידים, הוא הוצג בתערוכה "פרפורמליזם" בביתן הלנה רובינשטיין לצד יצירות דומות מאותו זן חדש של מבנים, שאוצרי התערוכה הגדירו אותם כ"המרת הדגש בשיח האדריכלי מפונקציה לפרפורמנס". או במלים אחרות, אדריכלות המועלת בתפקידה ומפרה את אמון הציבור באחריותה המוסרית. זוהי אדריכלות של משבר.

מוזיהון

חטא על פשע מוסיפה אדריכלות האירוע הדיגיטלית כשהיא מסווה בתחכומה וברוב מלל של פרשניה את ההקשרים הכלכליים, החברתיים והפוליטיים שבהם פועלת האדריכלות, ואת התנאים התכנוניים הטכנולוגיים להיווצרה. בעוד המציאות הווירטואלית זורמת נטולת משקל על צג המחשב, הרי המציאות הפיסיקלית מצייתת עדיין לחוקים שעליהם למדנו בבית הספר התיכון. סגירת הפער בין המציאויות, בין חוסר המשקל - והאחריות - לבין כוח הכבידה, מצריכה מאמצים אנושיים וטכנולוגיים כבירים והשקעות כספיות גדולות. וגם אי אפשר לכבות אותה בלחיצת כפתור. אמנם איכות הבנייה באגף עולה עשרת מונים על הממוצע בישראל, אבל האמת מציצה מהפינות והתחושה היא כמו בתפאורה לסדרת הטלוויזיה "משפחת קדמוני", שבה מכשירי טלוויזיה וגלגלי מכוניות עשויים מאבן.

האובססיה לצורה ולאפקט באותו סוג חדש של בניין הפכה את הארכיטקטורה לדיקטטורה. היא תוקפנית, כוחנית ושלטונה ניכר בכל. כדי לשרוד מתחת כנפיה ולספק קהל שסף הריגושים שלו עולה עם כל יצירת בטון מושלמת, כבר לא די ב"סתם" אמנות טובה מן השורה אלא נדרשת מגה-אמנות, כזו שמדברת בקול רם, גדולה יותר, מהממת ומדהימה יותר, ויקרה הרבה יותר. אדריכלות הספקטקל אינה הרקע לאוונגרד של דלות החומר, זהו הדקדנס של האוונגרד. פחות ממהמם ומדהים לא ישרוד את הארכיטקטורה, ואת מקום ההתבוננות תופסת ההתפעלות. וואו. אפילו אנסלם קיפר הגדול נאלץ לנפח שרירים בתערוכתו בפתיחת האגף, וקיפר הוא בכל זאת קיפר.

אם על האגף החדש הוטל להיות הצעקה האחרונה באופנה האדריכלית או במצעד האיקונות האדריכליות - ונדמה שזה מה שמצפים ממנו מי שהגו אותו, בחרו אותו, תיכננו אותו ותרמו להקמתו - הרי זהו מירוץ אבוד מראש. הצעקות האחרונות כיום רודפות זו את זו ומחרישות זו את זו במהירות בזק, ובשמונה השנים וחצי של תכנון ובנייה של האגף כל צעקה יצאה מהאופנה עוד לפני שהתייבשה.

גם איקונות הן לא מה שהיו פעם. הרף עולה במהירות שיצאה משליטה. אפילו זאהה חדיד, מלכת הז'אנר, מתקשה להעפיל מעל הצעקה האחרונה הקודמת שיצאה משולחנה. גם לצעקות אחרונות באדריכלות, הידועה כמקצוע אטי, נשארו רק 15 דקות של תהילה.

ההכנות לפתיחת האגף החדש הצטלבו באורח מקרי אך סמלי עם מחאת האוהלים, שהרטיטה את תל אביב בקיץ האחרון יותר מאשר כל "אפקט בילבאו" שעולה על הדעת. אחרי מותו של המנכ"ל והאוצר הראשי האגדי של המוזיאון מרדכי עומר, שהאגף היה מפעל חייו המונומנטלי האחרון, יצאה קבוצה של אמנים נגד הוועדה לחיפוש מנכ"ל חדש, המייצגת את עולם ההון יותר מאשר את עולם האמנות, ודרשה סדר יום חדש במוזיאון.

אבל האגף רק מנציח ומסמל את סדר היום השמרני הישן תחת איצטלה של אדריכלות רדיקלית. "הזן החדש" האמיתי של בניין, אחרי קיץ של מחאה שקולה נישא במגוון מקומות, הוא האוהל, ולא אובייקט דיגיטלי בעלות של 50 מיליון דולר בלב לבו של יוקר המחיה התל-אביבי.

האגף מצטרף למתחם התרבות בשדרות שאול המלך, שהוא אחד ממקבצי האדריכליזם הדחוסים בישראל, הקקופוניים והמרתקים ביותר. את כמויות הרעש החזותי אפשר למדוד רק במגה דציבלים. האגף החד, על קווי המתאר האווירודינמיים-הנשברים שלו, מתיישב היטב במקומו ללא צליל מיותר ונבלע ברעש מסביב כמעט לבלי הכר. הוא אינו בולט, לא צורם אלא זורם, שום דבר בו לא מפר את הדיסהרמוניה. חרף הררי הארכיטקטורה לא הצליח להתהוות במתחם גם חלל ציבורי אחד ראוי לשמו - מה שלא הפריע לקבוצה קטנה ועיקשת של אמנים לקדם את פני הקהל בפתיחה בשלטי מחאה, שעליהם מתנוססת לתפארת הסיסמה המבריקה "מוזיהון".

חנוכת האגף החדש לוותה במסכת של אירועי פתיחה, מסיבת עיתונאים כמעט ממלכתית, אירוע פתיחה לתורמים, סמינר אדריכלות בינלאומי בהשתתפות אדריכלים ואנשי אקדמיה מרחבי העולם וערב פתיחה למוזמנים מכל שכבות הציבור. לרגל חנוכת האגף הכריזה עיריית תל אביב על שנת אמנות שתכלול שורה של תערוכות, אירועים, מופעים וכיוצא באלה, זאת לידיעת הציבור ולתשומת הלב של אנשי מחאת האוהלים מהו סדר העדיפויות בתקציבים.

לסיום, אין אלא לקוות שגם מיזמים פרוזאיים יותר מאשר האגף החדש, כמו פרויקטים של דיור עממי, יזכו לעשירית תשומת הלב שנפלה בחלקו של המוזיאון מצד נבחרי הציבור, קהילת האדריכלים והציבור עצמו. זה יהיה אות שיש אור בקצה המנהרה ולא רק ב"מפל האור".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו