בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לילה במוזיאון

"מפל האור" מאיר בעיקר את עצמו. הציור, הפסל, התמונה, האמנות - הם כבר יישבו לבד בחושך. אלון עידן מבקר באגף החדש של מוזיאון ת"א

50תגובות

אחר כך, כשקראתי על אירוע הפתיחה בעיתון, הבנתי שזה היה "מפל האור". וחשבתי ללכת שוב לאגף החדש של מוזיאון תל אביב ולהביט שוב על מה שעכשיו אני מבין שהיה "מפל האור". וחשבתי שכעת, כשברשותי המלים "מפל האור", אוכל להתייחס להיבטים ה"אוריים" של המפל, או להיבטים ה"מפליים" של האור. מה שיבוא קודם.

ולא הלכתי שוב. ללכת שוב, חשבתי לעצמי, זה לקבל עלי תרי"ג מצוות, לקבל את התורה מסיני. העדפתי לוותר על התורה ולוותר על סיני. גם ככה יש לו מספיק מאמינים, לאלוהים. אני מבקש לשמור על הרושם מהדבר כשלעצמו: לתאר את "מפל האור" מהזווית של האיש שאינו יודע שזה "מפל האור"; מהזווית של האיש ללא המפתח, ללא הוראות ההפעלה. מהזווית של הילד ללא הורים.

אם כן, ראיתי אור. אבל מפל לא ראיתי. ומאחר שאור יוצא לי לראות מדי פעם, לא התעכבתי על ההיבט הזה של התהום המוזרה שנפערה באמצע תל אביב. אבל כן התעכבתי ליד התהום המוזרה שנפערה באמצע תל אביב. התעכבתי לא מעט. נזכרתי בדיזנגוף סנטר. גם שם יש תהום. גם שם התהום היא הסיפור. סיפור שלא מסופר.

נזכרתי בתחושת המבוך שנכפית על זה שמסתובב בסנטר בפעמים הראשונות; בעובדה שהתחיל בנקודה מסוימת אך אין ביטחון שיחזור אליה בסיום; בעיקוף הספיראלי הזה, שנראה תמים למראה, אך מתברר בהמשך כמלכודת. או לא מלכודת, אולי עונג. כשהייתי ילד והסתובבתי בסנטר הייתי אומר לעצמי: "רגע, אם אני הולך מכאן, אז אני מגיע... אה...לשם? נראה לי שכן... לא?". כלומר: חוסר ביטחון. וכדי לאזן, ויתרתי על החופש תמורת שליטה, הכנסתי לראש מראי מקום כדי לא להיאבד, הכפלתי את עצמי כדי לא להיעלם.

צ`ציק דניאל

אחר כך גדלתי. וראיתי כמה הדרך המוכרת - מוכרת. והבנתי כמה טוב יש בללכת ולהיאבד מדי פעם; כמה טוב יש בלוותר על שליטה במקום שאפשר לוותר בו על שליטה. הבנתי שיש חנויות שאפשר לראות רק מתוך הליכה לאיבוד; שיש מציאות שלא זמינה לזה המבקש משהו מסוים; לזה שמוכוון מטרה; לזה שאוחז ביעד. דיזנגוף סנטר עבר לי בראש כשהסתובבתי סביב "מפל האור" בלי שידעתי שכעת אני מסתובב סביב "מפל האור". ודווקא התגעגעתי אליו, לסנטר.

מקור הגעגוע - בהבדל העקרוני שבין שתי התהומות: בדיזנגוף סנטר מעולם לא נבנתה תהום. בדיזנגוף סנטר נבנו חנויות. בדיזנגוף סנטר נבנו מדרגות. בדיזנגוף סנטר נבנו חדרי שירותים. בדיזנגוף סנטר הונחו דוכנים. בדיזנגוף סנטר נבנתה מציאות סביב פנטזיה. נבנה משהו סביב כלום. נבנה יש סביב אין. המשמעות ניתנה מתוך כבוד לחוסר המשמעות. העובדה שבאמצע יש חלל ריק מקובלת על כולם. הוחלט לא להילחם בה, אלא להשקיע מסביב. דיזנגוף סנטר הוא מבנה שאומר: אין לנו מושג למה במרכז החיים יש חור ענק, אבל זה גם לא משנה. כמעט קפקא: אל תשאל למה, שאל איך. שאל מה עכשיו. שאל מה עושים. מה עושים? בסנטר התשובה ברורה: חיים. מתעקשים לחיות. לחיות טוב, לחיות מעניין, לחיות בלי לדעת מה יקרה בקומה הראשונה, באגף המזרחי, למטה, איפה שדוכני הספרים. אולי במקרה תיפול עליכם פיתה עם זעתר. אולי במקרה לא.

בדיזנגוף סנטר אלוהים הוא של שפינוזה. פנתאיזם. בכל מקום ובאף מקום. ואתה מתפנה לחיות את החיים. באגף החדש של מוזיאון תל אביב אלוהים עומד באמצע התהום וצועק. צועק "למה?"; צועק "לא!"; צועק "חכו!". מעולם לא היה נוכח יותר. מעולם לא ביקש יותר תשומת לב. מעולם לא היה אומלל יותר. מעולם לא עשה יותר סלטות ופליק-פלאקים לאחור כדי לקבל את רשות הדיבור. החיים שלך יחכו כדי שאדוני יסיים את דבריו. ספק אם דבריו יסתיימו עד רדת החמה, עד שהאור יכבה, עד שהמפל יפסיק את מהלך נפילתו.

ובכן, הבקשה המפורשת היא לעצור. להתעכב. להביט. שוב. ושוב. ועוד פעם, אם אפשר. בעצם, זו לא בקשה, זו כפייה. הכפייה נעשית בעזרת זוויות מוזרות, בעזרת קימורים מרהיבים, בעזרת נקודות מבט שונות לאורך המסדרונות שמקיפים את התהום. בעזרת יופי. הוא יפה, המפל הזה, בהחלט יפה. ומבלי משים, אתה מוצא עצמך צופה בשום דבר מקושט היטב; בכלום שלא הסכים להיות כלום; בתהום שאינה מוכנה להיות תהום. תהום שמתכחשת לתהומיות, נאמר.

הנה, אם כן, מקור ההיתקעות: אתה מביט בסוס שמתנהג כמו מזלג; באבן שנובחת כמו כלב; בעצם: אתה מביט בחוסר קבלה. אתה מביט בחוסר משמעות שמתעקש להיות משמעותי. אתה מביט בחור שצועק עליך: אני לא חור. ואז הוא מתחפש ללא חור; ללא בור; ללא תהום. הוא מתחפש ליש, למרות שאין.

התהום באגף החדש של מוזיאון תל אביב היא תגובתו של זה שלא מבחינים בקיומו. איני יודע את מי היא מייצגת - את האדריכל פרסטון סקוט-כהן, את המנכ"ל המיתי מוטי עומר ז"ל, אולי את האמנות עצמה - אבל אני יודע מה מטרתה: לבטל את תחושת חוסר המשמעות; לבטל את התחושה שאם המראה אינה מחזירה השתקפות, אינך קיים. מטרתה של התהום היא להתכחש לעצמה, לתפקידה, לפונקציה שהיא אמורה למלא. זו תהום עקשנית, מגלומנית. היא לא מוכנה לזוז הצדה; לא מוכנה לפנות את הבמה לאגפים ולגלריות שנבנו סביבה; ליצירות שתלויות בחללים הגדולים והקטנים; לאמנות שאמורה להיות סיבת הדברים. התהום הזאת מבקשת להיות האמנות עצמה; מבקשת להקטין את היצירות שסביבה; לייתר את החללים המשניים שסודרו לאורכה, לרוחבה ולעומקה.

קידר ניר

התהום מבקשת לבטל את הסידור המוכר. בסידור המוכר יש דברים שמונחים בתוך חלל וכדי להגיע אליהם צריך לעלות ולרדת במדרגות. באגף החדש של מוזיאון תל אביב הסדר השתנה: יש דברים שמונחים בתוך חלל ושתפקידם להוביל למדרגות. המדרגות זה הסיפור. מדרגות עולות. אחלה מדרגות. זה נגמר ככה: במקום להגיע לציור אחרי שתי דקות של שיטוט ריק ממחשבה; במקום להגיע נקי, רעב, מוכן לאתגר; אתה מגיע לציור אחרי חצי שעה של בהייה/תהייה/התפעלות/סלידה. אתה מגיע מלא, שבע, עייף מהקרב שניהלת זה עתה. התהום היא האויב של הציור, של הפסל, של התמונה. התהום היא האויב של היש, כי היא אינה מקבלת את תפקידה כאין. "מפל האור" מאיר בעיקר את עצמו. הציור, הפסל, התמונה, האמנות - הם כבר יישבו לבד בחושך.

בטקס פתיחת האגף החדש, בשבוע שעבר, עמד סקוט-כהן בתחתית "מפל האור" ונשא דברים. הוא בחר לעמוד דווקא שם, כך נאמר, משום שזה לב לבו של האגף החדש. אכן, זה לב לבו של האגף החדש. ולב לבו של האגף החדש נמצא בדיוק במקום שבו אמורים להיות העורקים והוורידים של האגף החדש. במקום שבו אמורות להיות הדרכים אל הלב, המוח, הריאה, הכליה, העין, האוזן, איבר המין. הוא עמד שם, על פודיום קטן, המיקרופון מולו ועשרות אנשים מתחת. ואור גדול נפל עליו. בעיקר עליו. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו